כמעט בלתי אפשרי לעשות חברים חדשים אחרי גיל 30. זה מין משפט כזה שכולם אומרים, ושעד שאת לא מגיעה לגיל הזה בעצמך - את לא ממש מאמינה עד כמה הוא נכון. הרי אנשים חברותיים הם כאלה בכל זמן ובכל מקום, לא? אבל אז את מגלה שהזמן הוא לא רק אויב של יצירת חברויות חדשות, אלא גם של תחזוק חברויות קיימות. פתאום הזמן, שהיה משאב כמעט מובן מאליו, הופך לפאזל בלתי מוגדר שצריך להרכיב שוב ושוב מחדש. האינטראקציות החברתיות מתמעטות, והתא הזוגי או המשפחתי מתכנס יותר ויותר פנימה. החברויות שלנו הופכות למשהו שצריך להילחם עליו, להתאמץ כדי למצוא זמן לצהריים עם חברה - אותה אחת שבילתה איתך רק לפני רגע לילה שלם במועדון ועוד חצי יום כשאתן מעוכות על הספה. ואם זה מה שקורה לנו כבר בגיל 30, מה מחכה לנו בהמשך החיים?
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"זה לא נוח להכיר אנשים חדשים", מודה ד"ר מריסה פרנקו, פסיכולוגית מומחית לחברות ומחברת הספר "אפלטוני: איך תיאוריית ההיקשרות יכולה לעזור ליצור ולשמור על חברויות", שנכנס לרשימת רבי-המכר של ה"ניו יורק טיימס". "זה מוזר, ובגלל שלא נוח לנו אנחנו רוצים להפסיק עם זה מיד. אבל אנחנו חייבים להבין שזה חלק מהתהליך, ושעלינו לעבור את זה כדי ליצור את הקשרים שאנחנו רוצים. כדי שחברות תקרה - מישהו צריך להיות אמיץ. אז תהיו אמיצים".
זה לא כל כך פשוט.
"להיות אמיצים זה להראות לחברים שלכם כמה אתם אוהבים אותם. להיות פגיעים ככל האפשר. אינטימיות היא אינטימיות, כל מה שאתם יכולים לעשות עם בני ובנות הזוג שלכם - אתם יכולים לעשות גם עם החברים שלכם".
ד"ר פרנקו מדברת מניסיון אישי. בשנת 2015 עברה פרידה משמעותית והרגישה שחייה התרוקנו מאהבה. הדרך שלה להתגבר הייתה למצוא אהבה חדשה - בדמות חברה טובה. הן בישלו, קראו ועשו יוגה יחד. אבל פרנקו הבינה שבמקום לחוש שמחה על הקשר החדש והמשמעותי שיצרה, היא נמלאה בושה. בהרצאות שלה היא מספרת איך כתבה מכתב אישי ואוהב לכבוד יום ההולדת של חברתה, אבל "הרגשתי שזה יותר מדי, הנחתי אותו בצד ולא נתתי לה אותו. למה אנחנו לא מקבלים את אותה הרשות לאהוב את החברים שלנו כמו שאנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו?"
למה באמת?
"כשהאינטימיות הופכת ליותר מדי, פתאום אנחנו חושבים שזה לא אפלטוני יותר, שזה חייב להיות מיני. אנחנו לא חושבים על חברות אפלטונית כמשהו שיכול גם להיות עמוק. אני לא יודעת איך זה בישראל, אבל בארצות הברית ובעולם המערבי בכלל, גברים נאבקים בהרגשה של פגיעות. יש לנו בעיה של הומו-היסטריה, פחד מכך שיחשבו שאתה גיי. כתוצאה מכך, גברים מתקשים לבצע את הפעולות הכי בסיסיות של שמירה על חברות. הם לא יוזמים קשר חברי, כי הם פוחדים שאולי יפרשו את זה כעניין בצד השני. גם אצל נשים זה ככה, אולי לא באותה מידה אבל זה קיים".
הומו-היסטריה היא מעין הומופוביה מוסווית?
"זה נובע מנושא חברתי גדול יותר, שגורם לנו לראות כל דבר באופן מיני. ההומופוביה הזאת לא מופנית רק כלפי גייז אלא כלפי כל קשר עם המגדר שלך. זה עלול לגרום לך להישאר מאוד לבד".
