המחבלים פרצו לבית, ירו על דלת הממ"ד, בזזו, אכלו מכל הבא ליד, חטפו את בני הזוג משה (72) ודיאנה (75) רוזן, הוליכו אותם פצועים בשדות וניסו להכניסם לרצועת עזה דרך פרצה בגדר - עד לדקה אחת שבה הגיעה הדרמה לשיא: "אמרתי שאני צריך רופא ובית חולים: 'We go home'. ואז אני ודיאנה הסתובבנו בשארית כוחותינו ורצנו הביתה. התחושה הייתה שבכל רגע נשמע את הירייה שתשים סוף לסיוט הזה, אבל אנחנו היינו מוכנים למות במקום ולא בעזה". 11 חודשים ליום הטבח, אנחנו חוזרים לסיפור הלא-ייאמן על גבורתו של זוג מבוגר מקיבוץ ניר יצחק שניצל מציפורני מחבלי חמאס נגד כל הסיכויים.
50 שנה שהם גרים בניר יצחק. שם הקימו משפחה, בנו את ביתם וקשרו אליו את גורלם. גם האזעקות שהחלו בשעה מוקדמת לא רימזו את מה שעתיד לבוא. "אנחנו כבר רגילים לאזעקות", מספר משה רוזן. "כמו בכל פעם, נכנסנו לממ"ד עם איזושהי ציפייה שמתישהו הדבר הזה יסתיים כפי שהיה בעבר, ואפשר יהיה לחזור לשגרה, מה שכמובן לא קרה – ההיפך: ככל שחלפו השעות הירי התעצם, וגם ההודעות שקיבלנו מהקהילה אישרו את העובדה שמלחמה מתרחשת ברחבי הקיבוץ". צפו בריאיון של משה ודיאנה רוזן לאלכסנדרה לוקש:
שיחה עם משה ודיאנה רוזן, חברי קיבוץ ניר יצחק שנחטפו לעזה והצליחו להימלט
(צילום: יריב כץ, ליאור שרון )
עם השעות שחלפו, גם קולות הירי החלו להתגבר. בשעה 11:30 בבוקר כבר לא היה ספק: המחבלים נמצאים בפתח ביתם. "ברגע אחד שמענו שדלת הבית נפרצה", נזכר משה, "הרגשנו ממש שהבית רועד, שהכול נשבר. הם התחילו להפוך את הרהיטים ולשבור את החלונות, כל דבר שהיה בדרכם, וכמובן – לקח להם רק כמה שניות להגיע לממ"ד. למרות שאנחנו לא אנשים צעירים, ומדובר על חוליה של תוקפים, הצלחנו לצערנו להחזיק את דלת הממ"ד. למה אני אומר לצערנו? כי ברגע שהם לא הצליחו לפתוח ידנית את הדלת הם ירו צרור של קלשניקוב לתוך הדלת. הדלת נפתחה ואנחנו נפצענו בידיים, כי כאמור, אחזנו את דלת הממ"ד".
מה עובר לכם בראש ברגעים האלה?
דיאנה: "רק מוות. באותו רגע הייתי בטוחה שהחיים שלנו נגמרים פה".
משה רוזן: "הם פקדו עלינו לצאת מהממ"ד בסימנים, הושיבו אותנו על הספה בחדר הסמוך וערכו התייעצות מה לעשות איתנו. עם התוקפים היה בוזז. הוא לקח את כל מה שהוא ראה ומה שלא - הוא ניפץ. מחבל אחר פתח את דלת המקרר ברוגע והחל לאכול ולשתות"
משה מתאר את השתלשלות האירועים הדרמטית: "הם נכנסו לממ"ד וראו שאנחנו פצועים. הפציעה שלי הייתה קשה במיוחד כי הצרור חדר דרך הדלת, המשיך דרך גב היד שלי והגיע עד לקיר הממ"ד עצמו. הם פקדו עלינו לצאת משם בסימנים, הושיבו אותנו על הספה בחדר הסמוך לממ"ד וערכו התייעצות עם מכשיר קשר מה לעשות איתנו. עם התוקפים היה בוזז. הוא לקח את כל מה שהוא ראה, ומה שלא - הוא ניפץ. מחבל אחר פתח את דלת המקרר ברוגע והחל לאכול ולשתות כאוות נפשו. בינתיים הסתיימה ההתייעצות לגבי גורלנו. מישהו שאני מניח שהיה מפקד החוליה עשה לנו סימן להתלוות אליהם בחזרה לעזה".
