"פתאום כל עם ישראל נהיו אפידמיולוגים". זו הייתה הכותרת הראשית של ynet בהתייחס להתפטרותה של פרופ' סיגל סדצקי, האפידימיולוגית הראשית וראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. ואכן, נדמה שברשתות החברתיות כל יום צץ לו ניתוח חדש של משבר הקורונה. גרפים, מספרים ונתונים נזרקים מכל כיוון יחד עם מסקנות וניתוחים מורכבים שמאוד מעניין לשמוע.
גם אני, כסטודנט לרפואה וכדוקטורנט לאימונולוגיה, מוצא ברבים מהניתוחים האלו תובנות מרתקות. זוהי שעתם של כל מי שעוסק בנתונים, מתמטיקה וביולוגיה. אך לא רק שלהם - נדמה שאין אדם בישראל שלא שורק בעל פה את מספר הבדיקות היומי, אחוז התוצאות החיוביות, הגרפים המעריכיים ומקדמי ההדבקה. "פרלמנטי-ניתוח" קמים ללא הרף בפייסבוק, בטוויטר ובטלוויזיה.
אז איפה הבעיה? שפעמים רבות אלו המספקים ניתוחים ותחזיות נחרצות, הם נטולי ידע והכשרה מתאימים. אנשים מתהדרים בהשכלה ובתפקידים לא רלוונטיים, ומסבירים לציבור ולממשלה כיצד ניתן וצריך לנהוג. מי מאיתנו לא שמע מנהלי מחלקות, רופאים למחלות זיהומיות, מנהלי בתי חולים, וחוקרים מתחומים כמו ביולוגיה מולקולרית, מתמטיקה ופיזיקה מתראיינים לכל כלי תקשורת שרק ירצה לשמוע. אפילו חוקרי המודיעין המבריקים של צה"ל התאמצו כדי לתת ניתוחים מרשימים. המשותף לכל אלה הוא היעדר השכלה של ממש בהתפרצות מחלות והתפשטותן: מדע האפידמיולוגיה. חלקם מומחים בתחומים כמו טיפול בחולי קורונה, או הבנת מנגנוני המחלה, אבל התפשטות מחלות היא עניין אחר לגמרי, גם אם לכאורה קרוב מאוד לתחום עיסוקם.
אין ספק, בכדי לטכס עצה ולהבין את המצב המורכב שנוצר פה, יש צורך באנשי מקצוע מכל התחומים. ראוי ואף צריך שתוצג דעתו של כל אדם שיכול לספק תובנה חדשה, גם אם הוא איננו אפידמיולוג. חשוב שבצוותים המובילים במשרד הבריאות ישבו חוקרים ורופאות ממגוון רחב של מקצועות, אך את השיח וההחלטות צריכים להוביל האפידמיולוגים ורופאי בריאות הציבור, אנשי המקצוע שלמדו בצורה רחבה ומקיפה על ניתוח וניהול התפרצויות של מגפות.
מעט מאוד ידוע לנו על מגפת הקורונה בשלב זה. חדשות לבקרים יוצאים מאמרים וידיעות סותרים לגמרי על סכנות הקורונה. רגע אחד נשאי קורונה א-סימפטומטיים אינם מידבקים, ורגע אחר הם כבר כן; רגע אחד ילדים מהווים סכנה להפצת המחלה, ורגע אחר הם חסינים מהדבקות. הבלאגן הזה חוגג גם בעולם המדע. במצב כזה של אי-ודאות, לא נותר אלא להסתמך על ניסיון העבר, הידע שהתפתח לגבי מחלות דומות, גם אם אינן זהות – דוגמת וירוס השפעת והסארס, קרוב משפחתו של ה covid-19. ובתחומים אלו, ידם של האפידמיולוגים על העליונה.
מדוע קולם של האפידמיולוגים נבלע בהמון?
אז מדוע קולם של אנשי המקצוע הבכירים ביותר נבלע בהמון? יש לכך מספר סיבות. הראשונה היא חוסר האונים שבאי-הידיעה. חוסר הוודאות והאיום הגדול שנובע מהמגפה נוגעים בכל אחד ואחת מאיתנו, ולכן זה אך טבעי שכל אחד מאיתנו ינסה להבין את התפשטותה והשלכותיה באמצעות הידע והכלים העומדים לרשותו. אנו רוצים להחזיר את השליטה לחיינו, כל אחד לפי מיטב הבנתו ויכולתו. התחושה והצורך הללו לא פוסחים גם על טובי הרופאים והחוקרים. גם הם מנסים להשכיל, להבין ולנתח את הנתונים בכלים שבידיהם.
שנית, זוהי המנטליות הישראלית. כולם רוצים לעזור, כולם רוצים להביע דעה, ורבים גם מנסים לחשוב מחוץ לקופסה. הישראלי הממוצע לא אוהב לקבל גזרות משמיים, הוא רוצה להבין, לבקר ולחשוב. זה מה שהופך אותנו ל-"אומת ההייטק", וזו התכונה המתבטאת גם פה. היצירתיות הזו מגיעה מכל המגזרים והתחומים, וכולם רוצים לפרסם ולהשמיע את הגיגיהם. הוסיפו על כך שבניגוד למתמטיקה, פיזיקה, גנטיקה או חקר המקרא, אפידמיולוגיה הוא תחום אינטואטיבי ונגיש יותר להבנה ברמתו הבסיסית, והרי לכם מתכון לבליל של דעות וניתוחים.