הומו-היסטריה היא רק מרכיב אחד. ד"ר פרנקו מסבירה שמרכיב מרכזי נוסף טמון בנרטיב החברתי הכללי שמונחל לכולנו בנושא של חברות אפלטונית, שמדורגת נמוך בהיררכיית הקשרים האישיים שלנו, ושהיא תמיד ובהכרח מגיעה רק אחרי מציאת זוגיות. כן, אפילו שהיסטורית אנחנו זקוקים לקהילה שלמה כדי להרגיש נתמכים ואהובים, ולחברים טובים שיחזיקו לנו את הלב אחרי פרידה מבני זוג. גם מבחינה תרבותית אנחנו מוצפים בייצוגים של זוגיות רומנטית, ומקבלים רק בטפטופים ייצוגים חיוביים לחברות אפלטונית - ועוד כזאת שמתקיימת גם בגיל מבוגר.
מה הופך חברות לטובה?
"הדדיות, כשכל חבר חושב על הפרספקטיבה שלו וגם של החבר או החברה באותו הזמן. חבר טוב מושקע רגשית באושר שלך במקביל לשלו. חברות טובה היא כשאת לא מצפה שהחבר שלך יבין מה הצרכים שלך, אבל מניחה שהצד השני תמיד ירצה את הכי טוב בשבילך. זאת, במקביל לכך שהם רוצים את הכי טוב בשביל עצמם. חברות היא לא תמיד חלוקה שווה של 50-50. לפעמים, בתקופות שלצד אחד קשה יותר, זה אולי יהיה יותר 70-30".
תני טיפ למי שמתקשים ליזום מפגשים חברתיים.
"חברות לא קורית באופן אורגני. אנשים מפחדים ליזום כי הם מפחדים מדחייה. הטיפ שלי הוא להניח שאנשים מחבבים אותך. כשאנחנו עושים את זה, זה גורם לנו להיות יותר פתוחים".
כמו נבואה שמגשימה את עצמה?
"כן, כשזה מגיע לקשר. כי כשאנחנו מאמינים שמשהו יקרה, אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו".
ומה לגבי אנשים מבוגרים יותר?
"לאנשים מבוגרים אני ממליצה להתחבר מחדש לחברים מפעם. תיקחו מספרי טלפון של אנשים, תיזמו איתם מפגשים. אנחנו נוטים לחשוב שלחברים שלנו אין זמן אלינו, שהם עסוקים, אבל יש מחקר שמראה שכשאת פונה למישהו כדי לתקשר מחדש, הוא יתייחס לזה באופן חיובי יותר מכפי שאת חושבת. המחקרים מאשרים את זה שככל שאנשים יותר מוכרים לנו, אנחנו יותר מחבבים אותם".
ההשערה הרווחת היא שהקושי ליצור חברויות מגיע רק בגילים מאוחרים יותר. רובנו זוכרים את תקופת הילדות וההתבגרות כעשירה בחברים ובמצבים חברתיים, אבל שאסטה נלסון, מחברת הספר "חברויות לא פשוט קורות" ומומחית לקשרים חברתיים, מסבירה שזו בעיקר תוצאה של הכרח. "היינו חייבים ללכת לבית הספר, מוכרחים לישון באוהלים במחנה, לא יכולנו לשחק ברחוב לבד, זה היה זול יותר לגור עם שותפים כסטודנטים. החברויות שלנו לא הופיעו משום מקום, אלא נבנו בתוך זמן משותף", היא כותבת. מסגרות הזמן המשותף וההכרח להימצא יחד הם שבנו עבורנו חברויות. וכשהזמן המשותף הזה נעלם, אנחנו צריכים ליצור אותו בעצמנו. "אין לנו את הפריבילגיה לשבת ולחכות שחברות מדהימה תקרה לנו, אנחנו צריכים ליזום אותה".
אלא שלמרות עצות המומחים ליזום חברויות, מחקרים מוכיחים שאכן מדובר במשימה קשה יותר ככל שאנחנו מתבגרים. "מחקרים מראים שליצור חברים בגילים מאוחרים זה אתגר הרבה יותר משמעותי", מסבירה הפסיכולוגית הקלינית ד"ר עידית גוטמן מאוניברסיטת תל אביב. "יש נתונים שלפיהם כדי ליצור קשרי ליבה, כלומר חברויות קרובות, צריך לבלות כמות משמעותית של שעות ביחד. האנשים הקרובים לנו הם אלה שבילינו איתם מאות שעות. החברויות הקלאסיות נוצרות בגיל צעיר".
