הבלבול של גיל ההתבגרות תפס רבים מבני הנוער ביישובי קו העימות בצפון וביישובי עוטף עזה בתקופה מאתגרת מאוד, שבה נעקרו מבתיהם והגיעו לבתי מלון בתל אביב. בפרויקט "אכפת בלילה" של עיריית תל אביב-יפו מעניקים להם, וגם לילדים העקורים, אוזן קשבת וכתף תומכת עם מדריכים שמגיעים עד לבתי המלון בטיילת. רותם (שם בדוי, כמו כל השמות בכתבה) בת ה-15 עזבה את קריית שמונה לתל אביב שבועיים לפני שנחתו מטחי חיזבאללה. גם שירה (17) הגיעה לכאן מקריית שמונה: "המלחמה ביגרה אותנו בכמה שנים. כאן פתאום הרגשנו שוב ילדים, כמו חוג עם חבר'ה רגילים שיושבים לשחק. זאת הייתה תחושה ממש טובה. מכלום שהיה לנו, פתאום היה משהו לחכות לו והרגשנו קצת פחות אבודים".
5 צפייה בגלריה
"ליצור קשר בלתי אמצעי". מדריכים ונערות בפרויקט "אכפת בלילה" בתל אביב
(צילום: שאול גולן)
שרון בן ה-12 מקריית שמונה הגיע כמה פעמים בשבוע למתחם בכיכר אתרים עם אחיו. המתחם הייעודי נסגר בשבוע שעבר, וכעת עוברים המדריכים בין המלונות: "יש לי עכשיו חברים מהרצליה, טבריה, קריית שמונה ומכל הארץ. אבל לקח זמן להתרגל, לא היה קל". הוא מספר שלקח לו זמן, אבל הוא למד להיעזר במדריכים. "הם באו לעזור לילדים כמוני וזה יפה ממש, ואני רוצה להגיד להם תודה".
פרויקט "אכפת בלילה" פועל כבר כמה שנים בשכונות תל אביב, ובימי המלחמה התרחב כדי למצוא מפלט, מענה חברתי ונפשי גם לילדי המפונים ששוהים בעיר. "מתחברים פה נערים מקריית שמונה, שדרות ותל אביב", מספרת חני גל-עד, מדריכה בפרויקט, "המלחמה כפתה עלינו להיות כולם תחת קורת גג אחד ויש פה משהו קסום, קודם כל בהתנהלות בגובה העיניים וגם במרחב הפחות שיפוטי כלפינו וכלפי הנערים".
בימים שלפני המלחמה עבדה גל-עד בתעשיית הטלוויזיה שסבלה ממשבר לאחר 7 באוקטובר. היא חיפשה תעסוקה והחליטה לעבוד כמדריכה בפרויקט. המפגש עם בני הנוער יכול להיות מורכב בהתחלה, "צריך לרכוש את האמון שלהם, הם בוחנים אותך". מאידך, היא מספרת שיצא לה לפתח שיחות עמוקות עם נערות ונערים שמתחילים להרגיש בנוח, להיפתח ולספר על ההתמודדות שלהם עם המצב ועל הדברים המפחידים באמת, כמו הבדידות: "מדהים לראות איך הנערים מסתדרים לאט-לאט אחרי שבהתחלה הייתה עוינות וסקרנות. זה הסתדר כמו קסם".
"ליצור יציבות בתוך אי-ודאות"
בימים הראשונים, רותם מקריית שמונה לא הכירה אף אחד והסתגרה בחדר המלון שלה. מדי פעם ירדה ללובי להתאוורר, אבל לא יצרה אינטראקציות מיוחדות. לאט-לאט היא החלה להתרגל למצב החדש שנכפה עליה, להסתובב בדיזנגוף, להכיר חברים חדשים. "המדריכים מדהימים והם יודעים לתת את התחושה וההרגשה שאתה צריך ברגעים שאתה הכי זקוק להם. עזרו לי מאוד".
בעיריית תל אביב-יפו מספרים שכיום משולבים 1,516 ילדים ובני נוער מפונים במסגרות החינוך השונות ובין היתר בבתי ספר זמניים שנפתחו עבורם. 762 מהם מקריית שמונה ו-754 מיישובים נוספים, בעוד חלק גדול מהמפונים משדרות כבר עזבו את העיר. צוות מדריכי "אכפת בלילה" פועל מדי ערב בימי ראשון עד חמישי והוא מונה 14 מדריכים ומדריכות, ראש צוות ועובדת סוציאלית. לצד אלו פועלות נקודות נוספות מפגש ומשחק בכיכר אתרים ובכיכר האופרה. בעקבות התחממות מזג האוויר, הילדים ובני הנוער מבלים זמן רב יותר בחוץ ולכן הוחלט להעביר את העבודה המשמעותית מתוך המתחם בכיכר אתרים החוצה.
