סוף השבוע בפתח, זמן לנוח לרגע. בתקופה הנוכחית, בתוך המציאות הקשה של ישראל באוגוסט 2023, זה מרגיש כמו "זמן פציעות", רבים מאיתנו חשים שאין לנו את הפריבילגיה לנוח ולעצור, רבים משוועים למנוחה וזקוקים לה מאוד, אבל המחשבות והדאגות רודפות אותם לכל מקום.
ובכל זאת - הנפש והגוף זקוקים למנוחה, וזה לא חייב להיות כרוך במעבר דרך נתב"ג או בבריחה לאי בודד. אפשר לייצר לעצמנו איים קטנים של הפסקה. והיום, ההמלצה שלי היא - לכו לשחק קצת.
לשאלה עד כמה אנחנו משאירים מקום למשחק בחיי היומיום שלנו ואיך אפשר ללמוד לעשות את זה יותר - הקדשתי את הפרק החדש בפודקאסט שלי. (בראש הכתבה).
לעוד טורים של שירלי יובל-יאיר:
האורח שלי לשיחה הוא מהאנשים שההתבגרות לא גרמה להם לשכוח את חווית המשחק, אפילו להפך. הוא הפך את זה למקצוע. אור ברנט הוא "משחקולוג" (יש מקצוע כזה). ב-20 השנה האחרונות הוא מלמד ארגונים וגם אנשים פרטיים - להכניס משחקים לחיים שלהם, ל"משחק" את החיים, הוא משתמש במשחקים ככלי להשגת תוצאות, ללמידה קוגנטיבית, להתפתחות רגשית, ככלי לביסוס של הרגלים חדשים, וגם ליצירה של שינוי חיובי בחיים.
והוא גם "סנדלר נעול", הוא איש ש"ממשחק" את חייו, הוא ממציא משחקים כדי להשריש את הרגל צחצוח השיניים אצל ילדיו, הוא ממשחק את המשימה הסיזיפית של שטיפת כלים, והופך את ההליכה המשעממת לסופרמרקט השכונתי, למשחק שיש בו כיף, מאז שהיה ילד קטן, משחקים היו הדרך שלו גם ליהנות וגם להתמודד עם אתגרי החיים הקשים והמורכבים. כמי שסבל מגיל צעיר מהפרעת קשב, היצירתיות, והמשחקיות, לא רק שהצילה אותו אלא גם הצביעה על המבוגר היזם הנפלא שיהפוך להיות.
כשאור היה ילד צעיר, הוא התקשה מאד בלימודים, הוריו שביקשו לעזור לו, לקחו אותו לסבב בדיקות ובין היתר התגלתה אצלו בעיה של מיקוד ראייה. רופא העינים שלח אותו הביתה עם שיעורי בית וציווה על תרגול יומי סיזיפי של 20 דקות, במהלכן התבקש לבהות בציור של שני עיגולים על דף נייר ולנסות לחבר בינהם באמצעות הראייה.
עבור ילד שהתקשה לשבת ולהתרכז במשך מספר דקות רצופות, ההזמנה לשבת מול מטלה משמימה שכזו, הבטיחה כישלון ידוע מראש, אבל אמא של אור, שהכירה את בנה והייתה בעצמה אשה יצירתית, תירגמה עבורו את התרגיל המעייף ההוא למשחק, והציעה לבנה לחבר אובייקטים שונים. במקום שני העיגולים על הדף היא הציעה לו לחבר תמונה של אמא ותמונה של אבא בדמיונו ולראות איך נוצר מהם יצור שלישי (למשל אמא עם שפם) או לחבר שני חפצים שונים בבית, וכן הלאה.
אור ברנט: "ככל שהתבגרתי, שאלתי את עצמי, האם מבוגרים נועדו לסבול; מדוע ילדים משחקים ונהנים ואילו מבוגרים נראים עייפים, שחוקים, כבדים ורציניים; או, בקיצור, למה אי אפשר לעשות יותר פאן בחיים?"
אור לקח את זה לשלב הבא, כמעט כל דבר שראה במציאות מולו - הפך לחלק מהמשחק הזה. כך גם הדרך הארוכה לבית הספר סיפקה הזדמנות לשפר את בעית מיקוד הראייה שלו, ולחבר עצמים שונים שנתקל בהם בדרך. המשימה המשמימה הפכה למשחק שהעסיק ושעשע אותו במשך שעות רבות, ועל הדרך גם עזר לו לתקן את בעיית הראייה.
מאז שלמד על בשרו את האפשרות ללמוד משהו מעיק בדרך נעימה - הוא השתמש בזה שוב ושוב בחייו הבוגרים. "בשלב צעיר מאוד של חיי, דווקא בגלל הפרעת הקשב שלי והאתגרים הנלווים לה, זכיתי במעין הארה", הוא מספר. "שאלתי את עצמי, מדוע החיים והלימודים מוכרחים להיות קשים כל כך ומדוע הם לא יכולים להיות מהנים?
