"לא סלע אחד, אלא הר של סלעים, ירד לי מהלב כשתוצאת הביופסיה הייתה שלילית והתברר שהגידול הענק שצמח לי בצוואר הוא שפיר ולא סרטני. אחרי חודש וחצי של המתנה לתוצאה, כשהפיוזים שלי הולכים ומתקצרים מיום ליום והמתח מביא אותי לקצה, יכולתי סוף־סוף לנשום בהקלה ולהגיד לעצמי: 'וואלה, ניצלתי. ברוך השם, זה רק גוש שפיר'. אבל השמחה לא ארכה הרבה זמן. הרופאים שפגשתי אחר כך הסבירו לי שגם להסרת גידול שפיר עלולות להיות תוצאות הרות אסון" - כך מספר רווה מזרחי, שבניתוח ייחודי שעבר לאחרונה במרכז הרפואי איכילוב הוסר מצווארו גוש בגודל חמישה סנטימטר, שלחץ על קנה הנשימה ועל הוושט.
קראו עוד:
הכול התחיל לפני ארבע שנים, כששיעול טורדני התחיל להציק לו. "אני אדם עסוק, וברור שלא מיהרתי לגשת לרופא", הוא מודה, "אבל כשהשיעול התגבר והתחיל להפריע לי, ביקשתי הפניה למומחה אף אוזן גרון". מזרחי (42), נשוי ואב לשישה, בעל רשת מסעדות למזון מהיר בירושלים, הגיע לבדיקה, ובמהלכה מיששה הרופאה את צווארו וחשה בגוש. "בזמן שהיא ממששת את הצוואר, הרופאה אומרת לי: 'אני מרגישה כאן מצד ימין מסה, וממליצה שתמהר לבדוק אותה'. שאלתי אותה: 'תגידי, דוקטור, יש לי מה לדאוג?' והיא ענתה בשלילה, אז יצאתי משם רגוע לגמרי, לגמרי בלי לחץ".
השלב הבא באבחון היה הדמיית אולטרסאונד. רופאת האף אוזן גרון דיווחה לו שאותר גוש בגודל של כארבעה סנטימטרים. מכיוון שלא עלה חשד ברור לממאירות, הוא המתין עוד זמן ואז נשלח להדמיית סי.טי. "הייתי עדיין שאנן מדברי הרופאה המרגיעים, אבל אחרי הסי.טי, כשאמרו לי שאני חייב לעבור ביופסיה, הלב שלי צנח, כי פתאום אין ודאות מלאה לגבי אופי הגידול ויש מצב שהוא חלילה סרטני", מתאר מזרחי.
1 צפייה בגלריה
רווה מזרחי. "אחרי הסי.טי, כשאמרו לי שאני חייב לעבור ביופסיה, הלב שלי צנח"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
את החודש וחצי שבמהלכם המתין לתוצאה, הוא מתאר כסיוט רצוף. "תסריטי אימה, שחורים משחור, הציפו לי את הדמיון. ראיתי כבר את הסוף שלי מגיע ואת הפרידה מאשתי ומששת הילדים הקטנים שלנו. הייתי במקום שאין נמוך ממנו", הוא אומר.
ואז, מטוטלת מצב הרוח שוב מזנקת למעלה כשהוא מתבשר שהגוש שפיר. "הייתי מעודד מאוד, מאושר", הוא מתאר, "בכלל לא חששתי, למרות שהבנתי שהגידול אמנם לא מסכן את החיים שלי, אבל חייבים להסיר אותו. בשלב הזה פשוט עוד לא הבנתי באיזה סיכון אני נמצא".
בשלב הזה, מתוך רצון לחסוך את זמן ההמתנה לניתוח בשירות הציבורי, הוא פנה לרשימה מכובדת של רופאים פרטיים. לדבריו, לכולם הייתה אותה המלצה בדיוק. "כל רופא בתורו אמר לי שרצוי מאוד להסיר את הגוש, אבל עומדות בפניי שלוש אופציות: למשוך זמן ולעבור מעקבים סדירים; לקבל הקרנות לצמצום ממדי הגידול; או להסיר אותו כירורגית, שבמהלך הניתוח אני בסיכון ממשי לפגיעה בעצב הוואגוס שבתוכו הוא צמח. המשמעות היא נזק למיתרי הקול ולמנגנון הבליעה".
