לפני כעשרה חודשים יצאו בעמותת נט"ל בקמפיין לעידוד נשים לוחמות המתמודדות עם פוסט טראומה להשתתף בקבוצת תמיכה ראשונה לנשים בלבד. לקמפיין, שפורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות", גויסו שיר פלד, המסתערבת הראשונה בצה"ל ומי שהקימה את עמוד הפייסבוק "אחוות לוחמות", וג'וי ריגר, שחקנית "שעת נעילה". אלא שהסברה שנשים פונות פחות לקבל סיוע נפשי בעקבות החוויה הצבאית התבררה כנכונה. הן פשוט לא הגיעו.
בנט"ל החליטו לא לוותר. הם הבינו שהשתיקה הזו מהדהדת צורך עמוק – והחליטו לפתוח קבוצה ייחודית וראשונה מסוגה להכשרת מנטוריות: נשים ששירתו בתפקידי לוחמה או כתומכות לחימה, חלקן הגדול מתמודדות עם פוסט-טראומה, שיובילו בתום התהליך את ההחלמה של נשים כמוהן. בעזרת המנחות יפעת יגר, פסיכותרפיסטית ומומחית בטיפול בטראומה, ומיכל גפן, עובדת סוציאלית קלינית ומנהלת תחום רווחה ובריאות בנט"ל, הן לומדות איך לסייע לנשים אחרות שהשתחררו או ישתחררו מהצבא עם מטענים וחוויות שחשוב וצריך לעבד.
כשלושים נשים בגילים שונים הגיעו לראיונות, מתוכן 15 התקבלו. "פוסט-טראומה זה לא כרטיס כניסה לקבוצה", מבהירה גפן כשאנחנו נכנסות לחדר המפגש. אמנם זו לא קבוצת תמיכה בהגדרה, אך הישיבה במעגל בחדר מרווח, השיתוף המדהים שהן עתידות לפצוח בו והתחושה הברורה של מרחב בטוח – משרטטים את דמותה של הקבוצה. הן מגיעות עם המון כוונות טובות לסייע לאחרות, אך בדרך מרפאות גם את הפצעים שלהן.
מלחמה כפולה
בכל דינמיקה קבוצתית יש את מי שבוחרת לדבר ראשונה, בלי חסמים ובלי עכבות. כזו היא גל בכר (,(31 מוזיקאית ששירתה בחטיבת גולני כקשרית. "הייתי בת יחידה עם אחלה חבר'ה", היא מספרת. "אני חיה לצד הפוסטטראומה שהתפרצה במילואים האחרונים שלי ומאז גם שוחררתי. תמיד חיפשתי איך לשים את הנושא הזה בפרונט, להעלות אותו למודעות. כתבתי על זה שיר, זה המקום הקל עבורי. ואז שמעתי על הקבוצה הזאת וחשבתי שמדהים שקורה דבר כזה, כי לי ולנשים נוספות לא היה את המענה. קבוצת נשים זה הרבה יותר חזק מכל קבוצה אחרת".
לידה יושבת חגית יזדי (36), שמהנהנת בהסכמה. יזדי שירתה כלוחמת בחיל התותחנים במערך MLRS שזכה לכינוי הצה"לי "המנתץ" בשל היותו הנשק הטקטי ההרסני ביותר. היא עשתה היסטוריה בחיל כשהפכה לנהגת המבצעית הראשונה. "לא רצו שאצא לקורס הזה וממש התעקשתי. רציתי להוכיח שאני מסוגלת", היא נזכרת. "הייתי בקורס עם עוד 25 לוחמים מכלל היחידות בצה"ל. הרגשתי במקום טוב. כשהשתחררתי הבנתי שמשהו קרה לי. שילמתי הון כדי לטפל במה שהשירות הצבאי הותיר בי, מאנשי מקצוע באזרחות קיבלתי את החותמת של פוסט-טראומה, וזה משהו שהתמודדתי איתו כמעט לבד. עד שיום אחד אני קוראת כתבה על נשים נפגעות פוסט-טראומה, וזאת הייתה פעם ראשונה שעצרתי ואמרתי - הרבה נשים חוות את זה וכנראה כולן כמוני, לא מדברות על זה".
