אילנית מויאל בת ה-51, תושבת דימונה, גרושה, אם לחמישה וסבתא לשישה, אובחנה כחולת סוכרת הריונית כבר כשהייתה בת 15, במהלך ההיריון הראשון שלה, לפני 36 שנים. "אחרי הלידה מצבי השתפר, אבל כל היריון נוסף – והיו עוד ארבעה, הדליק מחדש את הסוכרת", היא מספרת, "לפני 20 שנה, אחרי שילדתי את הצעירה בבנותיי, חשבתי שזהו, גמרתי עם זה, ומעכשיו אהיה בריאה ולא אצטרך להתעסק עם זה יותר".
ככל הנראה, נאמר לה להמשיך במעקב סוכרת, לפחות בחודשים הראשונים אחרי אותה לידה אחרונה, אבל היא לא זוכרת. "החיים שלי כגרושה קשת יום עם חמישה ילדים, שעול פרנסת הבית נופל על הכתפיים שלה בלבד, גרמו לכך שכל המחשבות שלי היו מרוכזות במלחמת הקיום", היא מסבירה, "מה גם שאני רזה כל חיי, לא אוכלת מתוקים והגוף לא אותת לי שמשהו לא בסדר".
כמו רבים אחרים, טעתה מויאל כשקישרה בין משקל גוף תקין ואכילת מתוקים מתונה לבין התפתחות סוכרת – משוואה שאין בהכרח קשר בין משתניה. וכך, מבלי שידעה, הסוכרת בגופה רק הלכה והחמירה. "אז, לפני 15 שנים, כשאני בסך הכל בת 36, איבדתי יום אחד את ההכרה וצנחתי על הרצפה", היא מתארת, "פינו אותי לסורוקה ובבדיקת דם נמצא שערך הסוכר שלי המריא ל-400". היא אושפזה, אוּזנה, והתחילה טיפול קבוע של הזרקת אינסולין.
"המשכתי את עול החיים כשאני סוכרתית כבדה", היא מספרת, "איזו ברירה בעצם הייתה לי, כשעליי להאכיל, להלביש ולחנך חמישה ילדים? לדעתי כל המשברים הנפשיים וההתמודדויות הקשות שעברתי החמירו את הסוכרת, והדחק הנפשי שחוויתי באותן שנים מנע אפשרות לאיזון המחלה".
קראו עוד על סוכרת:
מויאל החזיקה מעמד עד לפני כשנה. "ואז, ביוני 2021 נכנס לי שבר זכוכית לעקב של רגל ימין", היא מספרת, "הגעתי מיד למרפאת הסוכרת שלי בסורוקה, הם ניקו וחיטאו את המקום, וחבשו את האזור עם משחה למשך חודש ימים". הימים חלפו, ומויאל הבחינה כי המצב לא משתפר ובעקב מתפתחת מוגלה. "בווטסאפ ששלחתי לאחות המרפאה עידכנתי שהרגל מפרישה מוגלה, והיא השיבה שזה חלק מהריפוי ושלב בהגלדת הפצע", היא משחזרת. אולם כבר למחרת היא פיתחה חום גבוה וצמרמורות ונשלחה בדחיפות למלר"ד.
"במיון אמרו שיש צורך דחוף בביצוע הטריה – קילוף והסרה של רקמות חולות שהתפתחו סביב הפצע", מספרת מויאל, "הייתי מפוחדת ובהתחלה סירבתי. ביקשתי טיפול רק באנטיביוטיקה. אבל הסבירו לי שאין ברירה, אז כשאני בפחד גדול הכניסו אותי לחדר ניתוח". אחרי אשפוז של חודש ימים מויאל השתחררה לביתה כשהיא לא יכולה לדרוך על העקב, שבו התפתח זיהום אשר הפך לנמק. "קיוויתי שבבית אתחיל בתהליך שיקום, הפצע הסוכרתי ייסגר סוף כל סוף ואוכל לחזור לחיי, אבל בפועל זה לא ממש מה שקרה. זמן קצר אחרי שהשתחררתי מבית החולים שוב התחלתי להרגיש רע: רעד, צמרמורת והחום עלה", היא מספרת.
