סביר להניח שמתישהו בשלושת החודשים האחרונים יצא לכם להיתקל במפגינים. לא כאלו שסוגרים כבישים או נספרים בין מאות האלפים שממלאים את רחוב קפלן, אלא דווקא אלו שעומדים בצמתים נטושים, כמעט בודדים, עם שלט יחיד או דגל. התהייה המתבקשת היא למה הם מטריחים את עצמם לעמוד במקום שבו כמעט אף אחד לא רואה אותם, כשלכאורה אין להם שום השפעה - והתשובה לכך מסתכמת במילה אחת, שהיא בעצם הסיבה לכך שאנשים קמים בבוקר, לומדים למבחנים, מתחתנים ובאופן כללי ממשיכים לחיות ולא פורשים מהמרוץ: תקווה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כן, גם כשאנחנו ממלמלים בייאוש שאין לנו שום סיכוי, ובודקים כמה עולה וילה ליד הים על חופי יוון, כנראה שעדיין פועמת בנו תקווה חלושה, וככל שנקשיב לה ונשתיק את הקולות שעולים שמסביב, ככה יש לנו סיכוי להיות מאושרים יותר, מצליחים יותר ואפילו בריאים יותר. אז מה הפלא שהיא הנושא הכי חם כרגע במחקר, או לפחות בפודקאסטים פופולריים בפסיכולוגיה חיובית?
גם במקרה הזה, בראשית היה פרויד, שבאופן רשמי היה הראשון להבין את התרומה שיש לתקווה על תהליך הריפוי של מטופלים. אבל מי שכבר בנה מהתקווה ענף שלם, שממנו גם צמחה הפסיכולוגיה החיובית, היה פרופ' ריק שניידר, פסיכולוג אמריקני שב-1991 פרסם את "תיאוריית התקווה" שלו והכריז כי "התקווה היא המנוע של החיים".
החידוש הגדול של שניידר, שעומד בניגוד לפסיכולוגיה המוכרת, הוא ההתייחסות לעתיד כגורם משפיע על ההווה לא פחות מזיכרונות העבר. כלומר, לא עוד לחזור לילדות כדי להבין איך השוקולד שלא קיבלנו משפיע על הרגלי האכילה שלנו עד היום או על הדימוי העצמי המעוות שלנו, אלא הבנה שגם לתפיסה של העתיד יש יכולת וכוח לעצב את ההתנהגות שלנו בהווה. המחשבה הזו בהחלט מעודדת, כי אומנם אין לנו יכולת לשנות את העבר, אבל יש לנו את הכוח לתכנן באופן מיטיב את הציפיות להמשך, ועל ידי זה להתחיל להרגיש טוב יותר כבר היום.
סגרי הקורונה היוו קרקע פורייה ושעתם היפה של מחקרי תקווה, אחרי שהמרחב הצטמצם ואיתו גם המפגשים והקשרים החברתיים. לאורך כל התקופה שמענו על עלייה בשיעורי הסובלים מדיכאון ומחרדה, בין השאר גם אצל סטודנטים ותלמידי תיכון שהחליפו את השיעורים הפרונטליים בשיעורי זום. במכון לחקר תקווה שבמרכז האקדמי פרס דווקא מצאו נקודה מעודדת, ובמחקר שהם ערכו הם גילו שסטודנטים עם רמות תקווה גבוהות הרגישו פחות בדידות. במחקר דומה שנערך בארצות הברית, 858 משתתפים מילאו את השאלון של שניידר - 12 שאלות שאותן הגה במטרה למדוד תקווה. לאחר שישה שבועות נבדקו רמות החרדה והשליטה העצמית של המשתתפים, והתוצאות הראו שמשתתפים דיווחו על יחס הפוך בין רמת התקווה לרמת החרדה. המסקנה הברורה הייתה שאנשים שמתמקדים במטרות שהם רוצים להשיג בעתיד נפגעים פחות ממצבי מצוקה בהווה, ורמת שביעות הרצון שלהם מהחיים גדולה יותר. אם ככה, כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך לבהות בנטפליקס ולצפות שגם הסוף שלנו יהיה טוב? לא בדיוק.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"תקווה זה משתנה שנשמע פשוט, אבל הוא מאוד מורכב וגם מאוד נחוץ", מסביר ד"ר עוזי לוי, פסיכולוג קליני וראש החוג למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס. "בסופו של דבר, זו ההבנה שיכול להיות טוב, שהמציאות היא בשליטתי, שאני אעמוד במשימות שהצבתי לעצמי. אופטימיות, לעומת זאת, זו האמונה שיהיה טוב וזה לאו דווקא תלוי בי. אני יכול למשל להיות אופטימי שתוצאות הבחירות יהיו טובות יותר, אבל תקווה מחזיקה איזושהי תחושה של מסוגלות בתוכה, וזה מה שנותן לי הרגעה, ביטחון ואמונה ביכולות שלי".
