אחרי תקופה ארוכה של התפתחות שקטה, 'מתחת לרדאר', נחשפים כעת מקרי ההדבקה והתמותה כתוצאה מנגיף הקורונה גם במדינות אירופה. כמו במחלות מדבקות אחרות המתפשטות באופן מעריכי (אקספוננציאלי'), ניתן לראות כי מתגלגלים כעת האירועים בקצב מהיר וגובר. שלוש מחשבות ושלושה לקחים עיקריים מהמתרחש לנגד עינינו באיטליה בשבוע האחרון:
1. באיטליה שיעורי התמותה גבוהים - 4% מבין הנדבקים - מדוע?
ראשית, איטליה היא המדינה המבוגרת באירופה, עם קרוב לרבע מהאוכלוסיה מעל גיל 65. שנית, סביר לשער שלאור הלחץ, לא נבדקים ולא נספרים כל החולים הקלים ו-"נספרים" רק החולים שמגיעים למצבים קשים ולתמותה. אחת ההערכות מדברת על כך שלמעלה 70% מהמקרים כנראה הוחמצו. בנוסף, ייתכן שעקב מצבם של בתי החולים, החולים הקשים לא מקבלים טיפול מיטבי. מבחינה זו מצבם דומה למה שקרה בווהאן בסין, ולהבדיל – מצבם מאד שונה מסינגפור ששומרת על כל 138 החולים שלה בחיים זה מספר שבועות.
המסר לישראל: עדיין לא ברור מה שיעורי התמותה הכוללים הצפויים מנגיף הקורונה באיטליה ובכלל, אך אין עוררין על כך ששיעורי התחלואה הקשה, גבוהים מאוד בקרב האוכלוסיה הקשישה, גם ביחס לשפעת חורף בשנים קשות מיוחד. ניתן ללמוד, אם כך, שתוצאות של מחלה שמגיעה כ'גל הדף' שמכה במערכת הבריאות, שונות מאוד מאלו של תחלואה מתגברת הדרגתית. כאן, יש חשיבות רצינית למאמץ להקטין את גל התחלואה בציבור כדי שמערכות הבריאות יוכלו להתמודד עמו.
ההשלכות על בתי אבות, מוסדות סיעודיים ובתי חולים גריאטריים עלולות להיות מורכבות גם כאשר המחלה תתפרץ כאן. עלינו לנסות ללמוד מהסינגפורים מה הם עושים כל כך נכון, ולקוות שגם מדינות אירופאיות אחרות (גרמניה לדוגמה), יציגו תוצאות טובות בקרב המאושפזים, ויראו שאפשר גם אחרת.
צפו: כל מה שידוע על נגיף הקורונה עד כה
2. מדוע הופיעו פתאום כל כך הרבה חולים דווקא שם?
טרם התפרצות הקורונה באיטליה, ככל הנראה לא נעשה נסיון מוצלח מספיק להכלה או לאיתור החולים. ייתכן גם שבהתחשב בגבולות הפתוחים באירופה, איתור חולים והגבלת תנועתם לא נתפס כמעשה אפשרי. למיטב הבנתי, איטליה עד לרגע זה לא נקטה בצעדים חד משמעיים בנוגע לריחוק חברתי. כל בתי הספר במדינה אמנם נסגרו, אבל מהרשתות החברתיות באיטליה נראה שפעילות חברתית מרובת משתתפים נמשכת. בתי הקולנוע פתוחים ואתרי הנופש פועלים כרגיל. כל זה ישתנה דרמטית כבר בהמשך היום בצעדים בלתי נתפסים (עבור אירופה) של סגר ושיתוק החיים במרחב הציבורי, אבל באיחור גדול.
מדינות אירופאיות נוספות שיושבות על הגדר מבחינת אמצעי בריאות הציבור, עלולות להיות הבאות בתור, תוך שבועות ספורים. גם אם יחלו לפעול כעת, זה עלול להיות מאוחר.
המסר לישראל: המקרה האיטלקי הוא מקרה של מערכת שלא ניסתה לבצע הכלה, ומנסה לבצע mitigation ('האטה') רק כאשר המחלה משתוללת בקהילה. למקרה שיש תהיות - זה פשוט לא עובד. יש להפעיל צעדי ריחוק חברתי לכל האוכלוסיה, ולאוכלוסיה המבוגרת בפרט, כשהמצב נדמה בשליטה, כלומר - עכשיו.
