בישראל ישנם 80,888 אחים ואחיות שציינו אתמול (12 במאי) את יום הולדתה של האחות פלורנס נייטינגייל - שמהווה את שיאו של שבוע האחיות והאחים הבינלאומי. בטקס שנערך אתמול בבית הנשיא, העניק נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, תעודות הוקרה לעובדי סיעוד ממערכת הבריאות הישראלית על עשייתם בשנה זו, בדגש על הובלת המאבק בנגיף הקורונה ופעילותם לקידום בריאות הציבור.
קראו עוד:
"שבוע האחות השנה מתמקד בתקווה ואמונה - מסר שאנחנו, האחים והאחיות, מובילים בכל יום", אומרת ד״ר שושי גולדברג, אחות ראשית ארצית במשרד הבריאות. "אין עוד מקצוע מדהים כמו מקצוע הסיעוד שבו ניתן לסייע להצלת חיים. זו שליחות של ממש ואני מתרגשת בכל פעם מחדש לראות את האחים והאחיות המדהימים שעובדים במערכת הבריאות ומראים את המצוינות המקצועית שלהם ונותנים את הלב והנשמה למען המטופלים שלהם".
רות רלבג, מנכ"לית שירותי בריאות כללית, מוסיפה: ״אני מוקירה את עשייתם האמיצה, הנחושה ומעוררת הגאווה של 14 אלף האחים והאחיות של כללית בבתי החולים ובמרפאות הקהילה. גם השנה נוכחנו לראות כי האחים והאחיות הם הלב הפועם של מערכת הבריאות הישראלית".
"לפני שנתיים הצלת לי את הנשמה ועכשיו הצלת לי את הילד"
אור-לי רוזנבלט, אחות אחראית חדר ניתוח גניקולוגי, בי"ח בילינסון
אור-לי רוזנבלט מפתח תקווה עובדת בבילינסון כבר 34 שנים. לפני כארבע שנים היא קיבלה טלפון מרופא מתמחה במחלקת אם ועובר, שסיפר לה על מטופלת המועמדת לניתוח קיסרי, שנמצאת בחרדה ומבקשת לשוחח איתה. "פגשתי זוג מסורתי בשנות השלושים המוקדמות שחוו לידה קיסרית קודמת של תינוק מת לאחר מהלך היריון תקין. המטופלת חוותה דיכאון אחרי לידה שנמשך כשנה וחצי ועכשיו זה היה היריונה השני. במשך השיחה בני הזוג לא הפסיקו לבכות ולתאר את הפחד מהתהליך, מהניתוח עצמו ומהלידה. הסברתי להם את התהליך ובחרנו שיר כניסה ושיר לניתוח. הבטחתי שאהיה איתם".
בשבוע עבר, והלידה החלה בדיוק ביום הולדתה של אור-לי. "בשעה שש בבוקר קיבלתי טלפון מהמטופלת שהיא עם ירידת מים ונוסעת לבית החולים. חיכיתי לה ובשעה שמונה היא נכנסה לניתוח המיוחל. הניתוח עבר בצורה מרגשת, כמו שתיכננו, וזו הייתה חוויה מתקנת יוצאת דופן לצלילי השיר 'אנא בכוח' - שיר תפילה עם עוצמות חזקות שאני נוהגת להשמיע למטופלות שזורמות עם התפילה, מעין מדיטציה. נולד להם בן בריא וחמוד".
כאן לא נגמר הסיפור. לפני שנתיים ישבה אור-לי בבית קפה ולפתע שמעה קולות השתנקות. "הסתובבתי וראיתי ילד כבן שנתיים שבקושי מצליח לנשום ואת אימא שלו טופחת על גבו ומתחילה לצרוח. מיד קמתי, הרמתי אותו וביצעתי לו היימליך - חתיכת מלפפון עפה מגרונו. הילד חזר לאט-לאט לנשום רגיל ואמו הודתה לי מאוד".
בבית הקפה מחאו כפיים לאחות שהצילה את הילד, היא חשה מבוכה וחזרה למקומה, אלא שאז קרה משהו מפתיע: "פתאום אני שומעת את השיר 'אנא בכוח'. הסתובבתי והאם ניגשה אליי וחיבקה אותי ואמרה לי 'זאת את. ידעתי שזו את אבל לא הייתי בטוחה. את היית איתי לפני שנתיים כשאיתי נולד והצלת לי את הנשמה. בזכותך לא חוויתי דכאון אחרי לידה ועכשיו הצלת את בני השני, מעוז'.
