מה עולה בראש כששומעים את המילה סרטן? לא, אני לא מדברת על מזל אסטרולוגי. סרטן היא מילה מפחידה, בדימיון עולות תמונות של טיפולי כימותרפיה אינסופיים, פאה, חיוורון. התמונות הללו נכונות ללא מעט אנשים לצערי, אבל המלחמה על החיים נראית לפעמים אחרת. יש מקרים שבהם הקרב נגמר על שולחן ניתוחים. בבוקר נכנסת חולה ואחר הצהריים היא יוצאת נקייה מסרטן. זה נשמע טוב, אבל הקרב האמיתי ממשיך בראש לעוד תקופה ארוכה מאוד.
אז בואו נתחיל מההתחלה. אני בת 35, נשואה + שני חתולים. מתמחה בניתוחי לב במרכז הרפואי צפון (פוריה). אשקר אם אגיד שתמיד חלמתי להיות רופאה. ב"חיידק הרפואה" נדבקתי בצבא כששלחו אותי לקורס חובשים קרביים. פתאום, מילדה שלא עניין אותה כלום בבית ספר חוץ מלהעביר את הזמן בפינת העישון, מצאתי את עצמי יושבת כל יום וכל היום, ולומדת.
כמו כל חובש רציתי ללכת ללמוד רפואה כשאשתחרר. וזה קרה, אבל חמש שנים אחרי השחרור. לא חשבתי שאני מספיק טובה בשביל מסלול שש שנתי, אז הלכתי בדרך ארוכה שעברה דרך לימודי ביולוגיה עם הרבה סטיות מהמסלול בדרך. עוד מאז ידעתי שאני רוצה להיות מנתחת. קשה להסביר למה. כולם אמרו לי שכירורג זה עניין של אופי, כנראה הם צדקו.
"כשגיליתי את הגוש בשד לא חשבתי שמדובר בסרטן, כי אין כמו הכחשה. אבל אחרי הבירור, המציאות נתנה לי סטירה בפנים וקיבלתי את הבשורה בדיוק כשאני בחדר ניתוח אמורה לעזור למרדים להרדים את המטופל לפני הניתוח"
הסיפור שלי עם הסרטן התחיל בתחילת תקופת הסטאז', אחרי לימודי הרפואה. תקופה מוזרה כשאת עדיין לא רופאה אך כבר לא סטודנטית אבל בטוחה שאת יודעת רפואה. כשגיליתי את הגוש בשד לא חשבתי שמדובר בסרטן, כי אין כמו הכחשה. אבל אחרי הבירור, המציאות נתנה לי סטירה בפנים וקיבלתי את הבשורה בדיוק כשאני בחדר ניתוח אמורה לעזור למרדים להרדים את המטופל לפני הניתוח.
איך ממשיכים לעבוד כרגיל? איך עוצרים את הדמעות שנתקעות בגרון וממשיכים כאילו לא קרה כלום? המוח לא קולט את הצירוף מילים, "יש לך סרטן". הרגע הכי מצחיק באותו יום, אם אפשר לומר כך, היה אחרי שלקחו לי ביופסיה, ונתקלתי בשלט של ארגון "חלאסרטן" שבו היה כתוב שכל יום יש עשרה מאובחנים חדשים. באותו רגע קיוויתי לא להיות אחת מאותם עשרה. בבוקר למחרת גיליתי שיש לי "מזל" ואולי כדאי לי למלא לוטו, כי בסרטן כבר "זכיתי". עם חלאסרטן אני ממשיכה עד היום כבוגרת, הם היו אלו הראשונים שנתנו לי להרגיש שזה בסדר לא להיות בסדר.
"להחזיר את השליטה על הגוף שבגד"
אני חייבת לומר, רופאים הם המטופלים הכי גרועים, אנחנו לא יודעים להיות חולים. הפכתי כל מקור מידע רפואי רק כדי להחזיר את תחושת השליטה על הגוף שבגד בי. כך התגלגלתי עד למרפאת שד באיכילוב, שם החלטנו יחד עם הכירורגית המדהימה שניתחה אותי ואמרה שאין מנוס, וחייבים לכרות את השד. לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל ביקשתי לכרות גם את השד השני כטיפול מניעתי. לא רציתי שיישאר מילימטר של הרקמה בגוף שלי, שיכולה שוב לעשות לי הפתעה כזאת.
