מצב התחלואה הנוכחי הוא ללא ספק קטסטרופלי, ואי אפשר להמשיך כך לאורך הזמן. אולם לפעול שוב באופן גורף ואחיד בכל הארץ ולא באופן דיפרנציאלי בהתאם למצב התחלואה ביישובים ובשכונות – היא חוסר הבנה מהותי במגפה הזו.
אנחנו כבר לא בגל הראשון. כבר אי אפשר להגיד על כל הביקורות שהן חכמת הבדיעבד, יתרה מכך, היום יש לנו הרבה ידע מהארץ ומהעולם, ויש מגוון מחקרים ברחבי העולם בנושא הטיפול במחלה, חלקם עם מסקנות חד משמעיות.
התמודדות עם הקורונה - הסיקור המלא
אין שום סיבה שישראל תפעל אחרת מכולם. הרוב ברור, הרוב ידוע. אנחנו צריכים להתחיל לקבל החלטות מבוססות נתונים, שיאפשרו מלחמה אמיתית במגפה, ולהעניק ודאות כלכלית לאזרחים.
אנחנו יודעים שהקורונה לא תיעלם, ושהיא איתנו לשנה הקרובה: לכן יש לעשות מה שלא השכלנו לעשות בגל הראשון: ללמוד לחיות לצידה.
אלו הצעדים הראויים להילחם בקורונה:
1. חולים מאומתים: חולים מאומתים צריכים לצאת מהבית, שכן ידוע כי רוב ההדבקות הן בבית. חולים אלו צריכים לעבור למלוניות הפזורות הרחבי הארץ כדי למנוע שרשרת הדבקה בבית ומחוצה לו.
2. עטיית מסיכות: הגיע הזמן שההסברה הלא מוצלחת לטעמי מתחילת האירוע וגם האכיפה יבטיחו עטיית מסכות בעיקר בחללים סגורים, שם מתרחשת רוב ההדבקה, ולא בחוץ.
3. סקר סרולוגי: מונח שמנסים להשכיח מאיתנו. לחלק מהאוכלוסייה יש נוגדנים: חלק נולדו איתם וחלק חלו במחלה (לעיתים בלי סימפטומים) ופיתחו אותם. האנשים הללו לא צריכים סגר. הם לא יכולים להידבק ולא מדבקים. מעבר לכך: סקר סרולוגי יכול לתת תמונת מצב אמיתית לגבי ערים ושכונות. סקר כזה נערך פעם אחת אולם מאז הנושא נזנח.
4. מחלקות הקורונה - לא לחולים קלים: לשאלתי בוועדת הקורונה השבוע בראשותה של ד"ר יפעת שאשא ביטון, נעניתי על ידי משרד הבריאות שגם חולים קלים עם מחלות רקע מאושפזים במחלקות הקורונה. דבר זה יכול היה להיות תקין בזמנים רגילים, אבל כשאין מקום במחלקות ובשל כך הולכים לסגר כללי - זה אבסורד שמעיד על נתק של משרד הבריאות מהשטח. חשוב שהמיטות במחלקות הקורונה יישמרו אך ורק לחולים הקשים ולמונשמים. מקומם של החולים הקלים - בבידוד, רחוק מהאוכלוסייה הכללית.
5. לפתוח ולא לסגור: הגיע הזמן לשנות פאזה, איך לפתוח במקום איך לסגור. אין שום סיבה שאולמות אירועים, מסעדות ואצטדיונים לא ייפתחו תחת מגבלות, מחמירות ככל שתהיינה.
6. להסביר את הנתונים באחוזים ולא במספרים מוחלטים: מספיק לדבר במספרים מוחלטים. להורות למסעדות "20 בפנים, 30 בחוץ", זה פשוט מנותק: לא כל המסעדות באותו גודל. הכלל המנחה צריך להיות כ-20%. מותר לקיים שגרה, מותר לפתוח עסקים, רק ב-20% תפוסה ממה שמותר להם בימי שגרה. במקומות פתוחים – אולי אפילו יותר. על פי הכלל הזה, אין שום סיבה לא לפתוח את משחקי הכדורגל לקהל, הופעות, אירועים – פשוט, בפחות תפוסה.
7. תוכנית כלכלית שמעודדת תעסוקה ולא אבטלה: מתווה החל"ת הוא מזיק. הוא מעודד אנשים לא לעבוד. יש לעבור מיידית למודל שמעודד העסקה, ומחייב את המעסיקים לחזור להעסיק את העובד, או לפטר אותו ולשלוח אותו לקבל דמי אבטלה והסבה מקצועית. הפתרון של "באמצע", של חל"ת מהמעסיק על חשבון המדינה, חייב לעבור מן העולם.
