האצבעות שלי מתעקמות. איפשהו אני מעריכה את היכולת שלהן להסתכל על דברים מזווית חדשה, אבל זה כואב. בכל פעם שהן נוטות הצידה אני מרגישה את עצמותיי חורקות. התופעה מוכרת כאוסטאוארטריטיס, דלקת מפרקים ניוונית (תודה סבתא), ובדומה לג'ורג' מסיינפלד, גם אני לא אפצח בקריירה של דוגמנית ידיים.
הדרך היחידה להקל ולהאט את שחיקת הסחוס היא באמצעות נטילת תוספי מזון יעודיים. כיאה לעיתונאית חוקרת עשיתי סקר שוק וחקרתי ובדקתי והזמנתי תוספים, שכל טבליה שם בגודל הציפורן של קים קרדישאן.
מילאתי כוס מים ובלעתי את אחת הטבליות. היא לא נבלעה. לקחתי עוד שלוק, לא עזר. כחכחתי בגרוני כדי שתצא, היא לא יצאה. התחלתי לחרחר, ניסיתי להשתעל, להקיא, לשתות. לא הצלחתי לנשום.
התחלתי ללכת במעגלים, מנסה למצוץ אוויר, אומרת לעצמי "יהיה בסדר יהיה בסדר יהיה בסדר". מיקה בדיוק התחילה מבחן בכלכלה בחדר הסמוך ולא רציתי להפריע, ידעתי שאם היא קמה מהמחשב לא ירשו לה לחזור. מצחיק איך פחדתי עליה כשאני עוד שנייה זצ"ל. אחרי כמה דקות, או שניות, או נצח, תחבתי את הראש בפתח החדר. מיקה הרימה עיניים מוטרדות מהמחשב ושאלה "הכל בסדר?" הצבעתי על הגרון. "אמא??", היא קראה וזינקה מהכסא, תופסת אותי מאחור באחיזת היימליך.
חשבתי איך בסרטים זה תמיד מצליח, והחתיכה התקועה פשוט ניתזת החוצה, בדר"כ למחשוף או לכוס מרטיני. לנו זה לא הצליח, אולי כי לא היה מרטיני. ניסיתי לשתות מים. זה היה כמו להשקות אדם משותק בפניו, המים נזלו ממני כמו מגרש השדים.
"אני מזמינה לך אמבולנס!", הודיעה הילדה. הצלחתי למלמל "לא צריך", אלא שהיא התעלמה מהתשובה הלא נורמלית (היה לי מחסור בחמצן), והתקשרה. שמעתי אותה אומרת בטלפון "כן, היא משתעלת", והנחתי שזה סימן טוב. "יהיה בסדר", אמרתי לעצמי הלא נושמת וחציתי בריצה את הכביש לבית ממול. צלצלתי בפעמון בטירוף והדלת של מיץ פטל נפתחה.
אני חדשה במושב. לא מכירה את השכנים. ראיתי אותם פעם-פעמיים, שלום מנומס מרחוק, לא ככה רציתי להציג את עצמי: עם פיג'מה, ללא חזיה, מכוסה בדמעות, מרוחה בנזלת ומנסה להקיא על מפתן דלתם.
דפקתי כניסה, אין ספק.
השכנה הגישה כוס מים שלא הצלחתי ללגום. השכן ביצע בי היימליך, לשווא. הם דחפו לי חתיכות לחם, שנפלטו החוצה. מיקה הודיעה שהאמבולנס כבר ממש כאן וברגע החסד שהצלחתי לדבר אמרתי שאני הולכת להחליף בגדים. כולם עצרו ממלאכות ההחייאה והביטו עליי כמו על משוגעת. 'איזה בגדים? עוד מעט את מתה, למי אכפת עכשיו'. אפילו את עצמי הצחקתי.
אומרים שהצחוק טוב לבריאות. השכן הגיש לי כוסית עם נוזל צהוב: תשתי, זה שמן זית. לקחתי לגימה קטנה, והיא החליקה בגרון. האמבולנס עצר בחריקת בלמים ולקחתי עוד לגימה. העיניים שלי התרחבו. אני מצליחה! אני נושמת. הללויה.
ללעוס. לבלוע. לנשום. פעולות אוטומטיות שלא חושבים עליהן, לוקחים אותן כמובן מאליו, כמו משהו שתמיד היה ותמיד יהיה - כמו נאמנות של בן זוג, אהבה מהילדים, קיומם של ההורים, המקום שאת עובדת בו 29 שנה. זה נמצא שם, את לא מקדישה מחשבה, ופתאום, בום.
יכולתי למות, מכלום, אבל אלוהים נחנק מצחוק כשנחנקתי והחליט שלא עשיתי את כל מה שאני עושה, כדי שיזכרו אותי בתור ההיא שלא רצתה להתעקם ומתה.
לא הצלחתי לבלוע ולא להוציא, כי משהו היה אצלי תקוע, ולא רק הציפורן של קימי. הייתי צריכה זעזוע שיגרום לי להודות על הנשימה, להעריך מחדש את המובן מאליו, להוקיר תודה ולקדש את הקיים.
למחרת הטראומה, כשאני מתקשה לנשום מרוב לחץ, הוצאתי טבליה מהצנצנת. הבויפרנד הסתכל ואמר: "אני רואה ניסיון התאבדות".
אתה רואה אותי מתיישבת מאחורי ההגה אחרי שעברתי תאונה, אמרתי וחתכתי את הטבליה לרבעים. באצבעות שהיו פעם ישרות עיסיתי את הקצוות המשוננים, ובלעתי עם צ'ייסר שמן זית.
עשיתי את זה. אני חיה, אפשר לנשום לרווחה!
תודה, פורים שמח,
גאיה קורן
