אחד המיתוסים הרפואיים הנפוצים והוותיקים ביותר, קשור בתפיסה כי פעילות גופנית המערבת עומסים וזעזועים מדורגים מסוכנת לגוף וגורמת לנזק לחוליות הגב, למפרקי הירכיים והברכיים, ולשאר מרכיבי מערכת השריר והשלד. התפיסה הזו נשענת במידה רבה על המודל ביו-רפואי, בו ההתייחסות לגוף האדם היא כאל מכונה.
תפיסת גוף האדם כמכונה הידראולית שנידונה לשחיקה מכנית, נעוצה ברובה בכתביו של הפילוסוף בן המאה ה-16, רנה דקארט. זהו למעשה הבסיס למודל המדעי העיקרי ברפואה, שלמעשה נמצא בשימוש גם בימינו, במודל הביו-רפואי של המחלות. בבסיס אותו מודל עומדת המחשבה כי קיים אידאל אנושי, וכי לכל המחלות קיים מקור ביולוגי אוניברסלי. כך, כל סטייה מאותו אידאל של שלמות גופנית הוא סמן למחלה או פתולוגיה.
חשיבותו של מודל זה ותרומתו להתקדמות הרפואה אינו מוטל בספק. עם זאת, יש להבין כי כמו בכל מודל תיאורטי המנסה להסביר את המציאות, גם הוא מוגבל. המודל התיאורטי הזה לא לוקח בחשבון את השונות בין בני האדם, שמבטלת את היכולת להשוות בין גופים או להגדיר "אידאל" מסויים. בנוסף, המודל נכשל בלהסביר את קיומם של סימפטומים ללא סממנים אובייקטיביים למחלה, כמו למשל במחלות נפש או בכאבים כרוניים שאין להם עדות בהדמיה.
עומס - טוב או רע?
400 שנים אחרי הפילוסופיה של רנה דקארט, ניתן לתהות האם גוף האדם הוא אכן מכונה הידראולית שנידונה לשחיקה. אך כיצד ניתן לדעת האם עומס הוא דבר "רע" או "אינו רצוי"? ואולי עומס הוא בכלל דבר "טוב"?
בכדי לענות על שאלות אלה, חוקרים משתמשים לרוב בספורטאים, שלרוב דוחפים את גופם אל נקודות הקצה, ומשמשים מקור מצויין ללמידה. במקרה של עומסים מכניים, ניתן להשתמש במפתחי גוף, אשר מעמידים את גופם בכוונה תחילה תחתם. השרירים של מפתחי הגוף עוברים לרוב התאמה לעומסים החדשים וגדלים ומתחזקים בהתאם.
מחקרים אפידמיולוגיים הדגימו כי אחוזי הפציעות בקרב מפתחי גוף הם לא באחוזים גבוהים יותר מאשר בשאר האוכלוסייה, ולפעמים ביחס לספורטאים מענפים אחרים, יש להם פחות פציעות. לעומת זאת, מחקרים אשר נעשו על אסטרונאוטים שבילו בחלל באפס כוח כבידה, הדגימו ניוון מאוד משמעותי של כל הרקמות נושאות המשקל בגופם. גם אנשים השוכבים זמן רב במיטה בגלל בעיות רפואיות וללא שום עומס, חווים ניוון משמעותי ברקמות נושאות המשקל בגוף. על כן, ניתן להניח כי עומס הוא לאו דווקא דבר רע, וכי יש להתייחס אליו כאל ספקטרום. עומס קיצוני אינו רצוי, אך העדר עומס - כמו אצל האסטרונאוטים - הוא גם לא רצוי.
האם ריצה פוגעת בגב ובמפרקים?
עוד פעילות שמוצבה בתודעה כפעילות מעמיסה ומזיקה לגב ולברכיים היא ריצה. מחקר שהתפרסם בשנת 2017 בכתב העת Nature, בדק האם ריצות ארוכות משפיעות על הגב ועל הדיסק הבין חולייתי. מצבו של הדיסק נמדד באמצעות גובהו, וכך ירידה בגובה הדיסק מצביעה על ניוונו. המחקר בוצע על רצים למרחקים ארוכים, ובו נמדדו הדיסקים החוליתיים שלהם לפני ואחרי ריצות באמצעות סורק MRI. התוצאות הראו כי גובה הדיסק, שהוא כאמור סמן ההזנה, גדל - מה שמצביע על השפעה חיובית של ריצה על הדיסקים, בניגוד לדעה הרווחת.
