בפתח בית הקפה "אורבן בייקרי" בשכונת נגה, על קו התפר בין תל־אביב ליפו, יושב רונן אקרמן, צלם האופנה, הסלבריטאים, השחקניות והזמרות, רתוק לכיסא הגלגלים הממונע ומנצח על ההתנהלות של המתחם: הוא מחמיא לשחקנית ג'יטה מונטה על השמלה הירוקה המסוגננת, מזהיר חבר שחולף ברחוב מפני הצגה חדשה שראה, מתלוצץ עם המלצריות, מחליף רשמים עם יושבי שולחן סמוך, קובע פגישה עם אחת השכנות ומכוון עובר אורח שנקלע לאזור איך למצוא את הכתובת הנכונה. אקרמן (58) שמתמודד בשנים האחרונות עם ALS – מחלה ניוונית נדירה וחשוכת מרפא, הפוגעת בתאי העצב המוטוריים – חי בשכונה 17 שנה. "נורא נחמד פה", הוא אומר. "יש לנו ארוחות משותפות, פרלמנט וקבוצת ווטסאפ".
אתה ממש השריף של נגה.
"לא, אני לא השריף, אני הסדרנית", הוא צוחק. "יש לי עכשיו שני עוגנים בחיים: בית הקפה והים. כל יום אחר הצהריים אני נוסע עם כיסא הגלגלים לטיילת של יפו ונשאר שם עד השקיעה. הים נותן איזון למחשבות שלי ומדגים לי שאפשר להביא את הכל לדרגה של שלווה, גם כשהגלים גועשים. יש לים אפקט מיסטי".
בחמישי הבא אקרמן יחנוך באולם הכנסים של "הוטל בובו" בתל־אביב, מרשת מלונות "בראון", תערוכה חדשה: 40MENOVER40# – ארבעים פורטרטים של גברים מעל גיל 40. כל ההכנסות מהתערוכה יהיו קודש לעמותת "ישראלס" לחקר ה- ALS בישראל.
איך נולד הקונספט?
"בשנים האחרונות אני וחברים שלי נתקלנו באפליקציות ההיכרויות בדיבור מאוד לא יפה שקשור לגיל שלנו. כתבתי למישהו באחת האפליקציות: 'ערב טוב, אשמח להכיר', ואז הוא ענה לי: 'סבא, בשעה כזאת אתה לא אמור לישון?'. הבחור היה בן 37. אז כתבתי למישהו אחר: 'התמונה שלך מאוד יפה, אשמח להכיר אותך', אז הוא כתב: 'לא ידעתי שבבית אבות יש ווי־פיי'.
"ואז חבר הציע: בוא תעשה תערוכה. העליתי בפייסבוק פוסט: 'היי, אני עומד לצלם תערוכה בנושא של גילנות בקהילה הגאה, והייתי שמח שכל מי שמעל גיל 40 ורוצה להצטלם יכתוב לי'. הייתה היענות מטורפת. ואז אמרתי: 40 הראשונים שיכתבו אליי הם אלה שאצלם. אפילו את אח שלי לא צילמתי. למי שנענה בחיוב הבהרתי: 'זה לא עירום, זה לא פרובוקטיבי. רק תמונות פנים. אני רוצה להראות כמה אתם יפים בלי פוטושופ'".
הצילומים יצאו לדרך בינואר 2019 ונמשכו חצי שנה. מנעד הגילים שהתייצבו מול המצלמה של אקרמן נע מ־42 ל־72. בין האנשים המוכרים – מוטי רייף, חן קוגל ראש המכון לרפואה משפטית, אמן הדראג יובל אדלמן (ציונה פטריוט), צלם האופנה איתן טל ומעצב השיער אבי מלכה.