הסיבה השלישית, ואולי החשובה מכולן, עוסקת בהטיה קוגניטיבית נפוצה: ככל שאדם פחות מוכשר ומשכיל בתחום מסוים, כך הוא מעריך את יכולתו בתחום זה בצורה גבוהה יותר. או במילותיו של סוקרטס: "החכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום". אלפי שנים אחרי סוקרטס, הפסיכולוגים זוכי הנובל דייוויד דאנינג וג'סטין קרוגר תיארו הטיה קוגנטיבית זו בקרב סטודנטים לפסיכולוגיה שהשתתפו במחקריהם. בניסויים שערכו, מצאו דאנינג וקרוגר שככל שהתלמידים ידעו יותר בתחום כלשהו, כך העריכו את יכולתם בתחום בצורה פחותה – ולהפך. ובהשאלה לימי הקורונה, ככל שלאדם פחות ידע באפידמיולוגיה, כך יותר סביר שיעריך את בקיאותו בתחום כטובה יותר, ושיביע דעות נחרצות יותר.
יודעים פחות - קולניים יותר
נקודה זו, כאמור, היא החשובה מכולן. נדמה שגם בצמרת מערכת הבריאות והממשלה, נוטים רבים ממקבלי ההחלטות להפריז בדעתם שלהם. לא פעם נשמע בתקשורת כיצד רבים מאותם בכירים, שאולי מומחים עולמיים בתחומם, אך חסרי הכשרה אפידמיולוגית, מייעצים ישירות לראש הממשלה ומציגים את דעתם הנחרצת, ללא סייגים, בקו ישיר.
לא רק זאת, אלא שאנו שומעים כיצד הצוות לניהול מגפות של משרד הבריאות מודר מתהליך קבלת ההחלטות. נדמה שהלך רוח זה חלחל גם לצמרת המקצועית של משרד הבריאות. כאשר נותני הטון אינם אפידמיולוגים, המומחים במחלות מידבקות, אלא אנשים (חכמים ומוכשרים ככל שיהיו) אשר יורים מהמותן, ללא צורך באיסוף נתונים.
על כך מתריעים האפידמיולוגים ורופאי בריאות הציבור השכם והערב: משרד הבריאות לא אוסף מספיק מידע כדי שניתן יהיה לגבש חוות דעת מקצועית ורצינית על דפוסי הדבקה, מוקדי התפרצות, פעילויות מסוכנות, ובהתאם לכך לגבש מדיניות אפקטיבית וממוקדת לעצירת התפשטות המחלה ונזקיה.
אז מה הפתרון? הפתרון הוא הקמת צוותי חשיבה מקצועיים רב-תחומיים, בהם אנשי מקצוע מתחומים שונים העובדים יחד, מקיימים שיח מדעי ורפואי, נותנים משוב אחד לשני, ומשתפים מהפרספקטיבה שלהם. בתוך הצוותים האלו ראוי שיתקיים שיח ביקורתי אך מקצועי, בהובלת אנשי המקצוע המוסמכים בתחומם: האפידמיולוגים.
לא לחינם נהוג מאז התבססות המדע המודרני, להשתמש ב"ביקורת עמיתים", שהיא אבן יסוד בפרקטיקה הרפואית והמדעית, לפיה כל פרסום ודעה מקצועית שמבקשים לצאת לאור בירחון מדעי זוכים למבט ביקורתי (ולעיתים נוקב) מצד אנשי המקצוע הבכירים בתחומם. אלו מעבירים לכותב את חוות דעתם, והוא צריך לענות עליה באופן מנומק ומקצועי טרם פרסום המאמר. אין שום סיבה שהדברים יעשו אחרת בדרג קבלת ההחלטות המקצועי . אך בכך, עד כה, הממשלה ומשרדיה כושלים באופן תדיר.
אנו לומדים לחיות עם נגיף שרב הנסתר על הגלוי לגביו. אך טבעי הוא שאיננו יודעים הרבה, וטועים בהערכותינו לגבי טיבו ודפוס התפשטותו. לעיתים, גם תהליך קבלת ההחלטות הכי נכון ואחראי עלול להוביל, במצבים של חוסר וודאות רבה, לטעויות בהערכה, ואף חמור מכך, לכשלים בהיערכות. כך לדוגמה, האפידמיולוג הראשי של שוודיה, אנדרס טנגל, הודה רק לאחרונה שהיה מנהיג מדיניות אחרת לו היה יודע את מה שיודע היום על הקורונה.
זה בסדר, ומותר לטעות בתוך אי-ודאות. עם זאת, אי-אפשר להרשות לעצמנו לחטוא בתהליך קבלת ההחלטות עצמו. לכן, עיקר הביקורת על הממשלה ומשרדיה צריכים להיות על אופן קבלת ההחלטות, ולא בהכרח על התוצאות עצמן. הגל השני יכול או לא יכול היה להימנע, אך תהליך ההערכות אליו חייב היה להיות מקצועי, מוקפד ומתוכנן יותר.
עומר ברנר הוא סטודנט לרפואה בשנתו החמישית ודוקטורנט באימונולוגיה, חקר מערכת החיסון, באוניברסיטת בן-גוריון
