את השנה האחרונה איש ממערכת הבריאות לעלם לא ישכח. התפרצות נגיף הקורונה בישראל פתחה את הפצעים העמוקים ביותר של בתי החולים וקופות החולים, וחשפה שנים של הזנחה והרעבה.
לקראת יום הכיפורים, חמישה בכירים במערכת הבריאות, כותבים ל-ynet על חשבון הנפש שעליהם לעשות בניהול משבר הקורונה.
5 צפייה בגלריה
פרופ' רוני גמזו. "מצטער שלא הצלחתי למנוע סגר כללי"
(צילום: מירי גטניו, דוברות בית חולים איכילוב)
פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו
פרויקטור הקורנה, פרופ' רוני גמזו, כתב הבוקר (יום א') בחשבון הפייסבוק של בית החולים איכילוב בתל אביב, שאותו הוא מנהל, כי הוא מבקש סליחה על כך שלא הצליח למנוע סגר כללי.
בדבריו גם הביע חרטה וביקש סליחה גם מהציבור החרדי, על רקע הטענות שהתנכל לו. "בעת הזו של סליחה ומחילה - אבקש זאת מכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל על שלא הצלחתי למנוע את הסגר המלא", כתב גמזו.
שר הבריאות, יולי אדלשטיין
יום כיפור זה יהיה שונה מקודמיו, גם בכך שמשמעות חשבון הנפש תהיה נוכחת בו עוד יותר מבימי כיפור קודמים. בזמן שאנחנו יושבים מסוגרים בביתנו, צוותי הרפואה עובדים מסביב לשעון למענינו, בהתמודדות עם השלכות המגפה.
בערב יום כיפור חובה עלינו להתבונן פנימה על יחסינו, כפרטים, כחברה וכמדינה למערכת הבריאות וללוחמיה. במשך שנות דור הזנחנו, כמדינה את מערכת הבריאות, שמענו את הקריאה לעזרה, אך נמנענו מלשלוח את חבל ההצלה; מלהבין שזו המערכת החשובה ביותר לחוסנה של המדינה בעת חירום ולחוסן האזרחים גם בעת שגרה.
שנה אחר שנה קיצצנו, הקפאנו, התווכחנו וראינו כמובנת מאליה את העובדה שיש לנו מערכת בריאות טובה, אולי הטובה בעולם. שמענו את הקולות מהמתמחים, מהאחיות ומהאחים, מהרופאים ומהרופאות וממנהלי בתי החולים וקופות החולים והמשכנו הלאה, חמושים בביטחון דמיוני שהכל יהיה בסדר. הגששים קראו לזה "ישראבלוף".
המגפה לימדה אותנו שלא הכל בסדר. אנשי מערכת הבריאות התגייסו למאבק בה ככל יכולתם, אבל גם ליכולת זו יש גבול, אל מול מספר מוגבל של מיטות ושל צוותים מקצועיים, אל מול עובדות ועובדים שנשחקים עד כלות.
"אסור לנו לחזור לתרבות ה"יהיה בסדר", שניוונה את מערכת הרפואה הישראלית. מערכת שכוללת את האנשים המקצועיים ביותר בעולם, אך מבלי שיינתנו להם הכלים והתקציבים הדרושים"
כעת בעיצומה של המלחמה, אנחנו למדים עד כמה חמור הוא מחירה של הזנחת העבר, של היעדר הסולידריות עם אנשי מערכת הבריאות, של חוסר המוכנות למלחמה בחזית הבריאות. את המגפה האיומה ננצח, לא מעט בזכות הנחישות, המקצועיות וההקרבה של אנשי מערכת הבריאות. אבל אסור לנו לשכוח זאת ביום שאחרי.
אסור לנו לחזור לתרבות ה"יהיה בסדר", שניוונה את מערכת הרפואה הישראלית. מערכת שכוללת את האנשים המקצועיים ביותר בעולם, אך מבלי שיינתנו להם הכלים והתקציבים הדרושים.