אם היה ספק לגבי הצורך להעצים כעת את פעולות ההכלה הישראליים, לדחות ככל האפשר ולהשטיח את שיא התחלואה - כאן טמונה הזדמנות להפקת לקחים בזמן אמת. אם היו נותנים לאיטלקים כעת הזדמנות לחזור אחורה בזמן, הם היו כנראה היו ממליצים על מניעת התקהלויות ועל בידוד בית לכל מי שרק התקרב לגבול עם מדינה הסובלת מתחלואה, ואולי אף עוצרים טיסות ממדינות בעלות עומס תחלואה כבר לפני חודש.
נכון, יש נזק כלכלי נגזר לפעולות מניעה, וצריך להיות מידתיים ושקולים, אך המקרה ההפוך, כפי שנראה באיטליה, מדבר בעד עצמו. כל מי שחשב להקל ראש בהמלצות של משרד הבריאות, ומי שהציע להקל כעת את צעדי המניעה, לפתוח את השמיים, ו-'לשחרר אוויר' לתעשיית התיירות הסובלת – חשוב לזכור שיש אלטרנטיבה גרועה יותר לתעשיית התיירות ולמשק כולו, והיא מונחת לפנינו.
3. מה קורה למערכת הבריאות האיטלקית?
בתי החולים בצפון איטליה נמצאים בלחץ בלתי נסבל לאור ריבוי המקרים הקשים, גם מספרית וגם בגלל אחוז גבוה במיוחד מהחולים שנזקקים לטיפול מוגבר. ניתן להסיק שבאיטליה עולה החשש לקריסת מערכת הבריאות.
המסר לישראל: מערכת הבריאות הישראלית בקושי שורדת את החורף הממוצע, המביא עמו את השפעת העונתית, בעיקר בשל הרעבה תקציבית מתמשכת של מערכת הבריאות הציבורית לאורך עשרות שנים. אינספור מאמרים נכתבו, וועדות ממשלתיות דנו בכך ונתנו המלצותיהן - ובכל זאת לא נוספו בעשרות השנים האחרונות משאבים בהיקף ראוי למערכת הבריאות בכדי להפסיק "לחיות על הקצה" מדי חורף, וכדי לייצר יתירות משמעותית לשעת משבר. לא נקים כעת בתי חולים חדשים ב-10 ימים כמו הסינים, ולא נכשיר אחיות ורופאים חדשים תוך חודש (לוקח לפחות 12 שנים להכשיר רופא מומחה), אבל יש לנו כמה שבועות להיערך ולתרגל שוב ושוב את התרחיש האיטלקי, של חולים קשים במספרים שאיננו רגילים לראות גם בחורף הקשה ביותר.
לישראל יש כמה שבועות - לעבוד עם הצוותים ולבנות חוסן לאירוע ממושך ומתיש. יש למצוא פתרונות לתגבור השורות (שכן סביר שגם צוות רפואי יחלה); להפעיל מיידית תשתית נרחבת לביצוע בדיקות מעבדה לנגיף כדי לייצר תמונת מצב אמיתית ומלאה; לייצר ולהפעיל פתרונות יצירתיים לרפואה מרחוק וניטור מרחוק בהיקף נרחב ככל שניתן; ולהשלים את כל שאר פעולות הרכש וההצטיידות הרפואיות.
לטעמי, יש להגביר את קצב הפעילות באותה הרוח בה נקטו הרשויות עד כה – במתינות ובנחישות, בלי התלהמות ובלי לזרוע חרדה (די בתמונות המגיעות מאיטליה כדי להבין מה האלטרנטיבה), אבל מאידך - בלי לבזבז אף יום.
בשורה התחתונה, נמשיך לקוות שהתרחיש האיטלקי (ולפניו – ווהאן) הינו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. אבל אם זה אינו המצב, ומדינות נוספות ילכו בעקבות איטליה – בהתנהלות הזהירה שלנו עד כה הרווחנו 'זמן יקר', וכל יום הוא מתנה יקרה מפז. חשוב לנצל אותו.
פרופסור רן בליצר הוא ראש מערך החדשנות בכללית, מנהל מכון כללית למחקר וחבר בצוות הטיפול במגיפות של משרד הבריאות