התערוכה הייתה אמורה להיפתח במארס 2020, אבל אז התרגשה עלינו הקורונה והאירוע נגנז. חודש אחרי אובחן אקרמן ב־ALS, והוא יצא לקרב התמודדות עם מצבו המידרדר. "לאחרונה, חברים שלי וביניהם ליאון אביגד ובן זוגו ניצן פרי ממלונות בראון, קלטו שאני מתקשה בדיבור ובנשימה ומאוד נחלשתי. הם אמרו: 'רונן, לא נניח לך, התערוכה תהיה. הזמן מתקתק. נעשה את התערוכה כל עוד אתה יכול להיות בה'".
אקרמן מעיד שהוא מאוד מתרגש, במיוחד לאור העובדה ש"זאת התערוכה האחרונה שלי. לא אוכל לצלם יותר תערוכות. אני כבר לא יכול להחזיק מצלמה, אני אפילו לא יכול להחזיק כוס קפה גדולה. פעם הלכתי לחדר כושר והרמתי משקולות. אם תהיה לי עוד תערוכה, זאת תוכל להיות רק רטרוספקטיבה שתסתמך על הארכיון שלי. ב־33 שנות קריירה צילמתי את כל אמני ישראל, מעפרה חזה ז"ל וריטה ועד עברי לידר, מגל גדות ועד כוכבי 'פאודה'. עד היום תוכניות טלוויזיה משתמשות בתמונות מהארכיון שלי".
אקרמן נולד ברחובות. אביו היה מנהל בכיר בחברת "הזרע" ואימו המנוחה מדענית במכון ויצמן למדע. בגיל חמש הוריו התגרשו. "אני ושתי אחיותיי הגדולות נשארנו לגור עם אבא. התרגלתי בסוף לעובדה שאני גדל בלי אמא. אבא אהב אותנו מאוד בדרכו".
לצילום אקרמן הגיע בזכות אביו, "שהיה ניצול שואה ואיבד את רוב משפחתו. הוא עלה לארץ בלי כלום. לא היה לו שום זיכרון מוחשי מהמשפחה ולא תמונות. אז הוא למד צילום כדי שיוכל לצלם את המשפחה החדשה שהקים בארץ, וכך לא יהיה מצב שלילדים לא יהיו תמונות. דרכו למדתי צילום כתחביב. אחרי שירות צבאי בחיל האוויר עברתי לתל־אביב והתחלתי לראות הצגות בבית צבי וצילמתי אותן. אנשי המקום ביקשו שאעבוד שם כצלם קבוע". זאת הייתה ראשיתה של קריירה מרשימה, במסגרתה צילם אקרמן בין היתר עבור "ידיעות אחרונות".
מה מייחד את הצילום שלך?
"להראות את הצד היפה ואת האנושיות של בן האדם. תמיד אהבתי לראות פנים של אנשים מאושרים מהתמונות שלי, שהצלחתי להוציא אותם יפים".
"התחלתי לגרור רגל"
אחד המצולמים הקבועים של אקרמן הוא שר האוצר אביגדור ליברמן. "אני מאוד אוהב את איווט, ומצלם אותו בכל מערכת בחירות. הוא מתייחס אליי מדהים ומאוד אמפתי למצבי. הוא אדם נעים ואני מאמין לו". אקרמן צילם גם את השרה בדימוס מירי רגב. "ב־2016 ליאת לוי־קופלמן, שהייה עורכת 'פנאי פלוס', ביקשה ממני לצלם את מירי רגב לגיליון שיק או שוק. 'מירי נותנת רק חצי שעה ואין כמעט זמן לפוטושופ, ואם יש מישהו שיכול להציל אותי זה אתה'. מירי יצאה מדהים. אחרי שהצילום התפרסם כולם היו בהלם והשער כיכב בתקשורת. זה היה אחד השערים היפים של 'פנאי פלוס' בכל הזמנים".