פרופ' מרגלית: "התקווה היא לא חשיבה רומנטית ש'יהיה בסדר'. היא בעלת אופי הרבה יותר פרקטי, ויש לה שני מרכיבים מרכזיים: הראשון זו היכולת להגדיר מטרות חיוביות לעתיד, והשני הוא היכולת לתכנן מה את עושה על מנת להגשים את המטרות שלך"
מלכה מרגלית, פרופ’ אמריטוס מאוניברסיטת תל אביב, דיקאן בית הספר למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי פרס וכלת פרס ישראל בתחום חקר החינוך, מחזקת: "בתיאוריה של שניידר, התקווה היא לא חשיבה רומנטית ש'יהיה בסדר'. היא בעלת אופי הרבה יותר פרקטי, ויש לה שני מרכיבים מרכזיים: הראשון זו היכולת להגדיר מטרות חיוביות לעתיד – מטרות שאת מרגישה שיש לך את הכוחות והיכולות להגשים, ומכיוון שהגישה היא הסתברותית, צריך שיהיו כמה מטרות כדי שמרבית הדברים יתגשמו.
"המרכיב השני הוא היכולת לתכנן מה את עושה על מנת להגשים את המטרות שלך, וזה כולל גם חשיבה על מגוון שלם של אסטרטגיות וגישות לפתרון הבעיות שעלולות לצוץ בדרך. אי אפשר להניח שזה ייפול כמו מתנה מהשמיים, אלא ישנה ידיעה ברורה שצריך לעבוד ולהתאמץ".
פרופ' מרגלית נחשבת לאחת הנשים המובילות בחקר התקווה בעולם. היא הגיעה לתחום לאחר שנקלעה במקרה להרצאה של פרופ' שניידר. "לאחר ההרצאה כתבתי לו שתחום המחקר שלי הוא בעיקר חינוך מיוחד וילדים עם צרכים מיוחדים. שאלתי אותו אם יש מישהו בארץ שמשתמש במושג של תקווה, וביקשתי לתרגם את השאלונים שלו. הוא מיד ענה לי שזה מאוד מעניין אותו ונתן לי את ברכתו. מאז אני עושה מחקרים בתחום, ועם הזמן הצטרפו אליי קולגות. המסקנה היא תמיד ברורה: ככל שנדבר את השפה של תקווה, לתלמידים ולסטודנטים תהיה הצלחה טובה יותר. הייתי רוצה שבמערכת החינוך תהיה יותר שפה של תקווה, שבמכללות ובאוניברסיטאות תהיה יותר הדגשה של חשיבה על כך שאנחנו לא חיילים על לוח שח שמעבירים מצד לצד, אלא יש לנו יכולת לחשוב מה שאנחנו רוצים, להחליט לאן אנחנו שואפים להגיע ולגלות מה אנחנו יכולים לעשות בשביל זה".
ואני מבינה שזה נכון גם בשאר התחומים בחיים.