מאז, בכל שנה ב-26 בפברואר, אור-לי מקבלת ברכת יומולדת עם איחולים לצלילי 'אנא בכוח'. השנה כתבו לה: "אור-לי, כמה השם מתאים לך ונכון עבורך. את מלאך במשימתך, אישה עם לב ענק. יש שלושה שותפים לאדם שנולד – אביו, אימו ואלוקים, ואנחנו מרגישים שבמקרה שלנו יש עוד שותפה. אוהבים אותך ולעולם לא נשכח".
"לולא התמיכה והתקווה שנסכת בי, לא הייתי שורדת את זה"
מרינה שטרייטר, מנהלת הסיעוד במחלקת ילדים א', המרכז הרפואי קפלן
מרינה שטרייטר, אחות כבר 37 שנים, מאמינה שבמקצוע הזה צריך להתבסס על אמונה ולנסוך תקווה במטופל. במשך 14 שנים היא הייתה מנהלת הסיעוד במכון ההמטולוגי, ובשמונה השנים האחרונות היא מנהלת הסיעוד בכירורגית ילדים א' במרכז הרפואי קפלן מקבוצת כללית, ונהנית מכל רגע.
כשהייתה מנהלת צעירה במכון ההמטולוגי, שטרייטר זוכרת את היום בו הגיעה אליהם מטופלת כבת 18 עם סרטן מסוג הודג'קין, "היא הגיעה למחלקה באותו יום כשהיא בוכה: 'זו מתנת יום הולדת שלי? סרטן? 'נגמרו לי החיים. לעולם לא אתחתן ולעולם לא יהיו לי ילדים'. ראיתי את המצוקה שלה ושל אימה והזמנתי אותן לחדרי. במשך חצי שעה רק הקשבתי להן. הן דיברו ובעיקר בכו ללא הפסקה. ואז, לרגע אחד השתררה דממה בחדר. אחרי הבכי הבלתי פוסק, זו הייתה דממה חודרת ללב. לחצתי את ידה של המטופלת ושאלתי אותה אם היא פנויה להקשיב לי. לאט-לאט, הרגשתי איך האם ובתה מתחילות להירגע ולסמוך עליי. אמרתי שאנחנו כאן בשבילן. חיבקתי אותה וביקשתי שתישען עליי.
"אחר כך הראיתי לה תמונות שהביאו לנו מטופלים שהחלימו והבריאו, שנים לאחר המחלה, עם הילדים שלהם. סיפרתי לה איך גם הם חשבו שלעולם לא יהיו להם ילדים. פתאום עלה חיוך על פניה, והיא שאלה בפליאה: 'אז יהיו לי ילדים?' אמרנו לה שנעשה הכל בשביל זה, אבל קודם עלינו לצאת למלחמה מאתגרת, ושאנחנו איתה לאורך כל הדרך".
מרינה ליוותה את הצעירה למספרה שם גילחו את שיערה והתאימו לה פאה. לאחר כחצי שנה של טיפולים היא החלימה מהסרטן. "לפני ארבעה חודשים פגשתי אותה, לגמרי במקרה, באמצע הרחוב, הולכת עם שלושת ילדיה. היא זיהתה אותי וצעקה מרוב התרגשות שאלמלא התמיכה שלנו והתקווה שנסכנו בה, היא לא הייתה שורדת את כל התהליך הקשה. אז אמרתי לעצמי שהגיע הרגע שאלך לתרום שיער לטובת פאות לחולות סרטן, והיא הייתה עבורי ההשראה. לפני מספר חודשים ניגשתי למספרה תרמתי את שיערי והרגשתי סיפוק רב. הסיפור שלה ילווה אותי תמיד".
"להיות דוגמה לחולים בסוכרת לפרוץ קדימה בלי לעצור"
אסף אורבך, אח ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבי"ח סורוקה בבאר שבע
אסף אורבך חלה בצעירותו בסוכרת נעורים ובשלב מסוים החליט שהמחלה לא תנהל אותו, אלא שהוא ינהל אותה. הוא בחר להיות אח ולעסוק בסוכרת נעורים, במטרה לעזור לאחרים המתמודדים עם המחלה.