זה חשבון נפש של כולנו, וגם שלי, כמי שאמון בחודשים האחרונים על מערכת הבריאות. לא עוד ויתורים, לא עוד הרכנת ראש מול צרכים אחרים, אלא יציאה למאבק על מערכת הבריאות הישראלית, החיונית לא רק לבריאותנו, אלא לחוסננו הלאומי.
ביום שאחרי המגפה, לא נסתפק במחיאות כפיים לאנשי הצוותים הרפואיים, לאנשי בריאות הנפש ולכל האחרים, אלא נבטיח להם שלעולם לא נשלח אותם שוב לקרב בלי שנצייד אותם במיטב היכולות, הכלים והתשתיות.
ובינתיים, חובה על כל אחת ואחד מאיתנו לקחת אחריות על עצמו, על משפחתו ועל הקרובים לו. להימנע מהתקהלויות, מיציאות מיותרות מהבית. לשמור על הסגר ועל ההנחיות, לא רק כי זה החוק, אלא כי זו חובה אזרחית, מוסרית וערכית של כולנו.
פרופ' סיגל סדצקי, לשעבר ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות
בשנות השמונים היה נהוג לתלות בבסיסי צה"ל את הקלישאה "תן לי את הכח לשנות את מה שניתן לשינוי, לקבל את מה שאינו ניתן לשינוי ואת התבונה להבדיל ביניהם". מצד אחד, עומדת לה מגפה – משבר עולמי, לאומי, בריאותי, כלכלי וחברתי מהקשים שידעה האנושות בעת המודרנית ומנגד, ישנם עדיין דברים עליהם אנחנו יכולים להשפיע.
השאלה שעולה היא לפי איזה קריטריונים עלינו לפעול? אילו שיקולים רלוונטיים יותר או פחות בתקופה הזו? מתחילת ההתמודדות עם הקורונה, הכתרתי את המקצועיות והמומחיות בבריאות הציבור כמצפן שייבחן ויסנן את ההחלטות שיש לקבל ואת המעשים שיש לבצע כדי למנוע מקרי תחלואה ולשטח את העקומה.
אבל, במדינה מורכבת כמו שלנו על מגוון האוכלוסיות והציבורים שבה, האתגר הקשה ביותר לפיצוח הוא מציאת המפתח להליכה משותפת של החברה כולה ללא פילוג והסתגלות למצב חדש.
הקושי הזה מתגבר בשל הלחץ המוטל על הציבור מהגזירות השונות, שהן ללא ספק מורכבות וקשות. עם זאת, צריך לזכור שטובת הכלל עומדת לעיני מקבלי ההחלטות, גם כשאינן טריוויאליות. כיום ברור שהפעולות שננקטו בגל הראשון אופיינו בנחישות ובראיית הנולד.
כך, הצלחנו להגן על החברה הישראלית מקורבנות רבים בנפש וגם לשמור על הכלכלה כדי שתוכל להתחדש במהירות האפשרית.
אז איך הגענו למצב של תחלואה משמעותית כיום? זוהי תשובה מורכבת כמובן. בראש ובראשונה יש לציין את הפתיחה המהירה והרחבה של המשק שהביאה לפריצת הגל השני לאחר שכבר היינו במצב של 20 נדבקים ביום. הסיבות לפתיחה המהירה רבות, ובעיקר השאיפה לצאת מהמשבר הכלכלי במהירות, והקושי בשמירת ריחוק החברתי שסותר את עצם מהותנו ואורח חיינו כבני אדם.
עזבתי את תפקידי כראש שירותי בריאות הציבור, השמעתי את הביקורת בזמן אמת ופירטתי אותה במכתבי שלצערי הגשים את עצמו. הטעויות שבוצעו לא תוקנו. בספטמבר שוב נפתחה מערכת החינוך בתנאים שהווירוס לא מוכן להתפשר עליהם, ועדיין לא ניתן לקבל החלטות בזמן אמת כי יש יותר מידי מנהלים למשבר.