8. הזרמת כספים חכמה ומראש: 750 שקל לכל אזרח זה מתווה לא רציני. בני, שחגג 18 לאחרונה, אמנם נהנה מהם מאוד אבל יש כאלו שצריכים יותר וכאלו שצריכים פחות. יש להודיע בהקדם על תוכנית כלכלית לשנה קדימה, כך שבעלי עסקים יוכלו להיערך מראש. הזרמת הכספים צריכה להיות באופן שתעודד המרצה של המשק ולא באופן צר ונקודתי. אין בעיה להגדיל גירעון, לצורך כך, אך עם תוכנית שתסביר איך יוצאים ממנו. כמעט כל הוצאה ממשלתית שאינה הזרמת כסף למשק למען שיקומו צריכה להעצר באופן מיידי. הבירוקרטיה בתקופה זו צריכה להצטמצם למינימום.
9. הסברה: הגיע הזמן שיפסיקו לדבר בהנהגה בכמה קולות, צריך גוף הסברתי אחד שייצג את כל משרדי הממשלה ויעבוד תחת ראש הממשלה, בלשון אחת, בבירור, בלי הפחדות שלמדנו שלא עוזרות, בגובה העיניים. רק כך נוכל להחזיר את אמון הציבור בהנהגה.
10. כן לפגוש את סבא וסבתא: איך כן אפשר לפגוש את סבא וסבתא. במצב הנוכחי, רבים נפגשים איתם "בסתר" וללא הבנה איך ניתן לעשות זאת כמו שצריך. את סבא וסבתא לא צריך להזניח – יש לעודד פגישות בין בני המשפחה במתכונת מצומצמת, בחלל פתוח בלבד, עם מרחקים גדולים, עטיית מסיכות וללא מגע. הממשלה צריכה להפעיל מערך שדואג להם, בודק לשלומם ומוודא שלכולם יש מוצרים בסיסיים ויחס אנושי, בדידות ודיכאון בגיל המבוגר מעלים את סיכון התמותה בעשרות אחוזים.
11. לתת לרשויות מקומיות לפעול: הרשויות המקומיות צריכות להיות חלק מקבינט הקורונה ומקבלת ההחלטות. רבות מהן יכולות להתמודד כמעט עצמאית עם המגפה. אין סיבה לא לתת להן להחליט – וגם לפעול עצמאית בשטח.
12. לא לסגור את מערכת החינוך: מלבד צעדים נקודתיים, סגירת בתי ספר היא צעד שמחרב את הכלכלה הישראלית ופוגע בשגרת הילדים. ילד צריך ללכת לבית הספר 6 ימים בשבוע – לא פחות. יש להקצות מתנ"סים, מוזיאונים, אולמות אירועים, כל חלל שנשאר ריק במשך שעות היום – ולאפשר בו לימודים בקפסולות כך שאף קפסולה לא תישאר בבית. כמו כן, אפשרי גם ללמד קפסולות בחלל הפתוח – כמו למשל בחצר בית הספר. לפתוח בתי ספר ולסגור אחרי שבועיים זה פשוט לא רציני. תנו למנהלי בתי הספר לנהל זאת, כדי שגם שנת הלימודים הנוכחית לא תלך לאיבוד.
13. יחס דיפרנציאלי: צריך לעבור למתכונת סיווג של שכונות ולא של ערים. יש לא מעט ערים ירוקות לגמרי שמספר שכונות מועט בתוכן הופך אותן לאדומות. מצב זה הינו אבסורד. אומת ההייטק יכולה בהחלט למצוא פתרון שייאפשר ירידה לרמת השכונות, ולא הערים.
14. יחס מיוחד לערים במעמד סוציו-אקונומי נמוך: השבוע "התגלה" כי יש קשר הדוק בין מצבה הסוציו-אקונומי של עיר – טרם הקורונה – לבין הצבע שלה במודל הרמזור. ערים עניות וחלשות יותר הן בסיכון גבוה מאוד להיות גם ערים אדומות. יש לבנות מודל שימנע התפרצות בהתאם לאופיה של כל עיר, ויש לשים עין על ערים במעמד סוציו-אקונומי נמוך שטרם הפכו לאדומות כדי למנוע התפרצויות.
15. תוכנית ברורה לשנה הקרובה: את כל אלו יש לאגד בתוכנית כוללת ל-12 חודשים ולהציג אותה לציבור בצורה ברורה ושקופה. זוהי תוכנית "נושמת" – יש בה מקום לשינויים והתאמות – אך העקרונות צריכים להיות ברורים לכל אזרח. עד שלא תוצג לעם ישראל אסטרטגיה, הוא לא יאמין בשום צעד של הממשלה. גם האכיפה המחמירה ביותר לא תמנע הפרת הנחיות במצב בו אמון הציבור בשפל.
הכותב הוא יו"ר האיגוד האירופאי למחלות שריר וקרום הלב ודיקן מנהל מערכות בריאות במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן
