לפני שנים אחדות קיבל שאול אשחר החלטה לא פשוטה: לתרום כליה באופן אלטרואיסטי. הוא נכנס לתהליך, ובסופו התברר לו שהציל שלושה אנשים שהוא כלל לא הכיר. "זו מחשבה שהייתה לי הרבה שנים", הוא אומר. "אבא שלי תרם כליה לפני שמונה שנים, וככה חונכתי".
קראו עוד:
אביו, יצחק אשחר, היה בין הראשונים שתרם דרך "מתנת חיים", ארגון שמעודד אנשים לתרום כליה באופן אלטרואיסטי-התנדבותי לשם הצלת חיים. הוא היה אז בשנות ה-60 לחייו. "אני קצת דאגתי וקצת הופתעתי", נזכר הבן, "אבל מי שמכיר את אבא שלי יודע שהוא תמיד עסק בחסד ובעשייה חברתית, אז זה היה מתבקש. הייתי גאה בו. זה תאם את האופן שבו גידלו אותנו".
והתפוח, מתברר, נפל קרוב מאוד לעץ.
המטרה חשובה יותר מכל
שאול אשחר (34), עורך דין תושב לוד, נשוי ואב לחמישה, חשב תקופה ארוכה ללכת בדרכי אביו. "הג'וק הזה היה איתי כל השנים, והנחתי שמתישהו זה יקרה. זה לקח זמן כי הייתי צריך לבדוק עם המשפחה ולוודא שאנחנו בנויים לאתגר כזה. גם התהליך עצמו היה ארוך - כשלוש שנים. היו לי התלבטויות לאורך הדרך, בעיקר משום שידעתי שהעול ייפול על אשתי. אחרי הניתוח אי אפשר להרים משקלים כבדים, כמו תינוקות, ואשתי הייתה צריכה להתמודד עם זה. אבל הרגשתי שהמטרה יותר חשובה מהכול, ושאי-אפשר לעמוד מנגד. אם הרופאים מאפשרים את זה, והסיכון הוא קטן, אז החששות מתגמדים.
"אני מתנדב כחובש ויודע באיזו סכנה אנחנו חיים. יצא לי לטפל בפצועי דקירה בבוקר ובפצוע ירי בערב. סיטואציות כאלו של סכנת חיים מבהירות לי עד כמה החיים יקרים, ושאם אנחנו פוגשים מציאות של חושך, אנחנו נקראים להיות חלק מהאור".
לחתימה על כרטיס אדי - לחצו כאן
בתחילה נרשם לארגון שדרכו תרם אביו, אבל בסופו של דבר החליט לפנות למרכז הלאומי להשתלות ולתרום דרכו באמצעות תוכנית ההצלבות. "היה לי חשוב למקסם את התרומה כמה שיותר, במיוחד לאור העובדה שאני עושה את זה כשאני צעיר ובריא עם סוג דם O, שיכול להתאים לכולם. הנחתי שהכליה תהיה מבוקשת".
עו"ד שאול אשחר: "אני מתנדב כחובש ויודע באיזו סכנה אנחנו חיים. יצא לי לטפל בפצועי דקירה בבוקר ובפצוע ירי בערב. סיטואציות כאלו של סכנת חיים מבהירות לי כמה החיים יקרים, ושאם אנחנו פוגשים מציאות של חושך, אנחנו נקראים להיות חלק מהאור"
והיא הייתה כזו. אשחר תרם את כלייתו ליפה ארליך, בת 65, גם היא בעלת סוג דם O, שחיכתה שנה וחצי לתרומה. בנה איתי, שהכליה שלו לא התאימה לה, תרם כליה לשני חזות, אם צעירה לילדה ולילד נוסף בדרך. אמה תרמה לגבר בשם דמיטרי, בן 45, שמטופל בדיאליזה שבע שנים ומחכה לתרומת כליה זה שמונה שנים וחצי.
"ההחלטה לתרום היא מאוד אמיצה, כי זה תהליך לא פשוט", אומרת יפה ארליך, שפגשה את אשחר לראשונה בבית החולים, רגע לפני ההשתלה. "הוא עשה דבר גדול בעיניי".
גם בנה איתי עשה דבר גדול בעיניה. "אני גאה בו", היא אומרת. "זה תהליך מאוד קשה. ההחלמה היא מאוד קשה. עם זאת, אני מבינה שהסכנה היא לא גדולה, והתרומה מצילה חיים ומאפשרת לחזור לחיים נורמליים".
מצבה של ארליך משתפר עכשיו מיום ליום, ואחרי שנה וחצי של טיפולי דיאליזה יומיים היא כבר רואה את הרגע שבו תוכל להיות חופשייה. "עד עכשיו הייתי מוגבלת בכל דבר, כולל בפעולות פשוטות כמו להתרחץ כמו שצריך ולאכול".
"אתה לא מאמין שבן אדם יכול להיות כל כך טוב ונדיב"
בנה, איתי ארליך (40), הוא אב לשבעה ילדים, כך שגם התרומה שלו לא הייתה מובנת מאליה. לדבריו, הוא התנדב מיד לתרום כליה לאמו, אבל התברר שהכליה שלו לא מתאימה. "אין מה להשוות בין התרומה של שאול אשחר לזו שלי", הוא אומר. "אני חושב שאם לא היה מדובר באמא שלי, לא הייתי מגייס את טוב הלב הזה. אמרתי את זה לשאול. עכשיו יש שמחה גדולה על כך שאמא שלי קיבלה כליה, וזה נותן לנו תקווה. מצד שני, אני צריך גם לגדל משפחה, כך שהמצב מורכב. אני מקווה שהכול יהיה בסדר.