מויאל הובהלה למיון, הפצע הסוכרתי עבר חיטוי, היא צוידה במרשם לאנטיביוטיקה ושוחררה לביתה. אלא שאז היא נכנסה להגדרת "חולה הדלת המסתובבת", כזו שפעם אחר פעם מגיעה למיון. "הסבב הזה חזר על עצמו כמה פעמים נוספות", היא מסבירה, "אני בבית, מרגישה נורא, מתפנה לבית החולים, מטופלת, משתחררת, ואחרי יומיים חוזרת לשם".
באשפוז האחרון שלה, כבר דיברו איתה על קטיעת הגפה. "הרופאים אמרו לי שהם ניסו הכל ושאין יותר מה להציע לי מלבד קטיעה מתחת לברך, שתציל את חיי", היא מתארת, "הם הסבירו: 'את עוד צעירה, אילנית, את תשתקמי מהר, שווה לך להקריב גפה ולא לסכן חיים שלמים'. נשברתי. אמרתי לעצמי: 'לא יקום ולא יהיה', ועל דעת עצמי השתחררתי מהאשפוז בסורוקה ועברתי לוולפסון".
היא אושפזה שם במשך ארבעה חודשים, כשמצב הסוכרת לא מאוזן והפצע הסוכרתי מתפשט ומחמיר את מצבה הגופני הכללי. "הייתי כבר על הפנים", מספרת מויאל, "הזיהום התפשט לאצבעות כף הרגל ונאלצו לכרות לי שלוש מהן". אבל גם זה לא שיפר את מצבה. "ואז, באיזה בוקר, נכנס לחדר רופא מסור ומקצוען שטיפל בי, ושם דברים קשים על השולחן: 'תראי אילנית, ניסינו הכל ועשינו הכל. עוד אנטיביוטיקה בעירוי, עוד הטריה, קטיעה של עוד אצבעות – שום דבר מאלה לא ישפר את מצבך הקשה. עכשיו ההחלטה היא בידייך: ללכת על קטיעה, או לדחות אותה וההחמרה תימשך. לכל אחת מההחלטות שתקבלי יש השלכות לא פשוטות'. התלבטתי יומיים והחלטתי לוותר על קטיעת הגפה".
כשהכל נראה אבוד, הגיע הנס. "רופא אחר מוולפסון סיפר לי על ניתוח מיקרו־כירורגי ייחודי, שמתבצע רק באיכילוב, ומאפשר לשמר את הגפה", היא מספרת, "שלחתי לשם את כל המסמכים, הגעתי לבדיקה ונקבע לי תור לניתוח".
"אילנית הגיעה אלינו כשמצב הגפה שלה קשה ביותר, כשהיא כבר לא יכולה לעמוד, מתניידת בכיסא גלגלים שמונה חודשים, וכל עצם הקרסול שלה חשופה", מסביר ד"ר דניאל קידר, מומחה בכירורגיה פלסטית מהמרכז הרפואי איכילוב, שהביא לארץ את הגישה הניתוחית המיוחדת אחרי השתלמות ארוכה שעבר בקוריאה. הוא מודה ש"עד לניתוח עצמו לא ידעתי אם אצליח להציל את הרגל בניתוח המיקרו־כירוגי או שאיאלץ לקטוע אותה מתחת לברך. הסברתי לה את זה והחתמתי אותה בטופס ההסכמה לניתוח גם על אופציה של קטיעה". בעודה ממתינה לניתוח המשיך מצבה של מויאל להחמיר, והיא עברה שלושה צנתורי גפה לשחרור חסימות בכלי הדם, שאיפשרו אספקה מחודשת של דם וחמצן לגפה החולה.