"חשבתי, איך אוכל להמשיך לפרנס משפחה גדולה ממסעדנות כשאני מתקשה לבלוע ולטעום את האוכל שאני מגיש? ממש רעדו לי הרגליים כשהבנתי שכל מה שבניתי, עומד לקרוס, ושמגיל 42 מה שמחכה לי זה חיי נכות"
מצב הרוח הטוב שהגיע עם קבלת תוצאות הביופסיה, התפוגג מיד. "בדיעבד, כשאני מסתכל על עצמי באותם ימים, אני יכול לאבחן שהייתי בסוג של תהליך של אבל על איכות חיי, שעומדת להשתנות לרעה. חשבתי לעצמי: איך אוכל להמשיך לתפקד כאבא לשישה קטנים כשמיתרי הקול שלי פגועים? מי יודע איך אוכל לתפעל אותם, כמה ברור הם ישמעו אותי, והאם הם יבינו אותי", הוא מתאר.
גם הנזק הצפוי בהיבט המקצועי טרד את מנוחתו. "איך אוכל להמשיך לפרנס משפחה גדולה ממסעדנות כשאני מתקשה לבלוע ולטעום את האוכל שאני מגיש? ממש רעדו לי הרגליים כשהבנתי שכל מה שבניתי, עומד לקרוס, ושמגיל 42 מה שמחכה לי זה חיי נכות. את הדבר הזה לא יכולתי לעכל", מודה מזרחי.
בשל המצוקה הגדולה הוא החליט לבחור באופציית ההמתנה ובמעקב. "הייתי א־סימפטומטי, והגוש בשלב הזה לא הפריע לי, ובנוסף, בביקורת הראשונה, שנה אחרי האבחון, נראה היה שממדיו לא גדלו, אז שוב רווח לי", הוא מספר. אבל שנה אחר כך כבר אובחן שהגוש ממשיך לגדול. מזרחי הבין שהסכנה סוגרת עליו. "שוב התחלתי בסבב מומחים לאף אוזן וגרון, ושוב הייתה לכולם אותה אזהרה: אין לך ברירה. עליך לעבור את הניתוח ולהשלים עם זה שאולי תצטרך להקריב את עצב הוואגוס נושא הגידול", הוא משחזר.
ואז, מהמקום הנמוך הזה, הוא הגיע לבשורה משנת חיים: מאמר שעסק בדיוק באותו גידול. "קראתי שבאיכילוב ניתן להסיר את הגידול הזה מתוך העצב בלי לפגוע בו", הוא מספר, "מיד תיאמתי פגישה".
הנוירוכירורג ד"ר יובל שפירא: "זיהיתי 'חלון' מעל העצב המדובר, שדרכו ניתן לכרות את הגידול במינימום נזק. הגידול נכרת תוך הסרת סיבי העצב שיצרו אותו, כששאר העצב נותר במקומו וממשיך לתפקד כרגיל"
מזרחי הגיע למרפאתו של ד"ר יובל שפירא - נוירוכירורג בכיר, מנהל היחידה לשחזור עצבים פריפריים באיכילוב. הוא הציג לו את כלל המסמכים וההדמיות, ונאמר לו שיש צורך במעורבות ובאישור של מומחה אף אוזן גרון כדי לבצע את הניתוח. ד"ר שפירא פנה בשמו לפרופ' נדאל מוהנא, מנהל המערך לכירורגית א.א.ג וניתוחי ראש־צוואר באיכילוב, שאישר את בטיחות ההליך. "ואז אני שומע רשמית שניתן להסיר את הגוש בביטחון תוך שימור העצב", הוא מספר על הרגע שבו שוב חש הקלה.