"כשנכנסים להליך כזה, חשוב שכל המשפחה תירתם אליו. הדברים האלה מתחילים ונגמרים במשפחה הקרובה. במקרה שלי, אשתי נתנה דחיפה מאוד חזקה".
את הכליה שלו קיבלה שני חזות (33), הנשואה לבני ואם לארין בת הארבע. בעיית הכליות החלה אצלה בילדותה, כשחלתה בדלקת גרון שהתפתחה לדלקת בכלי הדם. שנים לאחר מכן הייתה המחלה בקיפאון, אבל התפרצה שוב כשחזות הייתה בשנות ה-20 לחייה. "כנראה הייתי חולה בה הרבה לפני שהיא התגלתה", אומרת חזות. "היו תקופות שבהן סבלתי מחום ומחולשה, אבל לא שייכתי אותם למחלה". בעצת אמה עברה בדיקה נפרולוגית שהעלתה שהיא סובלת מבעיה בכליות.
חזות החלה בדיאטה קפדנית והמשיכה בחייה, אבל בהריונה הראשון חלה הידרדרות. "ההיריון הסתיים בהצלחה", היא אומרת, "אבל הוא כנראה יצר מעמסה על הגוף, ובעקבותיו הייתי חולה כל הזמן".
באוגוסט האחרון החלה לחפש תרומת כליה, שלא נמצאה, מה שאילץ אותה להתחיל טיפולי דיאליזה בנובמבר. "אמא שלי ישר רצתה לתרום לי כליה, אבל הבדיקות העלו שהכליה שלה לא מתאימה לי, והתחלנו לחפש תורם אחר".
כדי לא לחכות שנים רבות לתרומה, החליטה חזות לפנות למרכז הלאומי להשתלות ולנסות ליזום השתלת הצלבה. בבית החולים שיבא שבו טופלה, ניסו לזרז את התהליך מכיוון שידעו שלחזות יש ילדה קטנה, ושבקרוב יצטרף למשפחה תינוק מהליך פונדקאות. "הייתה גם אופציה של הצלבה בינלאומית, אבל זה נפסל", מספרת חזות.
ב-6 באפריל זה סוף-סוף קרה: חזות קיבלה את הכליה של איתי ארליך, ואמה דבורה כהן תרמה כליה לדמיטרי. "אני מרגישה ממש מעולה", אומרת חזות. "לא יאומן השיפור שאני מרגישה בעקבות ההשתלה. אמא שלי בת 56, עדיין מתאוששת. אני מרגישה שהיא נתנה לי חיים בפעם השנייה. אני יודעת שאמא זו אמא, ושהיא תעשה הכול למעני, ועדיין זה מרגש, כי היא תרמה למישהו אחר כדי שאני אקבל תרומה".
שני חזות: "אני מרגישה שאמא שלי נתנה לי חיים בפעם השנייה. אני יודעת שאמא זו אמא, ושהיא תעשה הכול למעני, ועדיין זה מרגש, כי היא תרמה למישהו אחר כדי שאני אקבל תרומה"
בעלה בני מלא מחמאות לעו"ד שאול אשחר, שבזכותו החלה שרשרת התרומות. "אתה לא מאמין שבן אדם יכול להיות כל כך טוב, כל כך נדיב", הוא אומר. "הוא באמת הציל שלושה אנשים, שלא לדבר על העזרה לבני המשפחות שלהם". וחזות עצמה מסכמת: "חזרתי לחיים. שאול נתן לילדים שלי אמא בריאה ומתפקדת, שחזרה לחייך".
5 צפייה בגלריה
עו"ד שאול אשחר עם אשתו וחמשת ילדיהם. "אם הרופאים מאפשרים את זה, והסיכון הוא קטן, אז החששות מתגמדים"
מתנה גדולה, סיפוק גדול
ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, אומרת שעו"ד אשחר הוא דוגמה אחת לישראלים רבים שמבצעים תרומות אלטרואיסטיות ומצילים בכך חיים. "יש עוד אנשים כמוהו, שפונים אלינו ורוצים לתרום", היא אומרת. "התורמים האלו מגיעים להצלבות. אנחנו מפעילים אלגוריתם ממוחשב שיוצר התאמה בין התורם לבין מי שזקוק לתרומה, ולפעמים נוצרות תרומות שרשרת כמו במקרה הזה. יש לנו כמה שרשראות כאלה בשנה. הייתה שרשרת של חמישה אנשים וגם של שמונה. כל אחד ששוקל לתרום מוזמן לפנות אלינו, לבדוק ולהתלבט יחד איתנו. אנחנו רואים בזה חשיבות עליונה".
ד"ר תמר אשכנזי: "התורמים האלו מגיעים להצלבות. אנחנו מפעילים אלגוריתם ממוחשב שיוצר התאמה בין התורם לבין מי שזקוק לתרומה, ולפעמים נוצרות תרומות שרשרת כמו במקרה הזה. יש לנו כמה שרשראות כאלה בשנה. הייתה שרשרת של חמישה אנשים וגם של שמונה"
לדברי עו"ד אשחר, הכול עניין של אמונה. "השאלה היא אם אנחנו מסוגלים להרים את העיניים ולראות משהו שהוא יותר גדול מהחיים הפרטיים שלנו", הוא אומר. "הכי בטוח זה לשמור על עצמנו, אבל אפשר להחליט להגדיל את המבט. אם אנחנו מרגישים את עצמנו כחלק מתנועה יותר גדולה של נתינה ומאמינים בטוב, ורואים שיש צורך מול העיניים שלנו - אנחנו נתגייס. אם חס וחלילה יהיה צורך אצלנו - אחרים יתגייסו. יש המון דרכים לתרום, וכל אחד מוצא את הדרך שלו. נתינה היא דבר גדול, שהוא מתנה גדולה וסיפוק גדול".