בצעירותו הסתיר אקרמן את זהותו המינית. הוא מספר שבמושב קדרון, אליו עבר עם אביו אחרי שנישא בשנית, לא ידעו מה זה הומואים "ובכלל דיברו על זה כמו על מחלה. כשאחי החורג יצא מהארון אבא אמר: 'אם גם רונן גיי, אז אני מת', וזה החזיק אותי עוד יותר בפנים הארון". אבל כשאקרמן התערה בתל־אביב הוא ניפץ את דלתות הארון. "חיברתי את הזהות שלי ליצירה הצילומית שלי, אמרו לי בכמה הזדמנויות שאני צלם הגברים הכי טוב בארץ. באיזשהו שלב הפסקתי לצאת למועדונים, בגלל שאני לא מעשן ואלרגי לאלכוהול. בחיים לא עשיתי סמים".
היו לך אהבות גדולות?
"לצערי אף פעם לא הייתי בזוגיות ארוכת שנים. היו לי קשרים של פחות משנה, אבל אף פעם לא גרתי עם מישהו. ככה היקום סידר, אולי העובדה שגדלתי בלי אמא השפיעה. חשוב לי לציין שהקשר עם אמא הפך לטוב והיא התחברה עם החברים ההומואים שלי".
את בגידת הגוף החל אקרמן להרגיש לפני ארבע שנים. "ALS לא מתפתח ברגע. התחלתי לגרור רגל שמאל בעדינות רבה, חשבתי שזאת בעיה אורתופדית ועשו לי מדרסים. אחרי שנה התחלתי לגרור רגל ימין, והאוסטיאופת שלי אמר שזה נראה לו ALS. ניגשתי לבדיקות בבית החולים איכילוב, שם בישרו לי רשמית שאני חולה".
העולם, מעיד אקרמן, התמוטט לנגד עיניו. "כשאומרים ALS מה אתה יודע? שאתה הולך למות וסטיבן הוקינג יושב מקופל בתוך כיסא גלגלים עם כל הצינורות ומחשב שמדבר במקומו. תמיד הייתי עצמאי ופתאום אתה מבין שהשרירים לא יעבדו לך, שלא אוכל לצלם יותר – וזאת התשוקה הגדולה שלי וגם הפרנסה. הבנתי שאין תרופות ואין טיפולים. למה אין תרופות? בגלל שאין הרבה חולים במחלה הזאת. בארץ יש רק 600".
איך הגבת לבשורה הקשה?
"חזרתי הביתה, הסתגרתי עם עצמי וחשבתי מה אני הולך לעשות. הרגשתי שזה מבחן שהחיים מציבים לי ושעליי לנצח בו. החלטתי שזה לא ייקח אותי למטה, וגם שבכוונתי לדבר על המחלה ולהוציא אותה החוצה ולהגיד לאנשים שאפשר לעשות משהו טוב כל יום. אמרתי לעצמי: אני אצלם עד שלא אוכל יותר. תקופת הקורונה באה לי בזמן, משום שהייתי צריך את הזמן ללמוד לחיות בלי רגליים מתפקדות ולעשות רשימות בראש של 'מה עוד אתה רוצה להספיק'".
אקרמן גיבש רשימת החלטות: "לא למהר יותר, לא לכעוס יותר, לא לשנוא יותר ולא להרגיש יותר שמשהו חסר לי. ויישמתי אותן. ואם הייתי בריב עם חבר צילצלתי ואמרתי: 'אני לא זוכר על מה רבנו, הכל בסדר'".
לא אמרת לעצמך: למה זה קרה דווקא לי?
"המחשבה 'למה זה מגיע לי' עלתה כמה פעמים. פילוסופיית החיים שלי היא מי שעושה טוב מקבל טוב. ואני חושב שלא עשיתי רע בחיים שלי".
"בורכתי בחברים אמיתיים"
בתחילה התנהל אקרמן בעזרת קלנועית. כשהשיתוק הגיע לידיים הוא נאלץ להסתייע בכיסא גלגלים משוכלל. "גרתי בקומה השנייה וכשבעל הבניין, איש מדהים, ראה את מצבי הוא פינה עבורי סטודיו בקומת הקרקע, ועברתי לגור שם. יש מלא אנשים טובים. אופיר לוי, בעל בית הקפה אורבן בייקרי, הביא מערבל בטון קטן ובנה רמפה כדי שאוכל להיכנס עם כיסא גלגלים לדירה. חבר טוב, דודו קובי, שיפץ את האמבטיה. השכנים התגייסו בלי להניד עפעף".