באותן שעות היה בנם של הזוג, יונתן רוזן, בביתו בצפון הארץ. גם כשהחלו לזרום הידיעות בשעות הבוקר המוקדמות, הוא לא תיאר לעצמו שהוריו בסכנה. "בדיוק היינו אצל ההורים ערב קודם לכן", הוא נזכר. "בדרך כלל כשאנחנו הולכים לבקר אנחנו נשארים לישון בממ"ד, אך למזלנו חזרנו הביתה באותו יום בשעות הלילה ולא היינו פיזית באירוע.
"בבוקר שלמחרת, בסביבות השעה שבע בבוקר, הבנו שקורה משהו בדרום. בהתחלה לא הבנתי מה הדרמה, אפילו לא פתחתי חדשות, לא היה שוני ביני לבין כל אחד אחר במדינה. אשתי אמרה לי להתקשר להורים שלי. חשבנו שיש ירי רקטות מסיבי, ותוך שעה-שעתיים הם יֵצאו מהממ"ד. רק כשהתחילו לזרום ידיעות מחברים מניר עוז והופיעו תמונות בחדשות התחלנו להבין שיש פה אירוע אחר לגמרי, אך גם בשלב הזה עדיין לא דאגנו. חשבנו שההורים בממ"ד והכול בסדר".
בשעה עשר בבוקר החלו להגיע ידיעות על חדירה לניר יצחק. "הרמנו להם טלפון, הם אמרו שהייתה חדירה והם שומעים יריות ואת כיתת הכוננות. שם התחלנו להבין שמשהו קורה", מספר יונתן. "באזור 11 וחצי הבנו מהם שהמחבלים ממש בגינה שלהם, ובאזור 12 ורבע כבר לא הצלחתי לקבל מהם הודעות או להתקשר. חשבתי שהסיפור נגמר. התקשרתי לשכן שלהם, חבר טוב בשם טורקו. הוא ניסה להרגיע אותי, אמר לי שכנראה נגמרה להם הבטרייה. הוא לא סיפר לי את מה שהוא ידע. כנראה שגם הוא חשב באותו רגע שהסיפור גמור".
"הם דחפו אותנו דרך שיחים"
ובינתיים, כשהמחבלים מקיפים אותם, החלו הזוג רוזן בהליכה לכיוון עזה. "זו הייתה הליכה איטית ולא ישרה", משחזר משה, "הם דחפו אותנו דרך שיחים ברחבי הקיבוץ. עשינו סיבוב ארוך שארך שעה וחצי בדרך לגדר שמפרידה בין השדות של הקיבוץ לדירות שלנו. אני מציין את העובדה הזו, כי אם היינו הולכים בשביל ישר המרחק היה פחות ממאה מטר. כל הסיבוב הארוך הזה נעשה כדי למנוע שהם יתגלו על ידי מישהו.
"הם כל הזמן הסתכלו השמיימה לבדוק אם מישהו רואה אותם. בינתיים הפציעה שלי החמירה, הפצע שלי הזדהם. תוך כדי הם דחפו אותנו, צעקו ואיימו עלינו. בזמן הזה ניסינו לחפש בשקט עם העיניים אם יש מישהו שיכול להציל אותנו, לעזור, אבל לא ראינו אף אחד. כל הבתים היו סגורים. דיאנה ראתה שחלק מהבתים עם סימני פריצה וכלי הרכב שרופים".
לבסוף הגיעו לגדר המפרידה בין הקיבוץ לשטחים החקלאיים. באותו רגע ידע הזוג שזה הזמן להיות או לחדול. מה שקרה אחר כך היה לא פחות מנס. "היה חור גדול בגדר שכנראה הם פתחו קודם. הם התחילו לצאת דרך הפרצה הזאת, כשמחבל שומר ומכוון עלינו את הנשק. הוא היה עצבני. הם עברו את הפרצה תוך כדי שהם מסתכלים לצדדים ועשו סימן למחבל האחרון בשורה, זה שאחז בנו, שעלינו לעבור איתם.
משה רוזן: "שאר המחבלים חיכו כבר מעבר לגדר, וטענו שבעוד רגע אמור להגיע איזשהו רכב כדי לקחת אותנו לעזה. באותו רגע סירבתי לעבור. אמרתי לו שאני צריך רופא ובית חולים: "We go home". ואז אני ודיאנה הסתובבנו בשארית כוחותינו ורצנו הביתה. התחושה הייתה שבכל רגע נשמע את הירייה שתשים סוף לסיוט הזה"
"שאר המחבלים חיכו כבר מעבר לגדר, וטענו שבעוד רגע אמור להגיע איזשהו רכב כדי לקחת אותנו לעזה. באותו רגע, בגלל שהייתי מאוד פצוע עם דימום שלא נפסק, סירבתי לעבור. אמרתי לו שאני צריך רופא ובית חולים: 'We go home'. ואז אני ודיאנה הסתובבנו בשארית כוחותינו ורצנו הביתה, כאשר התחושה הייתה שבכל רגע נשמע את הירייה שתשים סוף לסיוט הזה, אבל אנחנו היינו מוכנים למות במקום ולא בעזה".