בתחילת אוגוסט עבר מזרחי את הניתוח המיוחל. "הגידול מסוג שוואנומה (schuanoma) ממוקם בצוואר, בתוך עצב שנמצא בין עורק התרדמה, המספק דם למוח, לבין הווריד שמנקז את הדם מהמוח. האזור מעוצבב בעצבים חשובים, שאחראים בין השאר להפעלת מיתרי הקול והבליעה", מסביר פרופ' מוהנא. הניתוח התבצע תחת מיקרוסקופ תוך שימוש בניטור אלקטרופיזיולוגי. הוא ארך כחמש שעות, והשתתפו בו מומחי נוירוכירורגיה ואף אוזן גרון. "צוותי אף אוזן גרון התחילו את הניתוח כשהם למעשה מפלסים לצוותים שלי את הדרך לאתר הניתוחי. באמצעות חתך אורך בצוואר, הם חשפו את אזור העצב שמתוכו צמח הגידול", מתאר ד"ר שפירא, "כשהדרך נותבה, זיהיתי 'חלון' מעל העצב המדובר, שדרכו ניתן לכרות את הגידול במינימום נזק. הגידול נכרת תוך הסרת סיבי העצב שיצרו אותו, כששאר העצב נותר במקומו וממשיך לתפקד כרגיל".
שבועיים אחר כך, כשכל הטלטלה שעבר כבר מאחוריו, מזרחי בביתו, מדבר כרגיל, אוכל, ומדווח שהוא חוזר לשגרת חייו.
כשממתינים לאבחנה רפואית
רק מי שעבר את זה יבין: ימי ההמתנה מורטי העצבים שבמהלכם אנחנו ממתינים לתוצאת ביופסיה, לפיענוח הדמיה, לבירור רפואי שלוקח זמן, כשהמוח שלנו מתסרט את הגרוע שבתרחישים. ככל שחולף הזמן, אנחנו יותר ויותר מבוהלים. מבועתים עד מוות, למעשה. מסביב כולם מנסים להרגיע. אבל משפטים כמו "תחשבו חיובי, יהיה בסדר", רק משיגים את התוצאה ההפוכה. לא בסדר ולא נעליים. לנו ברור שזה ייגמר רע.
חשוב שנדע: קודם כל, אנחנו בחברה טובה. זה קורה כמעט לכל אחד מאיתנו, בעוצמות שונות. האם אפשר להקטין את הלחץ? אליעד אנטמן, פסיכולוג קליני רפואי ומנהל היחידה לפסיכולוגיה אונקולוגית באיכילוב, נחשף במסגרת עבודתו לחרדות ההמתנה האלה. "מדובר באירוע שיוצר מפגש עם פגימות פתאומית של הגוף", הוא מסביר. "הגוף החסון שלנו, שעד לפני רגע היה תקין, מאותת לנו שיש בעיה רפואית. המצב הזה כשלעצמו גורם לנו להרגיש חשופים, מבוהלים, ובעיקר חסרי שליטה: הגוף שסמכנו עליו אולי בוגד בנו.
"וכשאנחנו חסרי אונים מול מה שקורה לגוף, המוח מנסה לקבל שליטה. ההיגיון מכין אותנו לכל תרחיש אפשרי. אלא שהוא עלול לספק תסריטים קטסטרופליים, לבשר שהרע מכל מגיע. אנחנו כאילו נוטלים את ההגה לידיים, מחזירים לעצמנו את השליטה שהגוף הלא בריא נטל מאיתנו, אבל המחיר הוא פחדים. ובמצבי קיצון כאלה חלק מאיתנו מסתגרים, מתבודדים ולא משתפים את הקרובים כדי לא להדאיג אותם.
"ואחרי ההמתנה שהביאה אותנו כמעט לקצה, מגיעה לרוב התוצאה מבשרת הטוב. ואז מה? מתברר שלא בהכרח נחוש הקלה מיידית, כי להצפה שנוצרה לוקח זמן להיספג. ומאחר שכבר הופתענו פעם, נחזור לשגרת החיים שהופרעה עם קורטוב של חשדנות. לביטחון בגוף, שנסדק, לוקח זמן להשתקם. אז לא להיבהל: גם לבשורה טובה צריך להסתגל בהדרגה".
