אחד בספטמבר. תאריך מיוחד ביומנים של כולנו. זה היום שבו חוזרים לבית הספר. יש ילדים שכבר ממש משעמם להם בחופש הגדול והם מדלגים דרך השער, יש כאלה שהתפללו לשביתה, יש ילדים שמתגעגעים רק להפסקות ולמגרש הכדורגל, ואחרים שחושבים באימה על הפסקות/טיולים שנתיים ועל שיעורי הספורט.
וישנם המבוגרים, גם הם לא שוכחים את התאריך הזה ואת מה שהוא מסמל, כי גם אם עברו הרבה מים בנהרות חיינו מאז ימי בית הספר, חווית "בצפר" בסופו של דבר צרובה אצל כולנו. זו חוויה שנרשמת על לוחות הלב ועל קירות הגוף, משאירה חותם עצום. לפעמים חותם של תהליך טוב ומצמיח, לפעמים של תהליך רווי כאב אפילו טראומטי, לפעמים גם וגם.
עוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
לכל הטורים של שירלי יובל-יאיר - לחצו כאן
החוויה שלי הייתה בהחלט של "גם וגם", כי בחלק מהימים, והייתי אומרת אפילו השנים, עברתי חרם בבית הספר. זה היה בעיקר בכיתה ד' ולמשך כמעט שנה שלמה. חוויה של "חרם" היא חוויה קשה, כיוון שכיצור אנושי, אחד הצרכים הכי עמוקים והישרדותיים שלנו, זה הצורך להרגיש שייך.
בשבוע שעבר התארחתי בתוכנית הרדיו של הסופר אשכול נבו ברשת ב'. הוא הפתיע אותי כששאל: "איזו מן ילדה היית?", ובלי לתכנן, גלשנו אל הזכרונות שלי מהשנה ההיא. אחר כך דיברנו על האופן העמוק שבו חוויות טובות וקשות מעצבות אותנו כל אחת בדרכה, והופכות אותנו להיות המבוגרים שאנחנו. הקשיים, למרות הכל, בונים בנו חוסן. כך אני מאמינה. גם העצב מעצב אותנו. חשבתם פעם על הקשר בין "עצב" ל"עיצוב"?
בכיתות הלימוד ובמגרש המשחקים של חצר בית הספר מתרחש גם "משחק החיים" - זה שבמהלכו אנחנו גדלים ומתפתחים, בונים את הכישרונות והמיומנויות הייחודיות לנו אבל גם מתאמנים ומתנסים בלהיות חלק מקבוצה, חלק מכיתה.
שירלי בזמן החרםזירת בית הספר היא זירה שעליה מתגוששים שני צרכים יסודיים בחוויה האנושית. שני צרכים שלפעמים הם מנוגדים אחד לשני. האחד, הוא הצורך להרגיש אינדיבידואל, חד פעמי, מיוחד, להבין ולשרטט את גבולות האני שלי. איפה אני נגמר ואחרים מתחילים, מהם הכישרונות שלי, מהם הרצונות האוטונומיים שלי?
לצד זה, מפעם בנו גם צורך חזק מאוד בשייכות, להרגיש את החיק של הקבוצה שלי, המשפחה שלי, העדר שלי. אנחנו "בעלי חיים" שלא יכולים לשרוד בלי הלהקה שלנו, ולכן האיום בנידוי, בהוקעה, בבדידות, בחרם של העדר - הוא איום קיומי ממש.
זה הישרדותי לנו להרגיש שייכים, מקובלים. האזינו לשיחה בינינו:
יש הרבה מה לומר על חרם, הרבה ילדים עוברים אותו או סוג מסוים שלו. למעשה, אין ילד שלא זוכר רגע אחד לפחות שבו הרגיש "לא מותאם", לא שייך, מחוץ לקבוצה. גם להורים, זו חוויה קשה מאוד. לראות את הילד שלך מתמודד עם דחייה חברתית, נידוי, מחנאות, שיימינג, התעלמות וכל אחד מהמופעים שיש בקרקס ההתנהגויות החברתיות האנושיות.
ילד שעובר חרם זקוק לעזרה, של המערכת, של ההורים, של המורים. זו תופעה רווחת שצריך לטפל בה ולנכש אותה. צריך ללמד ילדים לבנות קהילות תומכות, ולעזור להם ללמוד לעבוד יחד, ללמוד את שפת השיתוף והתמיכה ולהתרחק משפת הפילוג והמחנאות.
אתכם, ההורים ואנשי החינוך שמאזינים - אני מעודדת להקשיב, ובעיקר לעזור לילדים שלנו לא להישאר לבד עם חוויה שכזו, לשתף בה מבוגר. ילדים פוחדים הרבה פעמים שייתפסו "כמלשנים" אם הם חושפים את מה שהם עוברים. אבל אז זה רק הולך ומחמיר. ולכן ההתערבות של מבוגרים בסיפור היא מורכבת, עדינה, וצריכה להיעשות בחוכמה ובנחישות.
כשאתם מבררים עם הילד למה הוא זקוק, תעטפו אותו באהבה ובהקשבה, בתמיכה ובליווי עדין.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
