כמעט שנה בתוך המלחמה, כשישראל שקועה עד צוואר בכמה חזיתות, גובר השיח בקרב רופאים בשאלה אם לעזוב לחו"ל שמטרידה גם את מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. כמה מהם כבר עזבו בשקט, אחרים מתלבטים. שמם של הרופאים הישראלים הולך לפניהם, ולא מעט הצעות מגיעות ממוסדות בעלי שם. פרופ' גיל פייר, משנה רפואי למנכ"ל וסמנכ"ל באיכילוב, ד"ר לירן לוי, מנהל שירות השתלות ריאה במרכז הרפואי שיבא ורופא מתנדב במילואים, פרופ' שגיא הרנוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים בילינסון וד"ר ריי ביטון, יו"ר ארגון הרופאים המתמחים מרשם מבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, סיפרו היום (ב') על היקף הבעיה בוועידת הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות". צפו בדיון:
רופאים מדברים בגילוי לב על עזיבת חבריהם לחו"ל
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בורטמן)
ד"ר לירן לוי, רופא בכיר משיבא, אמר בפאנל: "אני מקווה שגם בהסתכלות 20 או 30 שנה קדימה אני לא אגיד לעצמי שטעיתי בהחלטה להישאר. בסביבתי אומרים לי שזה בדיוק כמו שעלו לשלטון גורמים קיצוניים בגרמניה ב-33' והיום אתה מסתכל ואומר איך יהודים לא ראו מה הולך להתרחש, אותו הדבר פה. זו שאלה שאני שואל את עצמי".
5 צפייה בגלריה
"הדבר שהכי הכביד עליי היה העניין שאני אולי קצת מזניח את החולים שלי שנמצאים בבית החולים". ד"ר לירן לוי יצא לשני סבבי מילואים
אף שאין מספרים מוחלטים של הרופאים העוזבים, הבעיה מדירה שינה מעיניהם של בכירים במערכת הבריאות. ברור לחלוטין שאם תימשך המגמה המדאיגה, עלול להיגרם נזק חריף: "אני מאוד מוטרד, מדובר בתופעה מאוד משמעותית, אין לנו מספרים, אבל התופעה ברורה", אומר פרופ' גיל פייר, משנה רפואי למנכ"ל וסמנכ"ל לענייני רופאים מבית החולים איכילוב: "רופאים יוצאים לפלושיפ (התמחות-על) בחו"ל, סדר גודל של 20-15 רופאים מדי שנה כדי שילמדו דברים חדשים, טכניקות חדשות, יתנסו בדברים מיוחדים, יביאו איתם עם הידע הזה. ככה מערכת הבריאות שלנו מתקדמת. אם בעבר הכלל היה שכמעט כולם חוזרים, פה ושם היו לנו רופאים שהיו מקבלים הצעה יוצאת מן הכלל ונשארים. עכשיו פתאום זה משתנה.
5 צפייה בגלריה
"האדמה בוערת". פרופ' גיל פייר, משנה למנכ"ל איכילוב
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בורטמן)
"בבית החולים שלי, פי עשרה יותר רופאים שלא בהכרח חוזרים, לא בצורה פרובוקטיבית של 'החלטתי שאני לא רוצה לחיות בארץ', אלא מאריכים את הפלושיפ בשנה. פתאום האישה או הבעל קיבלו איזשהו תפקיד והם רוצים להישאר לעוד שנה-שנתיים, אבל אנחנו שומעים במוזיקה שהם לא יחזרו. לזה צריך להוסיף גם את אלה שעוזבים עכשיו מסיבות משפחתיות. זו עזיבה שקטה, לא פרובוקטיבית כמו בתקופת המהפכה או הרפורמה המשפטית, אז היו לא מעט שלא רצו לחיות במדינה הזו. יש את אלה שאמרו שהמדינה משתנה, האווירה, הערכים משתנים, השירות הציבורי משתנה ואנחנו לא רוצים לחיות במדינה הזו, אבל אלה היו האמירות. עכשיו הרוב זו עזיבה שקטה, עצובה, מבוישת אפילו, הם מתביישים להגיד שהם עוזבים, לא מסתכלים בעיניים אפילו".