אהרל'ה קרן: "הצלחנו לייצר איזושהי יציבות בתוך אי-ודאות ואי-יציבות בתנאים קשים. ילדים שחיים במלונות בחדר קטן עם הדודה והסבתא בלי מוטיבציה התחילו להגיע יום אחרי יום. זה הרבה יותר טוב משהם יישבו בחדר וייחשפו לעוד סרטוני זוועות"
אהרל'ה קרן, מנהל תחום "אכפת בלילה" של מינהל החינוך בעיריית תל אביב-יפו אומר שמה שאותם נערים היו צריכים זה פשוט שמישהו יראה אותם וייתן להם להיות, להיראות ולשחק, וזו לדבריו ההצלחה של הפרויקט. "הצלחנו לייצר איזושהי יציבות בתוך אי-ודאות ואי-יציבות בתנאים קשים. ילדים שחיים במלונות בחדר קטן עם הדודה והסבתא בלי מוטיבציה התחילו להגיע יום אחרי יום. זה הרבה יותר טוב משהם יישבו בחדר וייחשפו לעוד סרטוני זוועות".
סתיו, בת 12 ממושב בצפון מעידה שהכירה באמצעות הפרויקט התל-אביבי חברות וחברים חדשים מקריית שמונה ועד העוטף, וגם את המדריכים שהיא מתארת כ"מיוחדים שתמיד מנסים לעזור ולדבר". באחד הימים הייתה שיחה עצובה עם אחד המדריכים. "היה נושא רגיש שהחלטתי לפתוח עם המדריכים, והם באו ועזרו לי. דיברו איתי וזה גרם לי להרגיש טוב יותר ומשוחררת יותר", אומרת סתיו, "אני אקח מפה את הזיכרונות הטובים. הכרתי הרבה חברים והמדריכים נתנו לי דוגמה טובה לחיים ועזרו לי ברגעים קשים".
רותם מקריית שמונה מספרת אף היא על שיחה רגישה, "הייתי צריכה ממש את הכתף התומכת והאוזן הקשבת ואני תמיד אזכור את אותה שיחה. היא תמיד תהיה בלב שלי. גם החברים החדשים משדרות, והמפונים מהמקומות הנוספים באמת אנשים מדהימים. עכשיו, כשחלקם עזבו, זה מבאס. אבל הם תמיד יהיו איתי בלב ואשמור איתם על קשר, זה הפך לבית השני שלנו".
שירה מקריית שמונה פונתה עם משפחתה לתל אביב לקראת סוף אוקטובר. היא הגיעה די במקרה ל"אכפת בלילה". "לא יודעת מה הייתי עושה בכל החודשים האלו אם לא הייתי באה למקום הזה", היא מתוודה. אמנם המשפחה שלה כבר עזבה את תל אביב, אבל היא עדיין עושה את הדרך פעמיים בשבוע באוטובוס כדי לבקר את החברים והמדריכים. "לפני 'אכפת בלילה' היינו הכי בבלבלה בעולם".
בימים הראשונים של המלחמה, היא מספרת שארבעה חיילים באו לקחת אותה מהבית יחד עם בני משפחתה וביקשו ממנה לארוז תוך כמה דקות את מה שהיא צריכה לקחת. "לא ידעתי לאן אני נוסעת ולא הכרתי את תל אביב. זה כל כך שונה מהחיים שלי, הגעתי למלון בלי להכיר אף אחד. לקחו אותי מהבגרויות ומהחברים. לא הבנתי מה קורה ואיפה אני נמצאת". בימים הראשונים שקעה בחדשות בין האזעקות, התפללה שכל זה יעבור ושתוכל לחזור לשגרה שלה בבית. אצל נערים ונערות אחרים עישון ואלכוהול היו אמצעי נוסף לברוח מהמצוקה שלהם.
רותם לא הכירה את הפרויקט עד שהמדריכים הגיעו אליה למלון והזמינו אותה להצטרף. "החלטנו לנסות ויצא שממש התאהבתי במקום. הייתי מגיעה כל ערב במשך כמה חודשים ואני חוזרת לבקר כמה שאני יכולה את החבר'ה שם ואת המדריכים. הפכנו למשפחה".
מנהל תחום "אכפת בלילה" מספר שבשגרה יש לפרויקט כמה מודלים שונים של הפעלה שנותנים מענה לנוער במרחב הציבורי בהתאם לאירועים השונים. המדריכים פוגשים ילדים ונערים בשכונות, אבל יש גם מתחמים שונים שפועלים ובני נוער מגיעים אליהם. "כל הרעיון ליצור קשר עם נערים במרחב הציבורי במקום שטוב להם", מסביר קרן. "כשהמפונים הגיעו, לקראת סוף אוקטובר, אסרו על המדריכים לעבוד בשטח בגלל המלחמה, אז החלטנו להגיע למלונות ולפגוש את בני הנוער שם כדי לתת להם מענה".
