בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
מרכז השיקום בהדסה הר הצופים - תימור ששון
(צילום: ירון שרון)
מסע השיקום של תימור כהן ששון | צילום: ירון שרון
בבוקר 7 באוקטובר התעורר רס״ר תימור כהן ששון בביתו בשדרות לקול אזעקות. כהן ששון, חוקר במשטרת ישראל, רץ מיד למשימה. מאז שיצא מהבית באותו יום ארור, המשימה שלו לא הסתיימה. כבר שנה וחודשיים שהוא עובר תהליך ארוך של שיקום במרכז השיקום על שם גנדל בהדסה הר הצופים, לאחר פציעה קשה. במהלכו, הוא עיבד את המראות הקשים והחוויות המחרידות - והתהליך הזה רחוק מלהסתיים.
עבור רבים בחברה הישראלית, המלחמה מאז 7 באוקטובר היא על חייהם, שלמות גופם ונפשם. לפי נתוני אגף השיקום במשרד הביטחון, נכון לחודש אוקטובר, נמנו כ-12 אלף פצועי ופצועות צה"ל וכוחות הביטחון מתחילת המלחמה והמספר הזה איננו כולל אזרחים.
מאות מהם הועברו לאחר הטיפול הרפואי מציל החיים לשיקום בהדסה הר הצופים, שם - בעזרת צוות מקצועי מנוסה ובמתחם רחב ידיים הכולל בריכות שחייה, מתקני כושר חדשניים ומערכות טכנולוגיות מתקדמות לשיקום - הם משיבים לעצמם יכולות וכוחות שאבדו בשל הפציעה הקשה.
אחד מהוותיקים שבפוקדי המקום הוא כהן ששון. התלווינו אליו ליום בחייו החדשים וקיבלנו הצצה למקום ששום דבר לא דומה לו בשנה האחרונה –מחלקת השיקום המיוחדת לפצועי המלחמה.
ללמוד מחדש לאכול
"התעוררנו לאזעקות מרובות, לא עברו חמש דקות וקיבלנו את ההודעה שצריך להגיע לתחנות", נזכר כהן ששון, חוקר במשטרת אשקלון. "בכביש הראשי, בספריה העירונית, גיליתי רכב נטוש. בערך 200 מטר ממני, שבעה-שמונה אנשים, לבושים ירוק, מחזיקים קלצ'ניקובים. הבנתי שהם מחבלים והתחילו מסביבי יריות. חטפתי כדור ביד ימין. היד הייתה במצב כל כך קשה שהייתה לא מחוברת, היא התנדנדה לה באוויר".
"אני זוכרת איך הגעת לפה, לפני יותר משנה. אז אי אפשר לתאר איך אתה היית אז ואיך אתה היום", אומרת ד״ר שיר שבת, מומחית ברפואה פיזיקלית ושיקום שמלווה את כהן ששון מאז שהגיע למרכז בהדסה. "אפשר להגיד שהיית שבר כלי בהתחלה. אתה גיבור".
"את יודעת שאני לא קורא לעצמי גיבור", הוא משיב לה מיד בצניעות.
"בסדר, אני קוראת לך גיבור", היא משיבה בחיוך. "אין ספק שעברת תהליך מאוד משמעותי, וזה מאוד מחזק לראות את זה מהצד. זה נותן מוטיבציה להמשיך לטפל באחרים ולקוות שגם הם ישתקמו כך".
מילותיה נוגעות בתימור, שמספר שהליווי האישי והתמיכה של הצוות בימים הכי מורכבים - היא פעמים רבות מה שעושה את חוויית השיקום לאפשרית.
דבריו מתחברים להכרזתה של יו״ר דירקטוריון הדסה, דליה איציק, שהגתה את פרס הדסה לרפואה עם נשמה - מיזם אשר במסגרתו מזמינים בהדסה את הציבור הרחב לבחור מיהם אנשי הצוות מכלל מקצועות הבריאות בבית החולים, שהעניקו לו או לבני משפחתו רפואה המשלבת נשמה - עם תשומת לב אישית, חמלה ומסירות יוצאת דופן.
בהדסה מספרים שזו השנה השנייה לקיומה של התחרות וכי בפעם הקודמת בחרו מעל 20,000 אנשים באנשי הדסה שזכו בפרסים והוקרה מכובדת.
בראש ועדת הפרס השנה עומדת איריס חיים, אמו של יותם חיים, שנהרג מאש כוחותינו כאשר נמלט משוביו בעזה. חיים מספרת כי הבחירה בה לעמוד בראש הוועדה משלבת את הערכים שהיו חשובים לבנה - ראיית הטוב שבאדם ותרומה לעולם טוב יותר.
״בכל שעה שבאתי לצוות, קיבלתי מענה אנושי פה״, אומר תימור. ״והיו הרבה שעות כאלה, בעיקר באמצע הלילה״, הוא מספר בחיוך וכמו מבקש להדגיש את המסירות הרבה והמורגשת בין כותלי הבניין.
השלב הראשון, מספר כהן ששון, הוא לעכל ולהבין את מה שקרה. להתרגל לכך שהגוף כבר לא עובד כמו שאנחנו רוצים, שהיד לא מצייתת לפקודות שאנחנו נותנים לה, שיקח זמן עד שיוכל לחזור לתנועות ולתפקוד שהוא מכיר ורגיל אליו.