מחקרים אחרים שנעשו על רצים ניסו לבדוק האם יש השפעות שליליות של ריצות ארוכות על הסחוסים המפרקיים, שתפקידם לבלום זעזועים ולאפשר תנועה חלקה של המפרק. במשך שנים התקבעה הסברה בקרב הקהילה הרפואית כי הסחוס היא רקמה שאינה מבריאה, ולכן נזקים שנגרמים לו אינם הפיכים. בבסיס אותה מחשבה קיימת גם החשיבה כי עומסים וזעזועים פיזיים שוחקים את הסחוס, כמו במקרה של גלגלי רכב.
מספר רב של מחקרים מהשנים האחרונות שנעשו על רצים חובבים ומקצוענים סיפקו תובנות מפתיעות ביותר על הסחוס המפרקי. מחקר שנעשה על רצי אולטרה-מרתון באחד המרוצים הארוכים ביותר בעולם שאורכו 4,486 ק"מ, הראה כי לא רק שלא הייתה שחיקה של הסחוס, אלא שאפילו הייתה התחדשות חלקית שלו.
יש שיגידו שאוכלוסיית הרצים באולטרה-מרתון שכזה אינה משקפת את גופו של האדם המצוי, שעשוי לעסוק בריצה כתחביב. מחקר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת הבריטי לרפואה בדק רצים שמתאמנים לראשונה בחייהם למרתון ומצא גם הוא ראיות להתחדשות חלקית של הסחוס. במחקר השתתפו 82 אנשים, מתוכם 71 הצליחו לסיים את המרתון, ו-11 הפסיקו את האימונים בשל סיבות שלא היו קשורות למחקר.
בכל המשתתפים התבצעו סריקות MRI לפני תחילת האימונים למחקר. בברכי הרצים נמצאו ממצאים שכיחים כגון קרעים במניסקוס ושחיקה של הסחוס, אך על אף הממצאים אף אחד מהמשתתפים לא הראה סימפטומים הקשורים בכך. כל המשתתפים במחקר שסיימו את המרתון במלואו, בכללם המשתתפים שנשרו מהאימונים, נשארו לאחר המחקר ללא סימפטומים וללא שום החמרה בממצאי ההדמיה.
המכונה האדפטיבית
להבדיל מהמכונות שהאדם מייצר, גוף האדם הוא מכונה מתוחכמת שיועדה על ידי הטבע ודרך אבולוציה להתרגל ולעמוד בפני עומסי החיים. שלא כמו מכונות, גוף האדם עובר חידוש עצמי על בסיס קבוע, והחדשות הטובות הן כי עומסים וזעזועים מדורגים אינם גורמים לשחיקה או לנזקים בברכיים, במפרקים או בגוף. למעשה, ההיפך הוא הנכון.
הגיע, אם כן, הזמן להיפרד מהפחד הלא מבוסס שיש לנו מפני פעילות גופנית. אין ספק שלעיתים, כאשר לאדם יש כאבים קיימים, העיסוק בפעילות גופנית עלול להיות בעייתי. אך למרבה השמחה, העדויות המדעיות כיום מצביעות כי תרגול מבוקר במסגרת היכולת הקיימת, הוא לרוב מועיל גם במצבי כאב אקוטי וכרוני. על כן לאנשים הסובלים מכאבים מומלץ לגשת לפיזיותרפיסט בכדי למצוא את תכנית התרגול המותאמת עבורם. עבור אלו שכבר פעילים במסגרות כושר גופני אף מומלץ לשלב עבודה עם מדריכי כושר מוסמכים.
אסף ויסמן הוא דוקטורנט לחקר עמוד שדרה וכאב ופיזיותרפיסט ב"שירותי בריאות כללית", ועירית סמילנסקי היא פיזיותרפיסטית ספורט ואורתופדיה