יש צורך בהקמת "מטבחון" קורונה, שיכלול לא יותר מ 7-8 אנשים שיקבלו החלטות. הכללים החשובים ביותר לעת הזאת הם מניעת התקהלות ושמירת "כלל ה- 10/20", עד 10 אנשים בפנים ועד -20 בחוץ. אם היינו שומרים על כללים אלה, ולא נוגסים בהם מפאת לחצים, לא היינו מגיעים לגל השני ולסגר הנוכחי.
העול כבד, המשבר הכלכלי קשה ודורש תעצומות נפש ואחדות שלעיתים הם מעבר ליכולת ההקרבה שלנו. חשוב להבין שרק דרך הגזירות שנועדו להציל חיים נוכל להציל את הכלכלה. אין כלכלה בריאה בלי ציבור בריא. אין בריאות ואיתנות חברתית ללא ערבות הדדית.
רן סער, מנכ"ל מכבי שירותי בריאות
'נקודת הסליחה' הלאומית היא על כך שלא עצרנו ללמוד. בגל הראשון נעשו טעויות רבות אך הוא תפס את כל העולם בהפתעה. הטעות הגדולה ביותר שבוצעה ועדיין מבוצעת היא שלא למדנו ממרבית הטעויות. לא בוצעו תחקיר והפקת לקחים.
תחקיר לאומי באפריל יכול היה לאפשר תיקון ליקויים לאורך חודשי הרגיעה היחסית. חד משמעית אפשר היה להימנע מהסגר שהחל כעת, אם היינו לומדים, מנתחים, משפרים את מה שעשינו בגל הראשון.
את התחקירים במכבי אנחנו מבצעים מדי שבוע. לא מוותרים. כל תקלה וכל בעיה זוכה לתשומת לב של כל גורמי הארגון. יום הכיפורים הוא רגע חשוב למבט לאחור. אני מרגיש שיש דבר אחד חשוב שאני מצטער שלא עשיתי. היה עליי להתעקש ולפעול במלוא העוצמה כדי ליצור שיתוף וחיבור בין כלל גורמי המערכת.
"חד משמעית אפשר היה להימנע מהסגר כעת, אם היינו לומדים, מנתחים, משפרים את מה שעשינו בגל הראשון"
אם כל הקופות וכל בתי החולים יעבדו יחד, אם מד"א, פקע"ר ורשויות מקומיות ישבו סביב אותו השולחן – אנחנו ננצח. לא יהיה סגר שלישי. נחזור לשגרה מבורכת. את ימי הסגר הקרוב על כל הארגונים לנצל להפקת לקחים ולתכנון קדימה. המטרה היא אחת – הורדת מספר הנדבקים. האמצעי המרכזי הוא עבודה משותפת של כל היחידות הלוחמות.
על הקופות לרכז את כל היכולות בהעקת מקסימום הטיפול לחולים כך שיפחת הצורך באשפוזים, על בתי החולים לשחרר לטיפול הקופות את כל מי שלא חייב אשפוז. זה כמובן רק חלק מן המשימות. יצירת חיבור בין ארגונים הוא מאתגר ודורש מאמץ רב של המנהלים בעיקר. אנחנו חייבים להסיר את החסמים בינינו, את האגו ואת 'אני יודע הכי טוב'. כדי להגיע ל'הכי טוב' חייבים לעבוד ביחד.
אנחנו חייבים את זה לחיוביים, לשליליים ולמטופלי מחלות השגרה, וכן, אנחנו חייבים את זה לצוותים. חצי שנה של עבודה אינטנסיבית, עם הרבה לחץ, חוסר ודאות ועומס אדיר עברה על כל צוותי מערכת הבריאות. אנחנו מתחילים עכשיו את הסתיו והחורף. לצוותים יהיה קשה עוד יותר. אני מוריד בפניהם את הכובע ומתחייב לעשות את כל שלאל ידי להקל עליכם.