"בדיוק אותו דבר. אפילו בתקופת השואה, אנשים השתדלו לחיות חיים עם קונצרטים, עם חינוך לילדים, בתוך המקומות הכי נוראים שאפשר לחשוב עליהם. אבל אלו מקרי הקיצון".
גם ד"ר לוי מאמין שהכול מתחיל בחינוך, ושאפשר וצריך להנחיל תקווה כבר בבית: "אני לא חושב שהיכולת לקוות היא גנטית, אבל אני מניח שהורים עם תקווה מייצרים ילדים עם תקווה. זה בעיקר משהו שאנחנו אמורים להנחיל לילדים שלנו במסגרת חינוך".
אז איך מחנכים לתקווה?
"מה שמאוד עוזר לתקווה זה משתנה בשם Agency - אין לזה תרגום טוב, אבל זו האמונה שיש לי יכולת לפעול. אם אני ילד ואני מאמין שאני מסוגל ויכול, אז אני אחזיק תקווה לגבי הביצועים שלי או לגבי זה שאם אני לומד למבחן, אני אצליח בו. זה תלוי גם בכמה אנחנו מחזיקים בתקווה כהורים: האם אנחנו משדרים תחושה של חוסר אונים, שאנחנו בורג קטן במערכת ללא יכולת להשפיע, או האם אנחנו נותנים לילדים תחושה שיש דברים שהם עושים שמשפיעים על החיים שלהם?"
ד"ר לוי מדגיש שזה נכון לא רק להורים: "כשהייתי מטפל מתחיל, היה לי מטופל שנכשל ב-12 טסטים. במהלך הטיפול הוא סיפר שהוא הולך לטסט נוסף. ניגשתי למדריכה שלי ואמרתי לה שאני לא מבין למה הוא שוב מנסה. היא אמרה לי משהו שעד היום נחקק אצלי: אם אתה לא תאמין שהוא יעבור, הוא לא יעבור. ובאמת הוא נכשל בטסט, אז עשיתי עבודה עם עצמי, התחלתי להגיד לעצמי שהוא מסוגל לעבור - והוא אכן עבר. אני לא יכול לדעת שזה קשור בוודאות, אבל אני יכול להגיד מניסיון של הרבה מאוד שנים, שכשמחזיקים תקווה כלפי מישהו, זה עוזר לו להחזיק תקווה כלפי עצמו. זה תופס גם בגיל ההתבגרות, שמכיל תופעות כאלו כל הזמן - הם מרגישים דחויים והרבה פעמים יש להם דימוי גוף לא טוב וקשה להם, אבל אם ההורה מחזיק בתקווה שאפשר לצאת מזה, זה מחלחל. אבל גם מי שגדל בסביבה ללא תקווה יכול, בעזרת הגברת תחושת הערך והאמונה שלו ביכולות שלו ובמה שהוא עושה, להגדיל משמעותית את יכולת התקווה שלו. לפעמים אלו אפילו מניפולציות פשוטות יחסית".
כמו?
"קודם כל לתרגל. כשמישהו אומר 'את זה אני בחיים לא אצליח', אני עובר איתו על הצלחות קודמות – ואין בן אדם בלי הצלחות. הרבה פעמים כדאי לפרק פרויקט לחלקים קטנים, וכל משימה היא הצלחה. התחושה של הצלחה במשימות מייצרת תחושה של יכולת, שיכולה להגביר את תחושת התקווה. אפשר להשתמש בדמיון מודרך, לדמיין את עצמי עומד במשימות, לחשוב על מקומות שהצלחתי בעבר. אם למשל אדם נפל לייאוש כללי, כלומר איבד את התקווה שמשהו יכול להשתנות ולכן גם את הסיבה לחיות, אנחנו מנסים להראות לו שגם לבישת בגדים ויציאה לטיפול היא פעולה של הצלחה. אנחנו לאט-לאט מייצרים תחושה שאנחנו יכולים גם את זה וגם את זה וגם את זה, ואז תחושת התקווה מתפתחת".
