פרופסור גליה רהב בשיחה עם סמדר שיר - הועידה של המדינה
(צילום: ירון שרון, חגי דקל, הדר יואביאן | הפקה: רז רפאל | עריכה: אסף קוזין )
במלאת שנה לקורונה, ולקראת השתתפותה בוועידת "האנשים של המדינה - ועידה בתנועה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", שמתקיימת היום (ב'), החלטנו לעשות מהפך והוצאנו את פרופ' גליה רהב מהמקום הטבעי שלה במרכז הרפואי שיבא לפארק הלאומי ברמת גן כדי לנשום קצת אוויר.
את נושמת?
"לא מאמינה שאני כאן. השמיים כחולים, ירוק, אנשים, ואני פה, לא מאמינה".
הפסקנו לנשום בשנה הזאת, נכון?
"נכון. אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, אבל זו באמת שנה מטורפת שלא עשיתי בה שום דבר מלבד לטפל, בואי נגיד, ב-98% בקורונה מכל הכיוונים, ואולי 2% בחולים אחרים ועוד דברים אחרים".
בשנה האחרונה הפכת לפנים של הקורונה, לאישה שעומדת בקו ראשון של החזית. חשבת שפעם תגיעי למצב כזה?
"תראי, יש עוד הרבה אנשים, אני לא היחידה, אבל לא חשבתי על זה, ברור שלא".
"גדלתי בבית קשה, של ניצולי שואה. הוריי נשארו חיים בשואה רק בזכות מקצוע הרפואה. הם היו רופאים, ורק בגלל זה נשארו בחיים, ואני מגיל אפס ינקתי את זה, שאם אני רוצה להישאר בחיים, אני חייבת להיות רופאה"
אמרת פעם שאם לא היית רופאה, לא היית חיה.
"אני גדלתי בבית קשה, של ניצולי שואה. הוריי נשארו חיים בשואה רק בזכות מקצוע הרפואה. הם היו רופאים, ורק בגלל זה נשארו בחיים, ואני מגיל אפס ינקתי את זה, שאם אני רוצה להישאר בחיים, אני חייבת להיות רופאה".
ציפור קטנה לחשה לי שניסית ללמוד גם בבית ספר למשחק.
"מאוחר יותר. נורא רציתי ואהבתי לשחק. החבר'ה שלי מהצופים לא ישכחו איך הייתי מופיעה. כשהייתי כבר רופאה, רציתי ללכת ללמוד משחק, אבל אמרו לי, 'את זקנה מדי, מקבלים עד גיל 27'. לא נורא".
ידעתי שזה עטלף
התחלנו את הרומן עם הקורונה כששמענו על הישראלים שנמצאים על הספינה דיימונד פרינסס. ישר קנית את התיאוריה של הסיני ששתה מרק עטלף, או שחשדת שזה איזשהו חומר?
"לא חשבתי שזו איזושהי דליפה ממעבדה או הנדסה גנטית של וירוס חדש. האמנתי שזה בא מעטלפים, כי גם הסארס בא מעטלפים, וגם המרס, שזו מחלה דומה. אנחנו קוראים לזה 'מחלה זאונוטית', שבאה מחיות לבני אדם".
ואז מתחילים להגיע סיפורים מהספינה, שישראלים תקועים שם ויצאו חיוביים.
"זה היה מאוד קשה, כי בארץ לא רצו להתעסק עם זה, לא רצו שהקורונה תבוא לארץ. בני המשפחות היו במצב מאוד קשה. הם התקשרו אליי וביקשו שאעזור להם להביא את ההורים שלהם ארצה. התארגנו בשיבא בצורה יוצאת מן הכלל כדי לקלוט את מי שהגיע מהספינה הזאת. זה היה ארבע-חמש בבוקר, וכולנו חיכינו להם עם הסרבלים האלה".
היית אופטימית בהתחלה.
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה אופטימית. הרגשתי אחריות אדירה. היינו בית החולים הראשון שקלט חולי קורונה, ואני הייתי צריכה להחליט איך מטפלים, אבל איך אני יודעת לטפל בחולי קורונה? הרי אין על זה ספרות, אין ניסיון. איך אקבל החלטות? כולם דרשו ממני, 'תקבלי החלטה', ואני לא רוצה לעשות שטויות. אז ההחלטות האלה היו לא פשוטות. הרגשתי המון אחריות".
"כל הרופאים שאומרים שהקורונה היא כמו שפעת וקוראים לא להתחסן – שיבואו ויעבדו חודש, אפילו שבוע, במחלקת קורונה ויראו מה זו המחלה הזאת, איך זה לחוות את המוות הנוראי הזה, איך זה לעמוד מול מחלה כל כך קשה"
מה תגידי לעמיתך פרופ' יורם לס, שאמר שהקורונה היא לא יותר משפעת?