"כבר בהתחלה הבנתי שכנראה יש לי פציעה לא קלה", הוא נזכר בתקופה בה נותח בהדסה עין כרם. "היה קשה לקבל את זה שאפילו האצבעות לא זזות. אתה מרגיש שלקחו לך הכל".
פתאום, הוא מסביר, כל פעולה קטנה שהייתה בנאלית וטריוויאלית, הופכת למעין מבחן אש לחזרה לחיים שהיו קודם. צריך להתרגל לבצע כל מחווה גופנית, ולו הקטנה ביותר, מחדש. "לא קל ללמוד מחדש איך לאכול", מסביר כהן ששון. "איך להרים את הכוס, כששתייה נשפכת עליך כשאתה באמצע חדר אוכל, ואז אתה צריך ללכת להחליף בגדים, וגם להחליף בגדים זו משימה לא קלה".
לשבת עם האחיות כל הלילה
העבודה במחלקת השיקום בבית חולים הדסה הר הצופים היא עבודה קשה, סיזיפית ומלאה במאמץ. המאמץ משותף לשני הצדדים - גם למטופל, שצריך להיאבק כדי לזכות מחדש ביכולת התפקוד שלו, וגם עבור המטפלים, שעליהם להעניק את הכוח ואת האנרגיה לפצועים ולגלות איתם כל שביב של מוטיבציה.
"אני רוצה להודות לכם על זה שלא ויתרתם", אומר כהן ששון בהתרגשות לצוות הטיפולי. "לא משנה מתי, לא משנה איפה נתפוס אתכם, יהיה את המענה, את הרצון והחשיבה איך לעזור לנו. ישבתי שעות על גבי שעות בלילות עם האחיות בלילה, כי אני לא ישן מכאבים. לפעמים אתה אבוד, והם - כל אנשי הצוות, הם אלו שמעלים לך את שמחת החיים בחזרה. זו עוד משפחה, שאתה יודע שאתה יכול לסמוך עליה. כשאתה צריך עזרה, הם יעזרו".
כהן ששון מחבק בהתרגשות ובתודה את אחות מרכז השיקום, נאווה בן חי - זו שהייתה שם בשבילו לאורך כל הדרך. "אני נזכרת בפעם הראשונה כשהגעת למחלקה אלינו, כמה אתה הרגעת אותי, שיהיה בסדר, אנחנו נהיה בסדר", היא אומרת בהתרגשות. "האחיות סובבות סביבך 24 שעות. בסופו של דבר, כשאתה צריך משהו, אתה קודם הולך אליהן", מסביר כהן ששון.
"בהתחלה הוא לא יכול היה בכלל להזיז את שורש כף יד, את האצבעות", מציינת המרפאה בעיסוק רעות שכטר. "מיום ליום, משבוע לשבוע. הוא התקדם והשתפר, ונתן עבודה רצינית. זה מדהים, וזה בזכות העבודה הקשה שהוא עשה פה ובזכות המון עידוד ואמונה שלנו בו.
"המטרה שלנו עם פצועי המלחמה, זה להחזיר אותם לתפקוד הקודם שהיה לפני הפציעה. כל אחד לפי הפציעה שלו ואופי הפגיעה. אלו חבר'ה מאוד צעירים, עם הרבה מוטיבציה. הם באים, נלחמים, וזה פשוט מרגש לראות אותם, לראות את הכוחות ואת המאמצים שהם עושים פה בשיקום".
"להזכיר לו שהוא במקום בטוח"
בתחילה, מספר כהן ששון שהיה "תקוע", מבחינה נפשית, באותו יום נורא. הוא התקשה להתאושש ולהבין שהסכנה מאחוריו, שהוא נמצא במקום בטוח. כיום, הוא יכול להתקדם בחייו באופן אחר, לדבריו. "ממשיכים הלאה. מנסים לתת לזה את המקום, אבל לשים את זה בעבר. לפעמים זה לא מצליח. הייתה תקופה שהייתי תקוע ב'שביעי'", הוא נזכר.
עם זאת, הוא אומר, הטיפול בבית חולים הדסה עוזר לו להשתחרר מכך. "המקום פה נתן לך בועה שנותנת לך את הפוש להתקדם קדימה, זה מקום שעושה פלאים בליווי רגשי, לפצוע וגם להורים שלו".
פנינה הרון, עובדת סוציאלית במחלקת המטפלת בו, מלווה כבר למעלה משנה את פצועי המלחמה ובני משפחותיהם, מספרת: "נכנסנו לעומק של הטיפול בתימור גם מבחינת הטיפול בכאב וגם מבחינת מצב הרוח. נכנסה פסיכולוגית לתמונה ואני ליוויתי אותו ואת המשפחה שלו, בכל מה שקשור בתמיכה ובלהזכיר לו שהוא נמצא במקום בטוח.
"העניין של הביטחון היה חשוב בימים האלו. לראות אותו עכשיו, לא כאוב כמו שהוא היה, מתפקד ועובד, זה באמת תענוג גדול. זכינו להיות השליחים פה, כדי להיות עם האנשים האלה שנתנו את כל מה שיש להם, הם והמשפחות שלהם".
בשיתוף המרכז הרפואי הדסה
פורסם לראשונה: 11:19, 03.12.24