אורבך מסייע בדרך ייחודית ואישית לבני נוער שאובחנו לראשונה כחולים בסוכרת נעורים. הוא מדריך אותם איך לנהל חיים מלאים עם המחלה, ומתייחס גם להשלכות על מיניות ודימוי גוף, שירות צבאי, והתמודדות עם המחלה בשלביה השונים.
אורבך מהווה דוגמה אישית לחיים מלאים ונורמליים עם המחלה בתחומים רבים: משפחה, קריירה ותחביבים. הוא פוגש את הילדים ואת הוריהם כשהם נתונים בסערת רגשות ובחרדה עצומה, וכבר ביחידה לטיפול נמרץ ילדים הוא רוקם איתם קשר שמתפתח לקשר ארוך טווח. הוא מלווה את ההורים והילדים בכל שלבי ההתמודדות עם המחלה - מהשלב האקוטי ועד לתמיכה במשברים בטווח הרחוק.
בזכות פעילותו היה אורבך אחד מ-15 אחים ואחיות שנבחרו מכלל מוסדות הרפואה בישראל לפני שנתיים לקבל את אות ההצטיינות. "אני גאה לעבוד בסורוקה. הצוות שעימו אני עובד ביחידה לטיפול נמרץ ילדים הוא צוות מדהים ומקצועי וכל רגע בעבודה במחיצתם מעשיר וממלא. במהלך עבודתי ובהיותי חולה סוכרת, נוצר ביני ובין המטופלים הסוכרתיים המאושפזים ביחידה קשר מיוחד ואני משתדל לסייע להם, לכוון ולשתף בחוויותי ומנסיוני. האמון וההכרה במה שאני עושה מחמם את הלב ומרגש מאוד. אני שמח להיות חלק מהדבר הגדול הזה ולהיות דוגמה לחולים בסוכרת לפרוץ קדימה ולא לתת למחלה לעצור אותם אלא להפך, להיות מנוף לעשייה".
"נזכרתי בעצמי מתמודדת עם אבחון רפואי דומה"
מילנה מזל מזור, אחות אחראית במרכז הרפואי שיבא, תל השומר
מילנה מזל מזור עלתה לישראל בשנת 1996 מברית המועצות לשעבר. כבר בגיל 13 היא ידעה שתבחר במקצוע הכולל עזרה לזולת, חמלה ונתינה. בגיל 16 עבדה בבית אבות ככוח עזר סיעודי. "רחצתי והאכלתי את הקשישים ומשם הדרך למקצוע הסיעוד הייתה קצרה", היא מעידה.
לאחרונה חזרה מילנה מאוקראינה, שם לקחה חלק במשלחת ההומניטרית בבית חולים שדה "כוכב מאיר" כאחות אחראית במרפאות המקצועיות. "השארתי בבית ארבעה ילדים קטנים, שהגדול בהם בן 11 והקטנה בת ארבע, ובתמיכה מלאה של בעלי יצאתי לשליחות ואף חגגתי על אדמת אוקראינה את יום הולדתי ה-38", היא מספרת בגאווה.
"יצאתי לאוקראינה גאה על הזכות לייצג את ישראל ומתוך רצון להעניק סיוע לכל באי בית החולים. חוויתי שם רגעים קשים ומטלטלים לצד רגעי אושר וסיפוק. אחת החוויות היותר עוצמתיות הייתה לטפל בשני תינוקות בני חודשיים שהגיעו מאזור הקרבות עם אבחנות של מומי לב מולדים וקשים. כשהחזקתי אותם בידיים לא יכולתי שלא להיזכר בעצמי כאם צעירה שמתמודדת עם אבחון רפואי דומה. הורי התינוקות הגיעו אלינו לחוצים מאוד ובחוסר אונים מהחשש שילדיהם יישארו עם מום לבבי לכל חייהם. הודות להיערכות המקצועית המצוינת של הצוות הישראלי, לסיפור הזה יש סוף טוב והתינוקות יזכו לחיים בריאים", היא אומרת.