ואתה לא מפחד שכשאתה נותן לאנשים תקווה, מטרה לעתיד, היא עלולה לא להתגשם ואז הנפילה תהיה גדולה יותר?
"אין מה שיכול להכין אותנו לרע. תקווה שמתפוצצת בפנים זו אכזבה, וחלק מהיכולת להתמודד עם אכזבה זו התחושה שאני לא מייחס אותה למשהו גלובלי, ואני לא אומר שזה מה שיקרה לי בעתיד שוב. לכן תקווה שומרת מפני אכזבה. היא אומרת שזה נקודתי, ואני עדיין יכול לקום ולהצליח בפעם הבאה".
ואין פה פרדוקס – אני יודעת שכדי לצאת מהייאוש אני חייבת לייצר לעצמי תקווה, ואז אני מלחיצה את עצמי ומערערת את התקווה?
"כל פסיכולוג יגיד לך שהמילה חייבת היא המילה הכי נוראית שאפשר לחשוב עליה. היא מילה שמייצרת לחץ וחרדה. יש מעט מאוד דברים שאנחנו חייבים – לאכול ולשתות. גם כשמדברים על שינה לא כדאי להשתמש במילה הזו. אם אני הולך עכשיו לישון ויש לי תקווה שאירדם, זה מצב אחר מאשר אם אני חושב שאני חייב להירדם. כשיש לי תקווה, גם אם אני לא אירדם, אני יודע שאירדם למחרת. לכן בתקווה יש יותר ראייה לרחוק, להצליח להשיג משהו גם אם יהיו מהמורות בדרך".
7 צפייה בגלריה
''כשמחזיקים תקווה כלפי מישהו, זה עוזר לו להחזיק תקווה כלפי עצמו''
(צילום: Shutterstock)
"יש הרבה סדנאות לפיתוח תקווה", מספרת פרופ' מרגלית. "אפילו במפגש חד-פעמי של שעתיים אפשר לקדם תקווה. במרכז האקדמי פרס עשיתי את זה לסטודנטים בסמסטר הראשון של השנה הראשונה. ההנחה שלי הייתה שהם באים למכללה עם חששות ממה יהיה, וכדאי לפתח בהם את החשיבה של תקווה, שיש בה גם צד פרקטי שמעודד להתאמץ. ביקשתי מהסטודנטים להגיד מהן המטרות שלהם, וציפיתי שהם יגידו שהמטרה היא להצליח בלימודים, אבל סטודנטית אחת אמרה שיש לה כמה מטרות: להצליח בלימודים, לעבור לגור לבד ולמצוא זוגיות טובה. בסוף השנה השלישית אותה סטודנטית הזכירה את שלוש המטרות שהיו לה בתחילת הלימודים, וסיפרה שהיא מאורסת, עברה לגור ללא ההורים ומסיימת את הלימודים כמצטיינת דיקן – אומנם לא מצטיינת רקטור, אבל זה גם כן חלק ממודל תיאוריית התקווה, שאומר שגם אם במציאות המטרות שלנו לא מתגשמות בדיוק כמו שרצינו, השאלה היא איך מתמודדים עם זה ועושים אדפטציה בלי להרגיש אכזבה".
אז להחזיק תקווה זו גם עבודה.
"זה לא לקבל מתנה. זה לא פשוט אבל אפשר ללמוד, וככל שמתרגלים יותר, אנשים מתחילים לחשוב אוטומטית על מטרות. אין אדם שאין לו קושי, ואין מישהו שאין לו יום לא מוצלח, ואם גם ביום לא מוצלח אפשר לחשוב שמחר יש משהו שאני רוצה להשיג, ויש לי את היכולת להשיג אותו, זה נותן את הכוחות לעבור את היום".