יזדי ביקשה להצטרף לקבוצה עוד באותו היום. "יש בקבוצה הזאת משהו שמרפא אותי, כי כל אחת מאיתנו יצאה עם משהו מהצבא. לחלקנו זה פוסט-טראומה ולחלק יש חוויות קשות אחרות, כמו הקטנה בשירות על ידי גברים. אני לא חוזרת לצבא, לא אעשה מילואים בעד שום הון, ועם זאת יש לי דיסוננס בנושא כי הילדים שלי כן ישרתו בצבא ואם הייתי צריכה לעשות את זה שוב, הייתי עושה אותו התפקיד. הקבוצה הזאת היא מקום בטוח לדבר על הפער הזה ולעבד אותו".
במעגל הנשים הייחודי הזה יושבת גם מי-גל אבינועם (41). היא לא רק חלק מהקבוצה, אלא הייתה בין מקימיה. יחד עם שיר פלד הקימה את קהילת "אחוות לוחמות" ברשת, ששמה לה למטרה לטפל בחוסר מודעות כמענה ובמה לנשים הסובלות מהלם קרב, ובשיתוף פעולה עם נט"ל קמה למעשה קבוצת המנטוריות. "אני נכת צה"ל מפיגוע חבלני מאירועי אוקטובר ,"2000 היא משתפת, "הייתי אז מ"כית טירונים בדרך לבסיס. כשפגשתי את שיר, גילינו מכנים משותפים והבנו אחת את השנייה. הייתי הרבה מאוד שנים במצב לא טוב ורציתי ליצור בית ל'אין' הזה".
מהר מאוד מתברר עד כמה האתגר של נשים בצבא הוא כפול. הנוכחות מכנות זאת "מלחמה כפולה": "יש פה מצד אחד את האתגר בתפקיד, התמודדות עם סביבה גברית, עם ציפיות של החברה ממך, ומצד שני החשש שניפגע בכל סוג של פגיעה והחשש של מה קורה אז", מסבירה אבינועם. "בניגוד לגברים, אנחנו התנדבנו לזה, לא היינו חייבות להיות שם, אז כביכול 'האשמה עלינו'".
בנט"ל קיימות קבוצות תמיכה משותפות לגברים ונשים המתמודדים עם פוסט-טראומה על רקע לאומי. אך כל הנוכחות בחדר מסכימות שקבוצה על טהרת הנשיות מרגישה בטוחה הרבה יותר.
יובל חנינוביץ (27) שירתה בדובר צה"ל כדוברת אוגדת עזה במהלך מבצע "צוק איתן". היא עדיין משרתת במילואים, למרות שהמראות שחזתה בהם בזמן אמת עדיין רודפים אותה. "ישבתי בחמ"ל וראיתי יריות, מראות קשים, אני מרגישה שאני בתוך אירוע ואין לי מה לעשות או איך לעזור", היא מספרת. "אין לך עם מי לחלוק את הדברים. זה לא לגיטימי לדבר על הכאב הזה, כי פיזית לא היית שם. וככה נשים בתפקידים האלו עוברות מאירוע לאירוע בלי לעבד את מה שהן חוו".
"השיתוף הצטייר כחולשה"
"זו הפעם הראשונה מאז השחרור שמצאתי בית", אומרת לי-אור אמיר (34), שהשתחררה לפני 14 שנה. "שירתתי בשטחים כתומכת לחימה וכל הזמן היו שאלות של 'מה עשית ואיפה עשית', המון ירידה לפרטים, ופה יש מקום לא שיפוטי. קודם כל מאמינים לי".
