משחקי בריאות - דנה רון ופרופ' איתמר רז - אובדנות
הנטייה לאובדנות מסמלת תהליך נפשי ארוך ועמוק, אשר יש לו שורשים וסימנים מקדימים. כיצד קוראים נכון את הסימנים וכיצד חשוב לפעול מידית?
בפרק זה של "משחקי בריאות" מראיינים דנה רון ופרופ' איתמר רז את פרופ' גיל זלצמן, מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת כללית, ראש החוג לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ויו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות של משרד הבריאות.
מתי ההתנהגות נחשבת לפגיעה עצמית ומתי היא מוגדרת כהתנהגות אובדנית?
"התנהגות אובדנית היא התנהגות שבה אדם פוגע בעצמו בצורה רצונית עם כוונה (אפילו חלקית), למות", מסביר פרופ' זלצמן.
"הוא לא חייב לרצות למות ב-100%, כך שגם אם יש 90% שרוצה לחיות ו-10% שרוצה למות ההתנהגות תיחשב לאובדנית. "יש כאלה שפוגעים בעצמם, ללא כוונה למות. במקרה זה, ההתנהגות מוכרת כפגיעה עצמית, ולא כהתנהגות אובדנית".
פרופ' זלצמן מדגיש כי "בין המחשבה האובדנית, שהיא כנראה שכיחה, לבין התאבדות יש מרחק עצום. ממש כמו שבין מחשבה על רצח לבין רצח בפועל יש מרחק עצום".
מה גורם לאנשים להתאבד?
"ב-90% מהמקרים אנשים עושים זאת מפני שיש להם הפרעה נפשית", מסביר פרופ' זלצמן. "זאת יכולה להיות הפרעת אישיות, חרדה, דיכאון, ואפילו אוטיזם".
לדבריו, "אצל כ-90% מהמתאבדים מצאנו איזו פסיכופתולוגיה, אך זו לבד אינה מספיקה. צריך שיהיה גם אירוע חיים חיצוני הכרוך באובדן. למשל, אובדן של אדם קרוב, אובדן של מעמד, אובדן של כסף, אירוע הנחשב למשפיל עבור האדם, אובדן של זוגיות וכן הלאה. השילוב בין אירוע חיצוני קשה יחד עם התשתית של הפרעה פסיכיאטרית, שהנפוצה ביניהן היא דיכאון, גורמת למחשבות אובדניות".
האזינו לפודקאסט:
מה מעביר אדם מהמחשבה האובדנית למעשה עצמו?
פרופ' זלצמן: "אלה יכולים להיות כל מיני גורמים מתווכים. למשל, זמינות של אמצעים המאפשרים זאת – למשל, כלי נשק בהישג יד".
האם ניתן למנוע את המעשה ההתאבדות?
פרופ' זלצמן: "ההפתעה היא בדרך-כלל של האנשים הקרובים דווקא, אלה שלכאורה מכירים את האדם הכי טוב. לאחר מעשה ההתאבדות, כשאנו חוקרים בדיעבד את הנסיבות, בחקירה ברמה הפסיכולוגית, אנו מגלים שזה לא נכון, ולא מדובר באמת בהפתעה, אלא בסימנים מקדימים שהיו שם ולא ראינו אותם או לא רצינו לראות אותם באמת".
מהם הסימנים המקדימים הנפוצים למעשה ההתאבדות?
"ראשית, מצב דיכאוני ממושך, של לפחות שבועיים של חוסר תפקוד, נחשב למחלה", אומר פרופ' זלצמן. "אם האדם לא מתפקד במשך שבועיים, יורד במשקל, לא ישן בלילות ויש לו מחשבות על מוות, הוא למעשה חולה במחלת הדיכאון".
לדבריו, "יש אנשים שבהצלחה רבה מסתירים את זה גם מהסביבה הקרובה שלהם, אבל בדיעבד כשאנו חוקרים את האירוע, אנו מבחינים בכך שהייתה הסתגרות, ירידה במשקל וירידה תפקודית. לעתים, אנשים גם מעירים הערות כמו 'אני רוצה למות'.
"חשוב להדגיש שצעירים שמצהירים על רצון כזה עלולים לבצע אותו מהר, באימפולסיביות, ולכן יש להיות קשובים אליהם יותר, ולא לזלזל באמירות ובסימנים המקדימים, אלא להגיב אליהם ברצינות רבה ולפעול מידית".
מהם שלבי הפעולה הדרושים במצב שבו יש סימנים מקדימים למעשה אובדני?