"אני מקווה שהוא כבר לא אומר את זה היום. האמת, מעניין אותי להיפגש איתו. הרי הקורונה הורגת לפחות פי עשרה או פי מאה יותר משפעת".
וכשאת שומעת כזה דבר בטלוויזיה, לא בא לך להרים טלפון ולהגיד לו, "תשתה מים"?
"אני מאוד כועסת. אני באמת כועסת על רופאים שאמרו דברים כאלה. אנחנו חיים בעולם דמוקרטי, כל אחד יכול להגיד את דעתו, אבל צריך להיות איזשהו היגיון, צריכה להיות איזושהי אחריות, ואנשים צריכים להתבסס על משהו. אז כל הרופאים האלה, שאומרים שהקורונה היא כמו שפעת וקוראים לא להתחסן – שיבואו ויעבדו חודש, אפילו שבוע, במחלקת קורונה ויראו מה זו המחלה הזאת, איך זה לעבוד עם הבגדים האלה, איך זה לחוות את המוות הנוראי הזה, איך זה לעמוד מול מחלה כל כך קשה, שאנשים נחנקים, ואין לך מה לעשות. שיבואו ויראו את זה".
סנקציות? זו לא הדרך
את היית הרופאה הראשונה שהתחסנת.
"כן, בטח".
לא מזמן כתבתי מאמר, 'לכו לחיסונים', וחטפתי על זה מכל צד. שאלו אותי כמה כסף אני מקבלת, ואם הפכתי לשופרו של ביבי. מה אמרו לך?
"בדיוק אותו דבר. שאני מקבלת כסף מפייזר, שאני מקבלת כסף מהממשלה. שיסתכלו בתלוש המשכורת שלי. זה באמת מגוחך".
ילדייך התחסנו?
"בטח".
נכדים?
"יש לי בן חצי שנה ובן ארבע. עוד אין חיסון בשבילם, אבל כשיהיה, הם יתחסנו".
ואת גם יצאת עם הבשורה הרעה שצעירים נפגעים יותר. ביום שאת יוצאת בכזאת הצהרה, את שמה שכפ"ץ?
"אני רוצה להגיד למה התכוונתי. ברור שקשישים הרבה יותר נפגעים מהקורונה, אבל עכשיו 84% מהאנשים בני 60 פלוס כבר התחסנו, ויש לנו את הזן הבריטי שפוגע גם באנשים צעירים. אנחנו רואים היום בבית החולים שלנו, בטיפול נמרץ, אנשים בגיל 50. זה לא גיל 70, 80, כמו שהיה קודם".
מה תגידי לבחור בן 30 שאומר, "לי יש זכות על גופי, ואף אחד לא יחליט בשבילי, ואני לא מאמין לכל הדברים האלה"?
"אני אגיד לו, "אף אחד לא יכריח אותך". אני באמת חושבת שאנחנו מדינה דמוקרטית, ונכון, הגוף הוא של הבן אדם".
אז לא להטיל סנקציות?
"אני לא הייתי מטילה סנקציות. אני לא חושבת שזו הדרך, אני גם לא חושבת שאפשר להכריח. מצד שני את לא מתארת לעצמך כמה צעירים באו אליי ואמרו שהם הדביקו את ההורים שלהם וגרמו למוות שלהם. גם יש לנו הרבה צעירים חולים. אז למה הקטע הזה, נגד חיסונים? למה?"
אמא, זה מדהים
הגעת לבידוד בשנה הזאת?
"כן".
כמה פעמים?
"רק פעם אחת".
הספיק לך, את אומרת.
"את יודעת מה, זה דווקא היה נחמד, אבל איזה בידוד? עבדתי 24/7, בדיוק אותו דבר, אמנם בזומים. אני קוראת לעצמי 'זומולוגית'".
איך הגבת לחיקויים שלך?
"כשראיתי את זה בפעם בראשונה, אמרתי, 'אלוהים ישמרנו'. אפילו קצת נפגעתי, ולא רציתי לראות, ואז הילדים שלי אמרו, 'אמא, זה מדהים'. אז נכנסתי, וזה חמוד נורא, נורא נחמד".
מה המקום הראשון שתטוסי אליו כשזה יתאפשר?
"וואו. כמעט כל הנסיעות שלי הן לכינוסים ולישיבות, ואני באמת רעבה לזה, כי זה באמת מדהים. בא לי פריז או ניו יורק או אולי איזשהו אי ביוון".
כמה שעות תשני ביום שאחרי?
"לא, אני ארצה לראות, לחיות".
זה יקרה בקרוב?
"אני מקווה. מי יודע?"