בכלל, לאקרמן יש רשת תמיכה מרגשת. "בורכתי בחברים אמיתיים של שנים. חנה לסלאו, חברת נפש ותיקה, התגייסה והיא בקשר איתי כל הזמן. גם אחינועם ניני תומכת. החברים מגרעין עודד, שם שירתתי לפני ארבעים שנה, לא מפסיקים לעזור. החברים הם הטיפול הכי טוב שיש.
"ללא המשפחה שלי והתמיכה שלה לא הייתי מצליח לעבור את מה שאני עובר. הקשר שלי עם האחיות שלי ועם אבא מאוד התחזק. הם העוגן שלי. חלק בלתי נפרד מחיי. אחותי מיכל עברה לגור לידי שנה וחצי לפני שפרצה המחלה. זה ממש גורל. וכך היא תומכת בי ברמה היומיומית".
כיום יש לו מטפל צמוד. "יום אחד ישבתי וראיתי טלוויזיה, נעמדתי כדי ללכת לשירותים ונפלתי על הרצפה. במשך ארבעים דקות ניסיתי לקום ולא הצלחתי. אתה שוכב על הרצפה, בבית שלך, במקום הבטוח, ולא יכול לקום. לא מאחל את זה לאף אחד. זחלתי למדרגות וניסיתי לטפס, קיוויתי שמישהו ישמע אותי מבחוץ. בסוף מצאתי את הטלפון והתקשרתי לחבר, שהיה בעיצומה של ריצה. הוא רץ מרדינג עד יפו ובא להרים אותי. זה שבר אותי והבנתי שאני מתחיל תהליך בו יהיו לי מצבים בהם אהיה חסר אונים. כתבתי על כך פוסט, והוא מאוד הקל עליי. חולים במחלות סופניות החלו לכתוב לי ואני עוזר להם להתמודד. אני מסביר להם שאפשר להוציא מכל חושך אור".
אתה לא מפחד מהמוות?
"לא, אני לא מפחד מהמוות. אני מאמין מאוד בחיים אחרי המוות, בגלגול נשמות. אז אני רגוע".
לאחרונה בית משפט בישראל אישר המתת חסד לחולת ALS. מה עמדתך?
"לחולי ALS ניתנת האפשרות לחתום בנוכחות עורך דין שאתה לא רוצה שינשימו אותך. כשהריאות מפסיקות לתפקד אתה מוצמד לצינוריות. ואם אתה חותם אז אתה עובר להוספיס, ושם עוזרים לך למות בכבוד ולא בייסורים. אם אתה לא חותם, ברגע שאתה מונשם אסור לנתק אותך ממכונת ההנשמה. עניין המתת החסד עולה לי בראש – אני לא רוצה להביא את עצמי לחוסר אונים מוחלט. הכל עוד יכול לקרות. כרגע אין לי רצון לקמול ולהירקב, בעודי מודע לכך. היו לי חיים יפים, הגשמתי את עצמי יצירתית, זכיתי להתפרנס מעבודה שאני אוהב וזכיתי לאהבת חברים נדירה – אז אני רוצה ללכת בכבוד. הדבר היחידי שאני מרגיש החמצה זה שלא בניתי תא משפחתי עם מישהו לאורך שנים".
אקרמן מתעקש להישאר אופטימי. "כל יום בשבילי זה היי לייט. אני לא יושב וחושב: 'הוי, החברים שלי נסעו למלדיביים ואני לא', או 'חברה שלי נסעה לפריז ולא יכולתי להצטרף אליה'. אני הולך לחוף הים ומרגיש שאני במלדיביים".