התקווה משפיעה גם על הבריאות. במחקר שנערך לפני כשלושים שנה בדקו את תאריכי הפטירה של למעלה מ-2.5 מיליון אנשים שמתו מוות טבעי. התוצאות הראו שנשים נוטות למות בשבוע שלאחר יום ההולדת שלהן יותר מאשר בכל שבוע אחר בשנה. בנוסף, תדירות מקרי המוות של נשים יורדת מתחת לנורמה רגע לפני יום ההולדת. לפי החוקרים, התוצאות לא נובעות מתנודות עונתיות, מדיווח מוטעה בתעודת הפטירה, מדחיית ניתוח מסכן חיים או משינויים התנהגותיים הקשורים ליום ההולדת, ולכן ההסבר הטוב ביותר הוא שנשים מאריכות את חייהן כדי להגיע לאירוע חיובי ומשמעותי עבורן. לעומת זאת, אצל הגברים המצב הפוך: תמותת הגברים מגיעה לשיא זמן קצר לפני יום ההולדת, מה שמצביע על כך שעבורם יום ההולדת מסמל איזשהו דדליין שהם לא בהכרח גאים בו או מצפים לו.
מאז נעשו ונעשים מחקרים שבודקים את ההשפעה שיש לתקווה על המצב הפיזיולוגי שלנו, ובכלל זה אם יש לה גם כוח לרפא, או לכל הפחות להפוך את הכאב ליותר נסבל. במחקר של פרופ' ברנט מ-2014, שבדק 182 אנשים בגילים 95-60, נמצא שרמת התקווה ניבאה בריאות גופנית ורגשית. גברים ונשים עם מטרות, שזיהו נתיבים להשגתן ושהאמינו שיוכלו להתמודד ולהתגבר על המכשולים שיצוצו בדרך, נהנו מבריאות כללית טובה יותר. בניגוד לכך, נמצא שאופטימיות – כלומר ציפייה כללית לטוב – לא תרמה לבריאות באופן מיוחד. עוד מצאו, שתקווה מחזקת את היכולת לזנוח התנהגויות שמזיקות לבריאות (כמו עישון למשל) ומעודדת שינויים חיוביים, כמו הפחתת סוכר או יציאה לפעילות גופנית. בנוסף, מחקרים הראו שפעולות מעודדות תקווה גרמו לירידה בתסמיני דיכאון של חולים, כך שגם אם לא היה שיפור במחלה עצמה, לפחות היה שיפור באיכות חייהם.
העדויות והמחקרים המצטברים על החשיבות של תקווה בזמן מחלה הביאו את פרופ' בנימין קורן, יושב הראש של המועצה האונקולוגית וסגן מנהל המרכז הרפואי לאונקולוגיה בבית החולים שערי צדק, לפתוח את "גישה לחיים" - ארגון ללא מטרות רווח שאותו הקים יחד עם אשתו דבורה קורן, מטפלת משפחתית, במטרה להעצים את תחושת המשמעות ולשפר את איכות חייהם של חולים וקשישים. לדבריו של פרופ' קורן, אנשים עם כאבים כרוניים שעברו סדנאות להעצמת התקווה דיווחו על הקלה בכאבים ועל שיפור באיכות החיים, וישנם דיווחים על כך שחולים שהצליחו להקל על הכאב גם שרדו יותר.
"קמנו במטרה להתמודד עם הפן היותר אמוציונלי של מחלת הסרטן", הוא משחזר, "אבל עם הזמן גלשנו למחלות קשות באופן כללי, וכיום אנחנו מנסים להתמקד לא רק במטופל אלא גם במי שמלווה אותו, במשפחה שלו - ובנוסף אנחנו מגיעים לצוותים המטפלים, כי כולנו במערכת מגיעים לתשישות ולשחיקה. אנחנו מנסים לחולל תקווה דרך סדנאות שפיתחנו ואפליקציה שימושית".