פרופ' גיל פייר: "בבית החולים שלי, פי עשרה יותר רופאים שלא חוזרים, לא בצורה פרובוקטיבית של 'החלטתי שאני לא רוצה לחיות בארץ', אלא הם מאריכים את הפלושיפ בשנה. זו עזיבה שקטה, עצובה, מבוישת אפילו"
פרופ' שגיא הרנוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים בילינסון, מספר: "אני חש את זה אפילו אצלי במחלקה. אותם הרופאים אולי לא כל כך קריטיים למערכת כיום, כי יש את המנהלים ויש את מנהלי היחידות, אבל זה בדיוק הדור שבעוד 12-8 שנים צריכים לתפוס את ההגה ואז הם לא יהיו. כלומר, אם מישהו בא מבחוץ ומסתכל על המערכת ועל בתי החולים, הכל נהדר, יש מנהלים מצוינים, יש רופאים מצוינים. אתה לא חש בחסרונם של אלה שמתחילים את הקריירה שלהם. זה הולך לפגוע במערכת שנים קדימה. אני מרגיש את זה, אנחנו מרגישים את זה בברנז'ה שלנו מסיפורים אישיים, זה לא משהו באוויר".
"בתקופה שלי", נזכר פרופ' הרנוף, "כשסיימתי פלושיפ לפני 20 ומשהו שנה, זה היה ברור שאני מסיים את השנתיים, שנתיים וחצי וחוזר הביתה". פרופ' פייר מאיכילוב מוסיף: "אם בעבר רופא שעשה פלו שיפ לא רצה לחזור, היינו מתייחסים לזה בחומרה רבה, רואים אותו כבוגד. גם מנהל המחלקה היה אומר לו 'בניתי עליך, פשוט תחזור' והם היו חוזרים. היום אני מרגיש שהמנהלים מתייחסים לזה ברגשות מעורבים. אפילו יש רופא שהתעמתי איתו, רופאה מבריקה שבניתי עליה פתאום החליטה שהיא לא חוזרת. שאלתי אותו 'דיברת איתה'? והוא אמר לי 'במובן מסוים קינאתי בה, כי היא יכולה ואני כבר לא'. זה לא משהו ששמענו בעבר".
פרופ' הרנוף סיפר גם על הנגיעה האישית והמשפחתית שלו לנושא הכאוב: "מפריע לי מאוד לשמוע את השיחות האלה בין מתמחים כיום, מה שלא היה פעם. מפריע לי לשמוע את זה בין סטודנטים. יש לי שני בנים סטודנטים לרפואה, פתאום הנושא הוא חלק מהשיחה שלא הייתה. כשאני למדתי לא דיברנו על זה בכלל. אז אולי אחד מהמחזור עזב, אולי שניים. כיום זה חלק מהשיח, האופציה של לנסוע לחו"ל".
אתה חושש מתרחיש שבו אחד הילדים יחליט לא לחזור?
"ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני רוצה שהבנים יהיו קרובים אליי. מצד שני אני יכול להבין את אלה שהאדמה לא כל כך בטוחה מבחינתם. אז כן, אני חושש מצד אחד. מצד שני אני קצת מקנא באלה שיכולים לקום ולעזוב".
פרופ' שגיא הרנוף: "מפריע לי מאוד לשמוע את השיחות האלה בין מתמחים כיום, מה שלא היה פעם. מפריע לי לשמוע את זה בין סטודנטים. יש לי שני בנים סטודנטים לרפואה, פתאום הנושא הוא חלק מהשיחה שלא הייתה. כשאני למדתי לא דיברנו על זה בכלל. אז אולי אחד מהמחזור עזב, אולי שניים. כיום זה חלק מהשיח, האופציה של לנסוע לחו"ל"
ד"ר לירן לוי סיפר על ההתנסות והלבטים שלו: "ב-2015 נסעתי לקנדה, הייתי בטורונטו בהשתלמות למשך ארבע שנים שזו תקופה מאוד ארוכה והילדים שלי קנדים. היה לי ברור שזה זמני ושאני חוזר לארץ ולא היה לי שום ספק, כי זה המקום שלי, זה הבית שלי. חשוב לי מה קורה פה. כשיש משהו בחדשות שהוא כואב, הוא כואב לי ושם הייתי טפלון, שום דבר לא נגע בי. אני חושב שלחיים מלאי משמעות אני צריך את הדבר הזה. אולי אני קצת חריג. חלק מהטרנד הזה שאנחנו רואים, שאין ספק שמה שקורה פה בשנתיים-שלוש האחרונות הוא עוד איזשהו טריגר ודחיפה, זו העובדה שאנחנו מדברים על דור קצת אחר.