אמיר מגיעה לדבריה ממשפחה "מגויסת": "אבא שלי קצין בכיר במילואים; החברים שלו, שתמיד היו חברים טובים של המשפחה, בכירים בצבא והחברים מהבית בחרו ב-8200 ולא הבינו מה יש לי לחפש בשטחים". גם אמיר אינה מוכרת על ידי משרד הביטחון כמי שסובלת מפוסטטראומה אך לפני שנתיים במסגרת טיפול שעברה המטפלת שלה הצביעה על דפוסי התנהגות פוסט-טראומטיים. "כל השנים טיפלתי בעצמי באמצעות כתיבה. כתבתי ספר על איך נראה קו בשטחים. עם הזמן הבנתי שלמרות הכתיבה יש דברים שמשפיעים לי על איכות ושגרת החיים. גם כשכתבתי את הספר דאגתי לשמור על עמימות כי הבנתי שבתור אישה אם יבינו שאני כותבת למשל על משהו שלא חוויתי בעצמי, ישפטו אותי מאוד לחומרה".
יפעת מוסיפה: "זה מייצר המון בדידות, שלא מאמינים לך. הייתה פה למשל חברה בקבוצה שתיארה אירוע שהיא הייתה בו פיזית, ולוחם אחר שהתווכח איתה על מה היה או לא היה שם, כי לטענתו 'הוא קרא את התחקיר'".
שלומית בן-סנדר מהלל (29) היא סטודנטית לסיעוד בהווה ובעברה חובשת קרבית בגדוד קרקל. "כל מי ששמע שהלכתי ללמוד סיעוד ישר אמר שזה כל כך ברור, ולי זה מאוד לא היה ברור", היא משתפת. "אני לא מאובחנת כפוסטטראומטית אבל חוויתי חוויות שמנעו ממני לעשות דברים בחיים. לקראת סוף השירות שלי לקחתי חלק באירוע מאוד קשה. אחריו החלטתי לסגור את הפרק הזה בחיים, אבל בטיפול שעברתי הבנתי את הכוח שיש בלהיות במקום הנכון ובזמן הנכון עם הידע הנדרש. החלטתי כן ללכת ללמוד סיעוד". אל הקבוצה היא הגיעה אחרי שכבר בשירות הבינה כמה נשים צריכות את ההקשבה והתמיכה. "אני אדם שיודע להקשיב ומצאתי בשירות שלי שהיו נשים סביבי שהיו צריכות את זה. גדוד מעורב הוא תמיד מורכב, ולהרבה נשים היה פחד לספר את החוויה בקול. השיתוף הצטייר כחולשה, ואף אחת לא רוצה להיות חלשה במקום שהיא צריכה להוכיח שהיא חזקה בדיוק כמו גברים".
שני שפיר (29), כיום ראש מטה מנכ"לית ויצו ובעבר מ"מ של מדריכות חי"ר, דווקא השתחררה עם חוויה חיובית מהצבא. "הגעתי לפה כי חיפשתי לעשות משהו מעבר. ראיתי מודעה על קבוצה שנפתחת, והספיקה לי המילה 'לוחמות' כדי להירשם". אחרי מספר מפגשים היא כבר במקום אחר: "מהמקום שהגעתי, של חוויה חיובית נטו, אני מגלה פה דברים שעולים אצלי שלא שמתי לב אליהם. היום אני מבינה כמה זה חשוב לקבל את הטיפים האלו ולהעביר אותם הלאה".
כל אחת מצאה את הזמן שלה להתחיל לאוורר את פצעי השירות. עבור בכר, למשל, זה קרה כמעט מיד. "ממש בהתחלה, הייתי סוג של מקיאה את זה החוצה, ואני לא אגיד שתמיד קיבלתי חיבוק", היא מגלה. "לאמא שלי היה מאוד קשה עם זה, איך יסתכלו עליי ומה יגידו, והסברתי לה שזה העבר שלי וזה בסדר. היא עד היום לא מבינה את זה".