המדריכה חני גל-עדצילום: שאול גולןמדריכים שקרן גייס לחודש מוצאים את עצמם בשטח כבר כמה חודשים. הם יוצאים לאתר נערים באזור המלונות שזקוקים לתמיכה שלהם. "הרעיון הוא שהצוות ייצור איתם קשר בלתי אמצעי. פחות בקטע של הפעלות או הופעות שמחזיקות לשעה-שעתיים ומשאירות אותם בריק, אלא ליצור תהליך משמעותי שייצור שגרה יומיומית".
"התחלתי לקלוט את הווייב ולאהוב אותם"
ספיר ותמר, בנות 13 ו-16, הן זוג אחיות מהעוטף שפונו מביתן כבר בשבוע הראשון למלחמה. הן הכירו באמצעות הפרויקט חברות וחברים חדשים מהמרכז ומהצפון. "לא ידענו אפילו איפה זה קריית שמונה". הן מגיעות לשחק משחקי קופסה וסנוקר ומדברות עם המדריכים, חלקם אפילו פגשו את ההורים שלהן. תמר מספרת שהמדריכים תמיד נמצאים כשצריך אותם, עושים שיחות אישיות ואם הם רואים שמישהו עצוב, הם מקשיבים ועוזרים לו. "פעם אחת בכיתי פה ודיברתי עם מדריכה והיא עזרה לי ממש. גם חברה מקריית שמונה נזכרה במשהו קשה ומדריכה יצאה איתה, הן דיברו והיא עזרה לה להרגיש טוב יותר".
"פעם אחת בכיתי פה ודיברתי עם מדריכה והיא עזרה לי ממש. גם חברה מקריית שמונה נזכרה במשהו קשה ומדריכה יצאה איתה, הן דיברו והיא עזרה לה להרגיש טוב יותר"
מעבר לצרכים הנפשיים ומענה לבדידות, שירה בת ה-17 מציינת שהפרויקט יצר תקשורת בריאה בין אנשים שמאפשרת לכל אדם להיות נוכח ולקבל כלים חברתיים. "היו שם המון ילדים ביישנים וזה פתח אותם ברמה מדהימה ואיפשר להם באמת להכיר חברים ולהגיע לעומקים ולמקומות חדשים. גם המדריכים איפשרו לנו את זה כשהם היו שם כאוזן קשבת בתקופה כל כך מבלבלת וקשה". בשיחות עם המדריכים והחברים היא למדה להסתגל למצב החדש ולהיפתח מול אחרים: "זה היה העוגן שלי בתקופה הזאת. זה הכי הזכיר לי את הבית".
המדריכה גל-עד ליוותה מתמודדת עם קשיים רבים בלימודים ועם הורים שלא מספיק מאמינים בה. גל-עד מספרת שהיא הקשיבה לה, חיזקה אותה והן ממשיכות לדבר כמעט מדי יום. היא מספרת גם על נער שהיה צריך ממש לשכנע אותו להתחבר לפרויקט. גם כשהגיע, רצה לשבת רק עם המדריכים ולאט-לאט נפתח ותפס מקום חברתי. כשהגיע זמנו לעזוב הביתה, לחבריו החדשים היה קשה להיפרד ממנו. "פתאום הנערים מגלים שיש להם תכונות שאולי בעיר שלהם הם לא היו מגלים אם הם לא היו יוצאים מאזור הנוחות שלהם", אומרת גל-עד, "חלק הבינו שהם יודעים להוביל, שיש להם דעה, וכאמור לצאת מאזור הנוחות".
5 צפייה בגלריה
לתת לילדים כלים חברתיים. צוות המדריכים עם ניידת "אכפת בלילה" בכיכר אתרים שבטיילת
(צילום: שאול גולן)
בני הנוער לא רק לומדים להכיר אחד את השני ולהיפתח לאנשים שונים בגילם. בדרך הם מנפצים סטיגמות על העיר ללא הפסקה, כפי שמעידה גל-עד: "הם חשבו שכל התל אביבים שמאלנים וגייז ופתאום שמעו מלא דעות שונות ממה שהם מביאים, כמוני - שמאלנית מיפו שמאמינה באלוהים, ואין לי בעיה לנהל איתם שיחות על זה וגם על פוליטיקה, זה פותח להם את המחשבות".
רותם מקריית שמונה מודה שלא ממש אהבה את תל אביב לפני המלחמה ושגם לה היו סטיגמות נפוצות, "חשבתי שזאת עיר של שבורים, טבעונים, סנובים והזויים. היה לי ממש קשה להתרגל לזה בהתחלה, וגם כמה פעמים כמעט נדרסתי בשבילי האופניים". אחרי תקופה בעיר, היא למדה להכיר את התל אביבים ודעתה השתנה: "התחלתי לקלוט את הווייב, להבין ולאהוב אותם. הם אחלה של אנשים ברגע שקולטים איך לדבר איתם וגיליתי שיש אנשים מיוחדים בתל אביב. תל אביב פתחה לי את העיניים וגיליתי עולם חדש ודברים שלא היו לי בקריית שמונה, כמו שיש חנויות שפתוחות אחרי 22:00 ושיש עולם ותרבות שונים לגמרי ממה שהכרתי".