"ילדים רבים ודאי שואלים את עצמם שאלות דומות, אלא שאני החלטתי למצוא דרך להפוך את חיי, את לימודיי ואת כל האתגרים עמם אני מתמודד לכיף. זו הייתה תובנה של ילד צעיר מאוד, אך הכוח והעומק שלה המשיכו ללוות אותי גם בחיי הבוגרים. ככל שהתבגרתי, המשכתי לשאול את עצמי, האם מבוגרים נועדו לסבול; מדוע ילדים משחקים ונהנים ואילו מבוגרים נראים עייפים, שחוקים, כבדים ורציניים; או, בקיצור, למה אי אפשר לעשות יותר פאן בחיים?
"התגבשה בי החלטה להתחיל ליהנות מהחיים או, ליתר דיוק, לבדוק כיצד הופכים את האתגרים, הקשיים והפחדים למשהו שאפשר ליהנות ממנו. לא התכוונתי לחיות בשביל כיף בלבד, אלא שהתכוונתי להפוך את ההתמודדויות לקלות ולנעימות יותר. עבורי, התשובה ברורה. אני משחק בעבודה וגם כתחביב. אני משחק, כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלי, כמו גם מול אתגרים עצובים וכואבים שהחיים מביאים. ראוי להדגיש, כי איני טוען שהחיים הם משחק נעים ונטול השלכות. אלא שניתן לשלב בהם גישה משחקית, ולהפוך את המשחק לדרך חיים".
ד"ר סטיוארט בראון: "משחק הוא כמו חמצן בחיים שלנו. אנחנו מבינים את חשיבותו רק כשהוא מתחיל להידלדל"
להיזכר במשחקי הילדות ולשחזר את התחושה
זוכרים מה היינו עושים כשהיינו ילדים בבית הספר והיה נשמע הצלצול המשמח של ההפסקה? היינו רצים החוצה לשחק. ידענו שהמשחק הכרחי לנו, כדי שנוכל לחזור ולהתייצב מול האתגרים שלנו עם כוחות מחודשים. בכלל, כשהיינו ילדים, רוב הזמן מה שעשינו היה לשחק.
העולם היה מגרש משחקים ענק. שיחקנו כתינוקות על השטיח עוד לפני שקראו לו "אוניברסיטה", שיחקנו בארגז החול, בבובות במכוניות, ובחצר, ועם החברים בשכונה. בגיל ההתבגרות עוד שיחקנו קצת בקבוצות, כדורגל או כדורסל, או משהו כזה שיש לו "חוג", היה לנו זמן לזה, והיה גם אשראי. מתישהו לאורך הדרך זה נפסק, באופן מצער.
התחלנו לעבוד, להיות רציניים, התחלנו לפצל בין עבודה למשחק, בין זמן שמנוצל למשימות ומטרות, לבין זמן של הנאה וחדוות משחק. ואם זה קרה לנו - איבדנו משהו יקר ערך.
ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר אמריקני והמומחה הגדול בעולם בחקר ההשפעה הנפלאה של המשחק על הנפש שלנו - אומר שמשחק הוא כמו חמצן בחיים שלנו. אנחנו מבינים את חשיבותו רק כשהוא מתחיל להידלדל.
במעבדה שלו לחקר משחקים הוא חוקר את ההשפעה הנפלאה של משחק על כל זירה בחיינו. מעבר להנאה שהמשחק גורם לנו, משחקים טובים מאד גם להתפתחות המוחית שלנו בכל שלב בחיים, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית. משחקים חברתיים משפיעים על הקשרים הבינאישיים שלנו, ועל ההסתגלות החברתית הבריאה שלנו.
אז הנה שאלת סקר קטנה שאני מפנה אליכם - כשאתם חושבים על השבוע שעבר עליכם, נסו להיזכר - באיזה משחק שיחקתם השבוע? האם היה כזה בכלל? כדורגל? פינג פונג, משחק קופסא? משחק מחשב? אה אולי קנדי קראש או וורדל, או איזה סודוקו? ואולי אם התמזל מזלכם שיחקתם תופסת? או מחבואים? קטרים באים?
אני אוספת בדמיוני את התשובות שלכם, ויודעת שהן מאד קשורות לגיל שלכם. אם אתם מבוגרים, ובמיוחד באמצע החיים, בשנים שבהם כל המטלות מצטופפות יחד - אני מניחה שתתקשו להיזכר מתי בכלל שיחקתם לאחרונה. אם אתם סבא וסבתא, אולי זכיתם בתענוג הנפלא של משחק עם הנכדים שלכם.
אבל ייתכן שאתם לא נזכרים במשחקים שנכללו בלו"ז שלכם השבוע, גם בגלל ההגדרה שלכם למהו משחק. על פי הגדרה מילונית, זו פעולה שנעשית לשם הנאה ושעשוע, אגב למידה ופיתוח מיומנות. האם יש משהו שאתם עושים כי אתם נהנים מזה? ועל הדרך גם לומדים משהו? - אז הנה שיחקתם.
שירלי יובל-יאיר היא פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית, בפודקאסט שלה "ליהנות מהדרך" היא מזמינה אנשים לשיחה על החיים ועל איך לחיות אותם, על המנגנונים הבריאים שכדאי לבנות לעצמנו על מנת למצוא שיווי משקל נפשי בעידן סוער