פרופ' קורן: "אצל הרבה מהקולגות שלי יש את המשוואה שתקווה שווה ריפוי, ואז באמת בהרבה מקרים אי אפשר להגיע לזה. כמובן שתמיד רוצים להשיג ריפוי, אבל לפעמים זה בלתי אפשרי, ובכל זאת אפשר לזהות מטרות מסוימות שניתן לשאוף להגיע אליהן"
המסע של פרופ' קורן התחיל כבר בגיל 11, כשאביו נפטר: "זו הייתה תקופה שבה אנשים לא ידעו איך להתמודד עם חולי. כבר כילד הבנתי שלממסד הרפואי אין שמץ של מושג איך להתמודד עם הקשיים, לא רק של אבא שלי כשהיה חולה, אלא גם שלי ושל האחים שלי ושל אמא שהתאלמנה. הגעתי למסקנה שאני רוצה להיות רופא, לשנות את הכול ולהציל את העולם".
פרופ' קורן התחיל בלימודי רפואה עם המטרה למצוא תרופה לסרטן הערמונית, "אבל עם הזמן ראיתי שאנשי מקצוע עדיין לא יודעים איך לתקשר עם הפציינטים ועם המשפחות, והבנתי שיש לי כאן שליחות אחרת – לעזור בתקשורת, לדון בנושאים הכבדים של החיים ושל משמעות. מהר מאוד שמתי לב שאנשים לא אוהבים לדבר על הקשיים ועל סוף החיים, אבל הם נוטים להקשיב כשמדברים איתם על תקווה".
ובכל זאת, יש מצבים שבהם אין תקווה, אז לא עדיף להתכונן לבלתי נמנע?
"זה תלוי איך מגדירים תקווה. אצל הרבה מהקולגות שלי יש את המשוואה שתקווה שווה ריפוי, ואז באמת בהרבה מקרים אי אפשר להגיע לזה. כמובן שתמיד רוצים להשיג ריפוי, אבל לפעמים באונקולוגיה זה בלתי אפשרי, ובכל זאת אפשר לזהות מטרות מסוימות שניתן לשאוף להגיע אליהן. נכון, אנחנו צריכים להיות ערוכים לאפשרות שלא נצליח, אבל גם מהות התהליך יכולה להביא להמון תקווה.
"רוב האנשים אוהבים שיש תקווה, זה מחזיר את התחושה שאני בן אנוש למרות כל המצוקות שנקלעתי אליהן. התקווה נותנת לנו אפשרות לחשוב על העתיד בצורה מאוד פרקטית, לא רק של פנטזיות, וזאת הסיבה שכאשר מגדירים מטרות, אנחנו חושבים על מטרה משמעותית שאנו מאמינים שבאמת אפשר להגיע אליה – וזה לא דבר סטטי, אלא דינמי ויכול להשתנות. אלו הדברים שעליהם אנחנו עובדים עם המטופלים, עם המשפחות ועם הקולגות".
והקולגות שלך גם חושבים כמוך?
"אני חושב שלאט-לאט יש לזה יותר ויותר מודעות. זה קשה לרופא לחשוב על מטרות אחרות חוץ מריפוי, כי זה מודל החינוך בכל העולם - לא מנסים לחשוב יותר מדי על פרמטרים אחרים כמו איכות החיים או מטרות אישיות שרוצים להשיג - אבל אני חושב שרופא טוב ומנוסה באמת מנסה לרדת לעומק עם מטופל".
הטיעונים לחשיבותה של התקווה די משכנעים, אבל בסופו של דבר, קשה להחזיק תקווה או לכתוב מטרות עתידיות בטושים זרחניים כשמסביב מתרחשים אירועים שליליים דרמטיים, אתם יודעים – קצת פיגועים, קמצוץ דיווחים על הגרעין האיראני וקורטוב של איום במלחמת אזרחים. האם על רקע כל אלו עוד בכלל יש לנו סיכוי להישאר מלאי תקווה וחדורי מטרה?