חברות היא צורך ביולוגי שנועד למטרות הישרדות, והיא משפיעה על כל היבט של חיינו. "מי שמרגיש אהוב ושיש לו חברים חי אחרת לגמרי ממי שלא", מאשרת ד"ר גוטמן. "זה תורם לכל ההיבט של הרווחה הנפשית. למשל, את תעזי יותר בעבודה, תשקיעי בריאותית בעצמך. תחושת הערך שלנו מבוססת ברובה על התפיסה שאחרים רואים בנו דברים טובים. זו נקודת אחיזה".
נקודת האחיזה הזאת חשובה גם לבריאות פיזית ולאריכות ימים. "אני חושבת שבגילנו, כשרבים מהחברים שלך נפטרו, אלה שעדיין איתך הופכים ליותר יקרים", סיפרה השחקנית והאקטיביסטית ג'יין פונדה על החברה הטובה שלה מאז שנות ה-80, הקומיקאית לילי טומלין. הן בנות 84 ו-83 בהתאמה, ואת הקשר החזק ביניהן הצליחו לתרגם גם לזוגיות מרגשת על המסך, בסדרה "גרייס ופרנקי" של נטפליקס.
בפודקאסט The Envelope של "לוס אנג'לס טיימס" סיפרה פונדה שלדעתה החברות עם טומלין תורמת לאריכות ימיה: "היה מחקר רפואי שהראה שמחסור בחברויות משפיע לרעה על הבריאות באותה מידה כמו עישון", היא סיפרה. "אני חושבת שאני הולכת לחיות הרבה זמן בזכות זה שלילי חברה שלי. נשים, בממוצע, חיות יותר מגברים. נשים מסתכלות זו לזו בעיניים. אנחנו מחבקות זו את זו ואומרות 'קשה לי. אני צריכה עזרה'".
לפי ג'וליאן הולט-לונסטאד, פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת ברמינגהם ביוטה, קשר אנושי קרוב מפחית בכ-50% את הסיכון למוות מוקדם. במחקרה מצאה הולט-לונסטאד שהסיכון הבריאותי של בדידות שווה ערך לסיכון הבריאותי הנובע מעישון 15 סיגריות ביום. מחקרים משני העשורים האחרונים הראו שבדידות כרונית קשורה גם למערכת חיסונית חלשה, ולסיכון יתר למחלות של כלי הדם, דיכאון, שבץ, הידרדרות קוגניטיבית ודמנציה.
באופן דומה לתחושת רעב שהגוף מייצר כשהוא זקוק למזון, המוח מייצר תחושת כאב כשישנה בדידות חברתית. הכאב של הבדידות הוא לא מטאפורי אלא פיזי. "לפעמים כשאנשים מתבודדים הם רגישים לדחייה, והם עלולים להיות אגרסיביים כי הם מרגישים את הכאב של הבדידות. כשהם מרגישים שלא משתפים אותם ושהם מחוץ לחבר'ה, אזורי מוח שקשורים לכאב נדלקים אצלם והם חווים את זה ככאב, באופן מיידי", מסבירה ד"ר גוטמן. "במחקר קלאסי במדעי המוח החברתיים של השנים האחרונות השתמשו במכשיר fMRI. הנבדקים השתתפו במשחק רשת, שתוכנת כך שמשתתפים וירטואליים מתקשרים ביניהם ומדירים את המשתתף האמיתי שהוא הנבדק. כשהם משאירים אותו בחוץ, אזורי הכאב נדלקים בעוצמה של פציעה רצינית. זו חוויה של כאב. כלומר, דחייה חברתית היא כמו איום על הקיום שלנו".
חלקנו חווים דחייה אם אנחנו לא חלק מקבוצה גדולה. רובנו חושבים שאם אין לנו חבר'ה, זה לא מספיק, אבל המדע אומר אחרת. כל מה שאנחנו צריכים זה חבר או חברה קרובים, ולא יותר. "בישראל יש תרבות חבר'ה מאד מוחצנת, ואז אנשים עלולים להרגיש שאם אין להם חבורה הם חריגים", מסבירה ד"ר גוטמן. "יש תחושה מוטעית בתרבות שלנו כאילו צריך הרבה חברים. למעשה, חבר אחד או שניים קרובים זה מספיק. לרוב האנשים אין יותר מזה, וזה יכול למלא הרבה מהצרכים הרגשיים שלנו. גם חבר אחד מספיק כדי לפתור את בעיית הבדידות".