"זה דור שגדל בעולם שהוא יותר גלובלי וכמו שעולם הכלכלה שלנו השתנה, גם עולם הרפואה משתנה ופתאום זה לא דבר כזה קשה לעבור ולעבוד במקום אחר. החינוך הרפואי שאנחנו נותנים פה הוא שווה ערך לזה שניתן בארה"ב, ואולי במובנים מסוימים עולה עליו. לכן מובן שהם רוצים רופא ישראלי וגם לישראלים לא כל כך קשה לקבל את ההחלטה לקחת את הרגליים ולעבור. אתה מוותר על תחושת השייכות וזה דבר שכואב לעשות".
ד"ר ריי ביטון, יו"ר ארגון הרופאים המתמחים מרשם, מומחית ברפואה פנימית, נפרולוגיה ויתר לחץ דם מבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, אומרת שהיקף התופעה מדאיג: "מדברים בעיקר כאלה שסיימו את ההתמחות שלהם במקצועות מאוד-מאוד נדרשים שנמצאים באיזושהי נקודה בקריירה שבה הם צריכים להחליט אם הם צריכים להמשיך את הקריירה הרפואית שלהם ולהתקדם במסגרות המאפשרות במדינת ישראל או להתקדם לפלושיפ בחו"ל ואני חושבת שהתופעה הזו הולכת וצוברת תאוצה. אצלנו בארגון רואים יותר ויותר רופאים מתמחים שסיימו את ההתמחות שלהם ומבקשים להסדיר את דמי החבר לפני שהם עוזבים את הארץ לעבודה אחרת בחו"ל.
"התופעה הזו בהיקף של כמעט פי עשרה בשנה אחרונה לעומת מה שראינו בשנים עברו. גם בשיחות עם רופאים סביבי, קולגות, חברים וחברות, מדברים על תהליך, שאמנם לא התחיל היום, אבל מרגישים שכלו כל הקיצין והנקודה שבה אנחנו נמצאים כרגע היא הכי נמוכה שמערכת הבריאות יכולה להגיע אליה. לכן הם לא רואים פה, לא את האופק המשפחתי, המקצועי שהם היו רוצים לראות בשלב הזה ובוחרים לצאת החוצה".
ד"ר ריי ביטון: "מדברים על תהליך, שאמנם לא התחיל היום, אבל מרגישים שכלו כל הקיצין והנקודה שבה אנחנו נמצאים כרגע היא הכי נמוכה שמערכת הבריאות יכולה להגיע אליה"
פרופ' גיל פייר מאיכילוב הביע דאגה עמוקה: "אני מנהל את הרופאים יותר מ-15 שנה וכל רופא היה חוזר ומספר לי על ההצעות שהוא קיבל. הרופאים שלנו, בעיקר הכירורגים, מגיעים טוב מאוד לפלושיפ ומקבלים הצעות גם כספיות מאוד גבוהות. אבל הם היו חוזרים כשהם יודעים שהעבודה פה יותר קשה. עכשיו הכל אחר. אנחנו מייצגים אוכלוסייה שיש לה אפשרות לבחור. הרבה אנשים רוצים לעשות צעד כזה ולא יכולים, אבל אוכלוסיית הרופאים יכולה לעשות צעד כזה ולא רק בצפון אמריקה, באירופה, ניו זילנד, אוסטרליה. זה מסוכן, זו קבוצה מובילה. כששם מתחילה להיות נשירה".
הוא הביע צער על כך שלא נקרא להשתתף בשום דיון אסטרטגי בנושא עם מישהו ממשרד הבריאות. "אני יודע ששר הבריאות עצמו, הוא ממש דיבר איתי, ער לתופעה, מוטרד ממנה ורוצה לעסוק בה". לדבריו, "האדמה בוערת".