שלבי ההתמודדות הנחוצים בעת זיהוי סימנים מקדימים הם קריטיים וחשוב לבצע אותם מיידית, על מנת שלא יהיה מאוחר מדי.
ראשית, השיחה עם האדם ששרוי במצב האובדני היא קריטית ובהחלט עשויה להציל חיים.
"אנשים פוחדים לשאול את האדם, אך זו טעות חמורה", אומר פרופ' זלצמן. "לכן, אני מדגיש שצריך לשאול את האדם מה שלומו, ולהציע עזרה. למשל, לשאול אותו: 'רוצה לדבר על מה שעובר עליך? אתה נראה לא טוב בזמן האחרון, ירדת במשקל, אולי נלך לרופא או לפסיכולוג ונתייעץ מה לעשות? יש לך לפעמים מחשבות על כך שלא בא לך לחיות יותר? אם התשובה היא חיובית, יש להתייחס אליה ברצינות רבה מאוד".
לדבריו, ברגע שהאדם מגיב בצורה חיובית יש להרחיק ממנו אמצעים מסוכנים ולדאוג לסביבה בטוחה ולהשגחה צמודה עליו.
"אם האדם מודה שמצבו רע ושיש לו מחשבות אובדניות, מתחילה שרשרת של פעולות שחשוב לבצע", מפרט פרופ' זלצמן.
"אם יש ברשותו כלי נשק, יש להפקיד אותו במשטרה. אם יש לו כדורים יש להרחיק אותם ממנו. אם הוא מתגורר בקומה גבוהה, יש לוודא שיש סורגים. מניעת אמצעים היא הדרך הטובה ביותר למנוע מעשה אובדני".
דבר נוסף שיש לעשות הוא להגיע מיידית לבדיקה של איש מקצוע. פרופ' זלצמן: "אמנם יש בעיה של זמינות אנשי מקצוע בארץ, במערכת הציבורית ובמערכת הפרטית, אך אין לדחות את העניין, ויש להפגיש אותו עם בעל מקצוע מיידית ולא להמתין כמה חודשים. זה יכול להיות פסיכיאטר, פסיכולוג או עובד סוציאלי".
ישנם כמה טיפולים פורצי דרך בתחום להתמודד עם דיכאון
מלבד כדורים פסיכיאטריים, הרי שיש כיום טיפולים פורצי דרך בתחום. אחד מהם הוא טיפול בשדה מגנטי (גרייה מוחית מגנטית).
פרופ' זלצמן: "כחלק מהטיפול שמים על הראש קסדה עם סליל שיוצר שדה מגנטי, במנגנון שאנו לא לגמרי מבינים אותו, אך לאחר כ-20 טיפולים יומיומיים מדי יום, הדיכאון משתפר משמעותית. מדובר בסטרט-אפ ישראלי, והבשורה הטובה היא שטיפול זה כבר הוכנס אל תוך סל הבריאות".
טיפול פורץ דרך נוסף, הוא של קוצב למוח. פרופ' זלצמן: "הוא בשימוש במקרים הקשים ביותר. במקרה זה קודחים חור אל תוך הגולגולת ומחדירים אליו צינור או חוט חשמל המכוון אל תוך אזור ספציפי מאוד במוח. פעולה זו נעשית תחת MRI בחדר ניתוחים. משאירים את הקוצב, אשר מעביר זרמים חשמליים אל המוח. זה לוקח זמן, אך לרוב עוזר. טיפול זה טרם הוכנס אל סל הבריאות".
האם כדאי לדבר על אובדנות בציבור?
"בניגוד למיתוס, הדיון בתקשורת על אובדנות, אינו כרוך בשום סיכון. אם עושים זאת עם מומחה לתחום ובצורה היגיונית ורציונאלית", אומר פרופ' זלצמן. "הסכנה היא לתאר אירוע אובדני בצורה רומנטית".
לדבריו, למרבה הצער, הבושה היא אלמנט שמונע הצלת חיים.
"אנשים לא מתייחסים לסימנים, או נמנעים מלדבר על כך, ואז קרוב להם מתאבד בהפתעה. לכן, חשוב לשאול חברים וקרובי משפחה. אין מה להתבייש, חשוב לשאול את הילדים, את ההורים ואת הסבים והסבתות. גם הורים קשישים חשוב לעודד לדבר על כך, שכן זו קבוצה בסיכון גבוה להתאבדות. בפירוש לשאול: 'האם חשבת על התאבדות?'. השאלה אינה מסוכנת. להיפך, היא זו שמצילה חיים".
אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות, היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771.
פורסם לראשונה: 14:10, 24.03.24