כשאין לנו חבר קרוב אנחנו עלולים לחוש בדידות גדולה. הבעיה עם בדידות היא שגם אנשים שנחשבים חברותיים ומוקפים באנשים עלולים לחוות אותה. היא בלתי נראית, וגם הופכת אותנו לכאלה. מחקר שנערך בתקופת הקורונה מצא שגברים סובלים יותר מבדידות, ולמעשה מספר הגברים שאין להם חברים כלל גדול פי ארבעה ממספרן של הנשים במצב דומה. אבל אם בדידות היא בלתי נראית - איך בכל זאת אפשר להבחין בה?
"יש לנו סטריאוטיפ שלפיו האדם הבודד הוא זה שיושב בפינת החדר לבד, אבל בדידות יכולה להסוות את עצמה בהרבה דרכים", הסביר ד"ר ויווק מרת'י, ראש שירותי בריאות הציבור בארה"ב, שעסק בנושא הבדידות בפודקאסט של "האטלנטיק". "אצל גברים למשל, בדידות מתבטאת בכעס ובקוצר רוח. בגלל הסטיגמה סביב בדידות, אנשים ירצו לפצות ולהראות שהם נהנים מאוד, וידברו על פעילויות עם הרבה אנשים. בארה"ב ובחברה המערבית, להגיד שאתה בודד זה כמו להגיד שאתה לוזר. אנחנו לא מדברים על זה שמיליוני אנשים נאבקים בבדידות".
בספרה "הגלים" כתבה וירג'יניה וולף: "יש אנשים שהולכים לכמרים. אחרים, לשירה; אני, לחברים שלי". היא מבטאת כאן משהו עמוק יותר מהמצב החברתי עצמו, ועוסקת בטיבם של הקשרים החברתיים ובאופן שבו היא יכולה להביא את עצמה לתוכם. רס"ן במיל' ערן שוורץ, פרויקטור הבדידות בישראל, נוטה להסכים. "בדידות לא קשורה לכמות האנשים שיש סביבך, אלא למספר הקשרים האיכותיים. יכול להיות שאנשים נפגשים עם אחרים, אבל הם עדיין בודדים. איכות וסוג האינטראקציה חשובים לא פחות. אל תניחו שאם מבקרים מישהו הרבה אז הוא 'בסדר'. זה לא עובד ככה".
בעוד שבבריטניה המשרד למיגור הבדידות הוקם כבר בשנת 2011, אצלנו הוקם פרויקט ממשלתי רק בפברואר השנה, אז מינתה השרה לשוויון חברתי מירב כהן את שוורץ, שקיבל תקציב של 100 מיליון שקל. "יש לנו חובה ברמה הערכית לדאוג לאנשים מבוגרים, ואנחנו לא עושים מספיק", מודה שוורץ. "אנחנו עושים יותר ממה שנעשה בעבר, וזה עדיין לא מספיק. הרבה מאיתנו יודעים לזהות סימנים של אדם שמסתגר בעצמו, לא מרבה לשמוח ונשאר לבד. האנשים האלה נמצאים סביבנו כל הזמן, אבל הם לא מזהים את זה על עצמם".
עד כמה בושה משחקת פה תפקיד?
"אני משוכנע שיש קשר לבושה. במפגשים שלנו, כשאני שואל קבוצה ישירות, בהרמת יד, 'מי מרגיש בודד?', רק אמיץ או אמיצה אחת ירימו יד בכיתה של 40 איש. כשאני שואל 'מי מכיר מישהו בודד?', כולם ירימו את היד. סטטיסטית יש סתירה, לא ייתכן שכולם מכירים מישהו בודד אבל הם לא בודדים בעצמם".
מה אנחנו לא יודעים לגבי בדידות?
"יש מחשבה שבדידות נובעת ממצב סוציו-אקונומי. דווקא העשירים יותר נמצאים יותר לבד. בשכבות הסוציו-אקונומיות החלשות יש מנגנונים קהילתיים שעוזרים להתמודדות".
מה כדאי לעשות כדי למנוע את הבדידות של ההורים שלנו או של עצמנו?
"הדחיפה הראשונה דורשת המון מאמץ. משם האינרציה עושה את שלה. אפשר להתקשר למוקד ולהגיד - 'סבא שלי לא במצב טוב, אולי יש תוכנית של התנדבות?'. לרשום אותם, ואפילו לבוא איתם. ברוב הפעמים החוויה תהיה כל כך חיובית, שהם ירצו להמשיך להגיע. הם מחכים כל כך לבוא וללמוד, זה תופס מקום משמעותי בחיים שלהם".