ד"ר ריי ביטון ציינה בנושא זה: "אנחנו באיגוד מרשם היינו בפגישה כזאת לפני שלושה חודשים, ישבנו עם מנכ"ל משרד הבריאות ועם הסמנכ"ל שלו והדיון היה בדיוק על זה, על עזיבה לחו"ל וניסינו להביא כמה שיותר נתונים. אגב, הם מאוד מאוד הופתעו מהיקף הבעיה. ישבנו וקצת פתחנו ווטסאספ והראינו להם את הקבוצות, תראו עוד קבוצה שנפתחת. ישבנו עם הנתונים המאוד יבשים ואני חושבת שזה הכה את כולם בתדהמה. גם ניסינו לחשוב יחד איך אפשר קצת לנסות לצמצם את התופעה הזו, אני חושבת שלא נעשה מספיק, לא ברמה האסטרטגית והפרקטית. עכשיו התנאים הרבה יותר קשים ממה שהיה, עם תוספות שכר שכמעט אין להן משמעות ובאמת זה כל מה שצריך כדי שהמערכת תתפרק".
5 צפייה בגלריה
ד"ר ריי ביטון, אמא לשלוש בנות שעשתה מילואים כמעט 70 יום, חלק מהם בחאן יונס עם צנחנים, עכשיו נכנסת לסבב נוסף ברפיח
הרופאים שיתפו גם על נטל שירות המילואים שלהם ושל הקולגות. ד"ר לוי: "כרגיל מי שמשלם את המחיר זה המטופלים שלנו ואמנם לבית חולים גדול כמו שיבא יש רזרבות, הוא עוד יכול לסבול את זה. אני מנהל השתלות ריאה ואין עוד מישהו כמוני. להצטרפות שלי לגדוד גפן, ללחימה בעזה במשך חודש וחצי בשתי הזדמנויות שונות, הייתה משמעות מאוד גדולה. הדבר שהכי הכביד עליי, זה לא הפחד מהמלחמה, אלא העניין שאני אולי קצת מזניח את החולים שלי שנמצאים בבית החולים. ככל שהרפואה הולכת ומתמקצעת, אז לכל אדם יש תפקיד מאוד ייחודי והחסר שלו מורגש ומשמעותי מאוד במערכת הבריאות".
ד"ר לירן לוי: "להצטרפות שלי לגדוד גפן, ללחימה בעזה במשך חודש וחצי בשתי הזדמנויות שונות, הייתה משמעות מאוד גדולה. הדבר שהכי הכביד עליי, זה לא הפחד מהמלחמה, אלא העניין שאני אולי קצת מזניח את החולים שלי שנמצאים בבית החולים"
ד"ר ריי ביטון הוסיפה: "אני רוצה להגיד מילה על הזווית של הנשים בתוך המילואים. כאמא לשלוש בנות שעשתה מילואים כמעט 70 יום, חלק מהם בחאן יונס עם צנחנים, עכשיו נכנסת לסבב נוסף ברפיח, ההכבדה של הדבר הזה על התא המשפחתי היא בלתי נתפסת ואני חושבת שחייבים לזכור פה, כשמדברים על מוכנות, שמעתי את שר הבריאות אומר שיש מוכנות מלאה למערכה בצפון, אל תשכחו שהאלמנט האנושי הוא הכי חשוב וכל הרופאים שמקריבים ונותנים באמת יהיה להם מעגלי תמיכה מסביב. שבאמת יתנו להם את כל מה שצריך כדי להמשיך לשרת ולהציל את החיילים שלנו בשדה הקרב, לא פחות מזה".
המשנה למנכ"ל איכילוב פרופ' פייר ציין כי בבית החולים שלו, שיעור הרופאים שכשירים לשירות קרבי גבוה יותר מאשר בפריפריה, "אצלנו גויסו מאז תחילת המלחמה יותר מ-250 רופאים למילואים, חלק היו תקופות ארוכות של כחצי שנה, אפילו עכשיו יש 30 רופאים מגויסים. יש התגייסות של הנשארים בצורה יוצאת מן הכלל ובית החולים שלנו לא התקשה. אף חולה לא נפגע בגלל המילואים. אנחנו צריכים לזכור שגם בני זוג גויסו".
פרופ' הרנוף היה אחראי לפרויקט משמעותי של בילינסון שהוסיף מרפאות מומחים באילת לטובת המפונים, "זו לא פעילות של נוירכירורגיה, אני פשוט הובלתי אותה. זו פתיחה של שתי מרפאות מומחים למפונים באילת, זה היה פרויקט גדול מאוד שבילינסון נתן לו את הגב, עם התגייסות של כל הדיספלינות הרפואיות. עבדנו שם שלושה חודשים רק למען המפונים. זה היה פרויקט שלי, מאוד יקר שעשה לא מעט טוב".