מאיפה הצלחתם לגייס את האומץ הזה?
משה: "המצב היה כזה שכבר לא החזקנו מעמד. הבנו שצפוי לנו מוות, ואם כבר למות אז עדיף בקיבוץ ולא במנהרה בעזה. מה שבטוח הוא שלא הייתה ירייה – או מתוך איזושהי הסכמה שבשתיקה או מתוך חוסר ברירה".
דיאנה: "מה שמשה לא ראה ואני כן, הוא שבאותו מקום שבו היינו היו מעלינו הליקופטר צבאי ורחפן, ואני חושבת שזה מה שעצר אותם. הם פחדו מזה".
משה: "אני חושב שהם היו המומים מכל הסיטואציה. אני גם מעריך שייתכן שהייתה סיבה נוספת, והיא שהם חיכו לרכב. הקיבוץ שלנו נמצא במרחק שלושה קילומטרים מעזה. רכב פרטי לא היה יכול לשאת את כל החוטפים יחד עם תכולת הבית שלנו והגופות שלנו. זה גם היה איזשהו שיקול מבחינתם, וגם חשוב לזכור שכל הסיטואציה התנהלה באופן מאוד מהיר. לא היה להם זמן להתלבט. מתחקור האירוע על ידי גורמי הצבא עלתה גם אפשרות שהם פחדו שאם יירו בנו זה יחשוף אותם. הרי היינו בשטח פתוח".
לאחר שהצליחו להינצל ממוות היה על הזוג רוזן לחפש מקום מסתור, שכן באותן שעות עדיין התחולל קרב בקיבוץ. "רצנו במעט הכוחות שעוד נותרו, עד שהגענו למה שהיה הבית שלנו לאחר כל ההרס, הביזה ומה שעבר עלינו. הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם, כי המלחמה נמשכת ויש עוד מחבלים ובוזזים שמסתובבים בניר יצחק", מספר משה. "לא היה לי טלפון ליצירת קשר. כשהם גררו אותנו הם פקדו עליי לזרוק את הטלפון. הם לא רצו לקחת אותו איתם, כנראה מבחינת האיכון של המכשיר. למזלנו הטלפון של דיאנה נשאר מוסתר בבית, הם לא גילו אותו.
"דיאנה הצליחה ליצור קשר עם הבן הגדול שלנו יונתן, והוא התקשר לשכן שלנו ממול, טורקו, שהסכים לסכן את נפשו, לפתוח את ביתו ולעשות לי חוסם עורקים. הוא חבר ואיש אמיץ. הוא העז לפתוח את הדלת למרות סיכון חייו. המתנו אצלו בבית הרבה שעות. לבסוף רכב של הצבא לקח אותנו לאמבולנס, והאמבולנס פינה אותנו לסורוקה".
"פתאום בחמישה לשתיים הטלפון צלצל, ואבא שלי היה על הקו", מספר יונתן את הסיפור מנקודת מבטו. "הוא מסר לי הכול במהירות בראשי פרקים, שחדרו לבית וניסו לחטוף אותם. הבנתי שכל מה ששמעתי וניסיתי להדחיק זה אמיתי, ומצד שני רווח לי בצורה שאי אפשר לתאר, כי הייתי בטוח שהם נרצחו ופתאום אני שומע את הקול שלהם. בכלל לא הבנתי שהם פצועים. פחדתי רק שהם יחטפו התקף לב".
משה רוזן: "יד שמאל שלי התרסקה לגמרי כתוצאה מצרור היריות. אצל דיאנה הרופא בישר לנו שלא תהיה ברירה וצריכים לכרות לה אצבע ביד ימין. עברנו ניתוחים, היינו מאושפזים תקופה ארוכה. עדיין יש לנו צורך בטיפולים. אני נוסע כל יום לטיפול. הרופאים עושים את המקסימום כדי להציל מה שאפשר מהיד ולאפשר תפקוד מינימלי"
הוא מוסיף: "התקשרתי לשכן טורקו, אמרתי לו: 'תקשיב, עוד דקה אתה תשמע דפיקה בדלת. אלה ההורים שלי. הם בסדר, הם לא יכולים להיות בממ"ד, אני שולח אותם אליך', וזה באמת מה שהציל אותם. הוא אמנם מצטנע, אבל הוא באמת מי שהציל להם את החיים. אחד הבנים שלו הוא רופא, והוא הדריך אותו דרך הטלפון איך לעשות לאבא שלי חוסם עורקים. בדיעבד נודע לי שאלמלא חוסם העורקים שהוא הניח לו, אבא שלי כנראה לא היה שורד. חשבתי שהם נחים בממ"ד והייתי יחסית רגוע. היום אני יודע שהם נאבקו להשאיר אותם בחיים. כל הדרמה הזאת נחסכה ממני. בדיעבד הלחימה נמשכת עד אזור ארבע וחצי אחר הצהריים. רק בתשע בערב הבנתי את גודל הפלישה. תבין עד כמה הייתי מנותק מהאירוע".