הניתוח שעברה מויאל היה מסובך להפליא. "הגישה המיקרו־כירורגית", מסביר ד"ר קידר, "היא טכניקה שבאמצעותה מעביר המנתח רקמות, כלומר עור, שריר, שומן ועצם – עם כלי הדם שלהן, ממקום אחד בגוף למקום אחר. היא מיושמת בחלק מבתי החולים בארץ, אך למטרות רפואיות אחרות, שחזור שד למשל. הטיפול בשיטה זו ברגל סוכרתית מתבצע רק באיכילוב. האתגר הניתוחי עצום כי כלי הדם חולים, ולא אחת כל מה שעומד לרשותי הוא כלי דם בעובי שערה, שבאמצעותו אני צריך לחדש את אספקת הדם אל הרקמה המועברת".
אילנית עברה סריקת אולטרסאונד לפני ההליך כדי לאתר רקמות בריאות. הניתוח, שהתבצע לפני חודש, ארך כשמונה שעות. היו לו שלושה שלבים. "הראשון: ניקוי וחיטוי הפצע, כולל ביצוע הטריה של רקמות חולות והכנת המקום להשתלה", מסביר ד"ר קידר, "בשלב השני, הקריטי, אני מחפש כלי דם מתפקדים סמוך לפצע הסוכרתי. ראוי לציין שברגל יש שלושה כלי דם ראשיים, שעובי כל אחד מהם הוא עד שלושה מילימטר. בוחרים אחד מהשלושה, שהוא בריא ותקין, שאליו תתחבר 'התרומה' אפילו אם עוביו פחות מחצי מילימטר. השלב השלישי: רק אם איתרתי כלי דם תקין אני יכול להתקדם להשתלה. במקרה שלא מצאתי כזה – הגפה תעבור קטיעה".
הרקמה המתאימה להשתלה אותרה באזור הבטן התחתונה של מויאל. "כרתנו משם עור ושומן, והשתלנו את כלל הרקמה, כולל כלי הדם שלה, שמובילים דם וחמצן לאיבר, אל הפצע הסוכרתי בכף הרגל", מתאר ד"ר קידר. אחרי ההשתלה הוא שיחזר את העקב שלה ואת צורת הקרסול, שכבר התעוות. "כשהיא עדיין על שולחן הניתוחים בדקתי באמצעות מיקרוסקופ את זרימת הדם למקום המושתל", הוא מספר, "חמשת הימים הבאים הם קריטיים: במהלכם נבדקת זרימת הדם ברזולוציה יומיומית".
הפצע כוסה בחבישה מרופדת למניעת חיכוך וזיהום. "אחרי שבועיים כבר הבנתי את גודל הנס שקרה לי: אני עם שתי רגליים", אומרת מויאל, "כבר הצלחתי להתחיל להלך עם קביים, כשאני מקפידה שכל כובד המשקל יהיה על האצבעות, הרחק מהעקב שעדיין מחלים ומתרפא. מה שקרה לי פשוט מדהים".
סיבוכים, קטיעות ומוות
אחד מאתגרי הטיפול בסוכרת הוא מניעת "רגל סוכרתית", מונח המתאר התפתחות כיב נמקי בכף הרגל. לדברי פרופ' חוליו ויינשטיין, סגן נשיא האגודה הישראלית לסוכרת, בכל שנה מאובחנים בישראל 30,000 חולי סוכרת חדשים, שכ־15% מהם יפתחו רגל סוכרתית. זאת בנוסף לשאר נזקי המחלה, הכוללים עיוורון, אירועים מוחיים או לבביים וקטיעות. "בכל שנה מבצעים בישראל כ־1,400 קטיעות גפיים, כ־85% מהן בשל סיבוכי הסוכרת", מסביר ד"ר דניאל קידר מאיכילוב, "על פי נתונים בינלאומיים, כ־22% ממי שפיתחו פצע סוכרתי יגיעו לקטיעה". הנתון הקשה הוא שרק 40% מהחולים שעברו קטיעת גפה יישארו בחיים.
הסוכרת היא מחלה קשה, אך לדברי המומחים לפחות חלק מנזקיה ניתנים למניעה. לכן, קוראים הרופאים לחולים, להקפיד על מעקב מסודר במרפאות הסוכרת הייעודיות.