ניסו לשכנע אותי שאין צורך להוריד את שני השדיים, אבל אמרתי כבר שהמטופלים הכי קשים הם רופאים ובמיוחד כאלה עם אופי כירורגי. בראש שלי היה מסלול פשוט, אין רקמת שד, אין בעיה. לא עניין אותי שאני מוותרת על איבר בריא ושלעולם לא אוכל להניק את הילדים שיגיעו מתישהו.
"כרופאה, ידעתי מה יהיה מהלך הניתוח ויכולתי לתאר לעצמי בראש איך כל שלב יכול להסתבך. כבר שנה וחצי אני נקייה מסרטן. אבל המחשבה על אותו לילה לפני, לא עוזבת אותי. לילה אחרון שבו החיים שהכרתי נגמרו וכבר לא יחזרו לקדמותם"
אחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי על שולחן ניתוחים בבית חולים איכילוב. בדרך כלל הרי אני הייתי זו שמגיעה בבוקר ודוקרת כמה פעמים את המטופלים המסכנים כדי למצוא וריד ולקחת דם, כי זה מה שסטאז'רים לרפואה עושים רוב הזמן במחלקה. לא חשבתי שאני אהיה אותה אחת שבאמצע הלילה דוקרים אותה כמה וכמה פעמים, ובוכה מכאבים שאפילו מורפיום לא עוזר להם.
את אותו הלילה לפני הניתוח שלי אני לא אשכח, לילה שלא יכולתי להירדם בו. הכי קשה היה, לחשוב שבעוד כמה שעות אני אשכב בחדר קר, ייתנו לי הרדמה ואני לא אוכל לשלוט במה שקורה מסביבי. כרופאה, ידעתי מה יהיה מהלך הניתוח ויכולתי לתאר לעצמי בראש איך כל שלב יכול להסתבך, כבר משלב ההרדמה. ופחד, רק פחד היה לי בראש. אבל למרות כל החרדות שלי ובזכות צוות מדהים שטיפל בי, הכול עבר בשלום וכבר שנה וחצי אני נקייה מסרטן. אבל המחשבה על אותו לילה לפני, לא עוזבת אותי. לילה אחרון שבו החיים שהכרתי נגמרו וכבר לא יחזרו לקדמותם.
היום, עם המחשבה הזו אני מגיעה למטופלים שלי כשאני מציגה את עצמי "שלום, אני ד"ר אולי. אני מצוות מנתחי לב. אתה צריך ניתוח". אני זוכרת עד כמה המילים האלה מפחידות, ולכן מסבירה להם עד כמה שאני יכולה על מהלך הניתוח, ותמיד אומרת שזה בסדר לפחד ושיש להם ממה לפחד. החולים מפקידים את החיים שלהם בידיים של מנתחים, אנשים שהם ראו פעמים ספורות לפני זה. בבוקר הניתוח אני יודעת שהם כבר התעוררו לחיים אחרים לגמרי. זאת זכות גדולה לגעת בגופו של אדם, במקרה שלי בליבו. זכות לדעת שסומכים עליי מספיק.
אני באמת מאמינה שזכיתי בסרטן, בלי מרכאות, כי במקרה שלי הרווחתי משהו שאני לא מאחלת לאף רופא או רופאה לחוות, זכיתי להיות בצד השני. חוויתי על בשרי מה זה להיות חסר אונים. אני מזדהה עם הפחדים של המטופלים שלי, עם הכאב שלהם לאחר הניתוח ועם החששות לפני השחרור הביתה. מבחינתי, קיבלתי מתנה שתשרת אותי עד סוף הקריירה שלי ואולי תעזור לי להיות רופאה קצת יותר טובה למטופלים שלי.
ד''ר אולי אוקס, מתמחה בניתוחי לב וחברת קהילת חלאסרטן