ד"ר לוי: "אנשים פועלים במרחב מתוך אמונה שהם ישפיעו, ואם אני מאמין שאני אשפיע, אני מחזק את התקווה. לא סתם אנשים אומרים 'הלכתי להפגנה וקיבלתי כוח'. לכן אנחנו רואים שהרבה כותבים שרוטמן ולוין לקחו מחנה מתפורר, עם רמת תקווה נמוכה, ועזרו לו להתארגן שוב כקבוצה"
על פי ד"ר לוי, אנחנו מאוד מושפעים מהקבוצות שאנחנו שייכים אליהן. "כל אוהדי הכדורגל יודעים שכשהקבוצה מפסידה הם מבואסים ומרגישים רע עם עצמם, הם מרגישים שזה לא רק הפסד של הקבוצה אלא גם שלהם. אותו הדבר לגבי הצלחות, אם יהודי או ישראלי זוכה בפרס חשוב, זו הצלחה של כולנו. אנחנו נורא מחוברים לקבוצות שלנו, וכשהקבוצה במלחמה או בתחושה של מובסות, זה בהחלט פוגע ברמת התקווה - וכשהתקווה יורדת, הדיכאון עלול לעלות. אז מה שקורה במצבים כאלו, ואנחנו רואים את זה כרגע, זה שהקבוצה מרגישה שכדי לייצר תקווה צריך ליצר תחושת שליטה, ואז יש החלטה שלא לשבת בבית אלא לצאת להפגין.
"אנשים פועלים במרחב מתוך אמונה שהם ישפיעו, ואם אני מאמין שאני אשפיע, אני מחזק את התקווה. לא סתם אנשים אומרים 'הלכתי להפגנה וקיבלתי כוח'. לכן אנחנו רואים שהרבה כותבים שרוטמן ולוין לקחו מחנה מתפורר, שהיה אחרי תבוסה ועם רמת תקווה נמוכה באופן אבסורדי, ועזרו לו להתארגן שוב כקבוצה".
"מאוד קל להסתכל על המצב הנוכחי ולהסיק שהגענו למצוקה האולטימטיבית", מסכים פרופ' קורן, "אבל אפילו ג'יין פונדה אמרה שתקווה שווה אקטיביזם, ואני חושב שזה דבר שמאוד קל לזהות. אני לא אכנס לדעה שלי לגבי הרפורמה, אבל לדעתי יש פה שני מחנות ששניהם מאוד פעילים, ולשניהם יש המון תקווה שהם יכולים לקדם את האג'נדה שלהם.
"אבל כדאי לזכור שיש חיים גם מעבר לכל מה שאנחנו רואים בחדשות בשעה שמונה, ואני חושב שמאוד יכול לעזור לאנשים בימינו לחשוב על דברים אחרים בחיים שלהם שיכולים להיות מקור לתקווה, כמו האביב שמגיע, כל מיני דברים מיוחדים בחיים, ואני חושב שכל אחד צריך לחפש את האפשרויות לתקווה אצלו".
1. עידוד חשיבה ממוקדת-מטרה. המטרות יכולות להיות לטווח ארוך או קצר. הן יכולות להיות הצהרות כגון "אני רוצה קידום", או שהן יכולות להיות דימויים מנטליים, כמו להצליח לשבור שיא אישי בריצה. שניידר מצא במחקריו שהמטרות הטובות ביותר הן אלו שניתנות להשגה, אבל גם מכילות מידה מסוימת של אי ודאות.
2. מציאת דרכים ומסלולים. להבין מה יידרש כדי להפוך את החזון למציאות ולערוך רשימה של פתרונות ישימים להגשמת המטרות, תוך התייחסות לסיבוכים שעלולים להיווצר ויצירת "תוכניות מגירה" חלופיות.
3. התגייסות למען המטרה מתוך האמונה שהמסלולים שבהם בחרנו יובילו אותנו ליעד הרצוי. היכולת הזו חשובה במיוחד כאשר הנתיב שבו בחרנו נחסם, ויש צורך בגמישות וביצירתיות כדי לעבור למסלול מתאים יותר.