באותן שעות הגיע לשיא העומס בחדר המיון בסורוקה, שאליו פונה הזוג עקב שטף הפצועים שזרם למקום. "בבית החולים התנצלו שלא יכלו לטפל בנו. הייתה ממש אנדרלמוסיה. סיוט. ממש סרט אימה. עשרות אנשים שכבו פצועים על הרצפה, והצוות לא היה יכול להגיע ולטפל בנו כנדרש", מספרת דיאנה. "כתוצאה מכך שלחו אותנו באמבולנס נוסף להדסה הר הצופים. הגענו לשם בחמש בבוקר ומיד נכנסנו לחדר הניתוח".
כתוצאה מפגיעות הירי שבידיהם סבלו הזוג מפציעות שונות. "יד שמאל שלי התרסקה לגמרי כתוצאה מצרור היריות", מתאר משה. "אצל דיאנה הייתה פגיעה קשה שלא הצליחו לאבחן בכל השעות האלה, אך ברגע שהגענו הרופא בישר לנו שלא תהיה ברירה וצריכים לכרות לה אצבע ביד ימין, וזה מה שהיה. עברנו ניתוחים, היינו מאושפזים תקופה ארוכה, ועכשיו אנחנו נמצאים בדיור מוגן קרוב לנתניה. עדיין יש לנו צורך בטיפולים. אני נוסע כל יום לטיפול. הרופאים עושים את המקסימום כדי להציל מה שאפשר מהיד ולאפשר תפקוד מינימלי. צפויים לי עוד ניתוחים".
כרגע היד לא מתפקדת כמו שצריך?
משה: "לא. אמנם הצילו את היד במובן שמנעו את הכריתה שלה, אבל היא עוד לא פעילה. אני סובל מנכות אורתופדית ועצבית".
לא שוכחים את מי שנשאר מאחור
למרות החוויה הבלתי נתפסת שעברו, השניים משתדלים לחשוב קדימה. לא רק בשבילם, אלא גם בשביל כל אלה שנותרו מאחור. "אנחנו מקווים להשתקם ולהתחזק ונראה מה קורה בהמשך, אך זה לא רק קשור למצב שלנו", אומר משה. "יש דברים שאין לנו שליטה עליהם כמו המצב הביטחוני באזור שלנו, שם הלחימה עוד נמשכת, כך שכל הסיטואציה מאוד מורכבת.
"בנוסף לזה אנחנו מבקשים להדגיש את הצורך הדחוף לשחרר את החטופים שעוד נותרו בחיים. כל חברי הקיבוץ הם כמו משפחה, ומדובר פה על סיוט מתמשך של המשפחות. ישנן גם גופות של חברי קיבוץ שחמאס מחזיק בהן. זה סיוט שאנחנו חיים יום-יום. אנחנו אמנם הצלחנו לברוח, אך המציאות הוכיחה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לשרוד בתנאים של המנהרות בעזה, ומי שכן מצליח לשרוד גם יכול להירצח, כפי שגם קרה כבר".
"שום דבר לא המשיך כשהיה", מוסיף הבן יונתן. "בניר יצחק יש אנשים שנרצחו שגופותיהם עוד לא הוחזרו. יש לי גם חברים מקיבוצים שכנים, למשל אלעד קציר שנרצח שלמד שנתיים-שלוש מעליי בבית ספר, עדה שגיא שנחטפה הייתה מורה שלי. הם כולם אנשים שאתה מכיר מילדות, מבית ספר. כולם דמויות שגידלו אותנו, מלא אנשים שהם חלק מנוף הילדות שלנו".
"אני רוצה להגיד לעם שלנו שימשיך להיות חזק ומהמם, אבל הממשלה חייבים לשחרר את החטופים כבר עכשיו", אומרת דיאנה, ובעלה משה מסכם: "אפילו בדקה הזאת שאנחנו מדברים אין איך לדעת מי עוד בחיים, מי עוד אוכל, מי עוד נושם. מה קורה איתם: עם הבנות, עם הילדים הקטנים. זה פשוט מצמרר".