לאבינועם לקח שני עשורים. "הפעם הראשונה שדיברתי על זה בפומבי הייתה אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו. הבינו כמה שתיקה יכולה להיות הרת אסון".
אמיר מוסיפה: "השתיקה מגיעה גם ממקום של חוסר מודעות. הרי קוראים לזה הלומי קרב ואני לא הייתי בקרב, אז איך אני חווה את זה? כמה שזה עצוב להגיד, החברה עדיין מתוכנתת להכיל יותר איציק סעידיאן מאשר כל אחת אחרת מאיתנו שיושבת פה בחדר".
סיבה נוספת להיעדר שיתוף היא חשש מפגיעה במערך הלוחמות בצה"ל. "אצל נשים עדיין קיימת הבושה", מסבירה גפן, "זאת בשל העובדה שאם הן ידברו - הן לא פוגעות רק בעצמן אלא בעצם השילוב של נשים במערך הלוחם".
יזדי החלה לשתף אחרי שנים ארוכות את סביבתה, וכעת, בתוך המפגשים בקבוצה, היא בחרה אחרי 16 שנים לשתף את חבריה לצוות. "לקח לי הרבה שנים להגיד בקול ולהודות בפני עצמי שאני חווה את ההשלכות של אירועים מהשירות הצבאי. הייתי לוחמת והייתי טובה, אבל הנשיות שלי נתפסה כחולשה. גיליתי בשירות שגברים ביחידה מעורבת מרגישים פחות לוחמים, כי יש להם נשים ביחידה. כששיתפתי את החברים שלי מהשירות, גיליתי שאחד החברים היה מטופל בנט"ל במשך שנים וזה פתח המון דברים שלא דיברנו עליהם".
"כל מה שבניתי התפרק"
אבל המטרה הרשמית של הקבוצה היא לרכוש כלים טיפוליים כדי להעביר את הריפוי הלאה. "אנחנו לומדות איך להפוך את הכלים לפרקטיקה, לומדות מודלים, הקשבה ונשימות. יש פה את מרכיב הניסיון, אבל הוא לא מספיק", אומרת חנינוביץ'.
יגר, מדריכת הקבוצה, מאשרת: "זה מפגיש את המשתתפות עם עצמן ועם אחרים ועם תכנים מורכבים. גם לשמוע סיפורים של אחרים דורש תעצומות נפש. הן עושות עבודה מאוד יסודית. מההתחלה הבנו שהקורס הזה הוא לא הרצאה, זה יותר דינמי. עשינו פעם תרגיל של לכתוב לחיילת שתפגשו בעתיד מכתב, וכולן ציינו בדרך זו או אחרת 'איך לא הייתה לי אז את ההיא' - אחת שעברה את מה שעברתי. כל אחת מהן תהיה האחת הזו בשביל מישהי".
מלבד הסיוע הפרטני ללוחמות המשוחררות שיגיעו בעתיד, הקבוצה נועדה להעלות מודעות ובתקווה גם ליישם פרקטיקות בתוך צה"ל. "כשאני התגייסתי היו המון תקדימים, כמו בג"ץ אליס מילר, והייתה תחושה שאנחנו הולכות להיות הרמטכ"ליות הבאות", משתפת אבינועם. "בפועל, במרחק הזמן, לא המון השתנה, ונשים היום צריכות מערך הוליסטי רחב כפי שניתן לגברים".
"לי מאוד חשוב שנושא הפוסט-טראומה לא יהיה טאבו", מסכמת בכר, "לא לנשים ולא לגברים. בצבא הוכחתי את עצמי, הייתי מצטיינת מח"ט, אבל כל מה שבניתי לעצמי התפרק פתאום בגיל 24 הייתי צריכה להכיר בנאדם אחר. המחשבה הראשונה היא בוא נקפוץ מהחלון ונסיים עם זה, אבל כשיודעים לבקש עזרה מגלים שדברים ממך נשארו, לא הכל נעלם".
קו הסיוע של נט"ל: 1-800-363-363