אופטימיות – השורה התחתונה, היא שאני משוכנע שאנחנו יכולים להשתפר. אנחנו יכולים לנצח ולחזור לשיגרה. לעם ישראל יש את זה. את היכולת להתגבר ולהמשיך הלאה. יש לנו מערכת בריאות מהטובות בעולם. הקורונה הבליטה לטובה את מערכת הבריאות ואת השלטון המקומי. אלה הגורמים שביחד יעשו את ההבדל ויעשו את השנה הזאת לטובה.
ד"ר ענת אנגל, מנהלת המרכז הרפואי וולפסון
מגפת הקורונה מחדדת את כושר ההתבוננות הפנימית שלנו כציבור וכיחידים. המחסור במשאבים במערכת הבריאות הציבורית עלה בעוצמה לכותרות במהלך המגפה, אבל כולם ידעו תמיד שה"שמיכה קצרה מדי", ושזו מערכת רעבה לכוח אדם ותקציבים.
אני זוכרת את עצמי בתור מתמחה בתורנות במחלקה פנימית. הקבלות של החולים החדשים נערמות על הדלפק שבאמצע המחלקה בעודי מסבירה למשפחה של חולה את סיבת האשפוז של היקיר שלהם, ופתאום האחות קוראת לי לבוא להחייאה בחולה אחרת שאיבדה הכרה בפרוזדור, בזמן שקבלות נוספות של חולים ממשיכות להגיע למחלקה.
אני רק בשעה ה-15 של יום העבודה, לפני עוד 14 שעות עבודה, רופאה שאחראית לבד בתורנות על עשרות חולים, עם צוות של אחים, אחיות וכוחות עזר – צוות מופלא ואיכותי, אבל מאד מצומצם לכשעצמו, וכולנו יחד מתרוצצים במלחמה אינסופית לטפל ולהעניק את הטיפול הטוב והאיכותי ביותר לכולם.
אני זוכרת שבזמנו, בכלל לא חלפה בראשי המחשבה שאולי זה לא צריך להיות ככה. זה היה הסטנדרט. ידעתי שלהיות רופאה זה הייעוד שלי, השליחות שלי, ובהתאם לכל שבועות הרופא שנכתבו, אעשה כל מה שנדרש ממני למען כל מי שצריך את עזרתי.
"כשאני עושה חשבון נפש, אני שואלת עצמי האם עשיתי מספיק? עכשיו, מרגע שפרצה מגפת הקורונה, כבר כולם יודעים שחסר, כולם מבינים את המצוקה וכבר אין צורך להסביר"
לא הבנתי, שבדרך לשם אני נשחקת בהדרגה טיפין טיפין. ולא הייתי היחידה. כולנו כבר שמענו אינספור פעמים על העומס המוטל על הצוותים הרפואיים, כולנו ראינו את התיעוד של החולים המאושפזים במסדרונות המחלקות ובמקומות מאולתרים נוספים. כולנו יודעים שיש תחלואה קשה, בעיקר בחורף, שמאתגרת מאד את היכולת של הצוותים הרפואיים להעניק את הטיפול המיטבי לכולם, למנוע העברת זיהומים, להציל את כל מי שניתן להציל.
כולנו מכירים את רמת השחיקה של צוותים במערכת הבריאות, שהיא מהגבוהות במגזר הציבורי. כל אותן שנים, כשכבר הייתי בתפקידים ניהוליים, דאגתי להציף את המחסור החמור במשאבים, את הצורך במכשור וציוד רפואי חדשים לכלל בתי החולים בצורה שיוויונית, את הצורך בטיפול בתשתיות הפיזיות של המבנים והצורך המיידי בכוח אדם נוסף כדי לשמר את מערכת הבריאות האיכותית של ישראל.
הייתי מאלו שנלחמו כדי לשנות את המצב. אבל כשאני עושה חשבון נפש, אני שואלת עצמי האם עשיתי מספיק? עכשיו, מרגע שפרצה מגפת הקורונה, כבר כולם יודעים שחסר, כולם מבינים את המצוקה וכבר אין צורך להסביר. העומסים, המחסור בציוד והנפטרים – כל אלה מדברים בפני עצמם.