"שינתה מסלול חיים של נערה והחזירה אותה לחיים מלאים"
חני ברוך, מנהלת הסיעוד במרפאה להפרעות אכילה, המרכז לבריאות הנפש שלוותה
חני ברוך (44) מאלפי מנשה, מנצחת במרפאה להפרעות אכילה על תזמורת הכוללת צוות חינוכי וצוות טיפולי רב-מקצועי. התפקיד מחייב ניהול של מטופלות המגיעות למרפאה ארבעה ימים בשבוע במטרה להגיע ליעד המיוחד של שיפור מצב גופני וחזרה או שמירה על שגרת חיים, באמצעות קשר עם מערכת החינוך, המשפחה וחברים.
בשנה האחרונה ברוך הסכימה לקבל מטופלת בת 16 לטיפול יום, כאשר החלופה הייתה אשפוז מלא תחת צו של בית משפט - נוכח סירובה לקבל טיפול.
ברוך יצרה עימה קשר מכיל, מתובל בהומור, והייתה זמינה עבורה לאורך היממה. "זה מקרה קיצוני שבו המטופלת והמשפחה 'נלכדו' בדפוסי המחלה", היא מסבירה ומספרת שהחליטה להתמסר לטיפול בה גם מעבר לשעות העבודה. ברוך בנתה תוכנית טיפולים מותאמת אישית אישית ובכך שינתה מסלול חיים של נערה מאשפוז פסיכיאטרי לטיפול אינטנסיבי במסגרת המרפאה, והחזירה אותה לחיים מלאים.
"חני מאוד יציבה במקומות שבהם הרגשנו אבודים", מספר אביה של המטופלת. בתום הטיפול במרפאה, חזרה המטופלת לנהל אורח חיים נורמטיבי לבני גילה. "מבחינתי, זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלי", ברוך אומרת, "כל טיפול הוא שליחות".
"העברנו אלונקות מהמסוקים למיון. היינו בני 16 בלבד, והפצועים בני 14"
אורית שיפמן, אחות טיפול נמרץ, עבדה בבית חולים מאיר בכפר סבא
בגיל 14 אורית שיפמן התקבלה ללימודים בקיבוץ ראש הנקרה בגליל המערבי. "הקיבוץ היה מקום מופלא, משפחה נהדרת קיבלה אותי כמשפחה מאמצת והמדריכים היו מעולים. למרות זאת התגעגעתי מאוד למשפחתי", היא מספרת.
"מכל בעלי התפקידים, שבתה את ליבי דמות האחות, שטיפלה ב-400 חברי הקיבוץ, במקצועיות, בהתמדה, ללא משוא פנים ותוך שמירה על פרטיות המטופל. כולם ידעו שהם יכולים לשתף את האחות בסודותיהם הכמוסים ביותר. רציתי להיות כמוה", נזכרת שיפמן.
באותם ימים חדרו מחבלים לאזור הגליל וירי קטיושות היה דבר שבשגרה. בתקשורת הודיעו שחסרות אחיות לטיפול בפצועים. "החלטתי להגיע לבית החולים בנהריה וביקשתי להצטרף ללימודי אחיות בהקדם האפשרי. הייתי בת 16 בלבד".
כחודש לאחר תחילת הלימודים, במאי 1974, אירע אסון מעלות, אחד מפיגועי הטרור הקטלניים בהיסטוריה של מדינת ישראל. "אנחנו, תלמידי בית הספר לאחיות, עזרנו בכל מה שיכולנו. העברנו אלונקות מהמסוקים למיון, פינינו מחלקות כדי לאכלס את הפצועים. היינו בני 16 בלבד בעוד הפצועים בני 14. לאחר האירוע היה חשש שתלמידים יעזבו את הלימודים, אבל אף אחד לא נטש".
לאחרונה, הוציאה שיפמן לאור ספר שכתבה: "תדעי לך. לא כל בני האדם שווים", על חוויותיה של אחות בישראל. "הספר נכתב למען האחים והאחיות. חשוב לי שהציבור יכיר את תפקיד האחיות, שיוקיר ויכבד את האחות בישראל, על הלילות שלא ישנה, על החגים שלא חגגה, על הרגליים העייפות, על הלב השבור ועל העיניים העצובות שראו הכל".
"הרגשתי שקשה לי להפריד בין היותי אימא לבין היותי אחות בבית החולים"
תמי פינק, אחות מתאמת השתלות, בי"ח בילינסון
אישה בשנות ה-40 לחייה התקבלה בבית החולים בילינסון תוך כדי החייאה. "מהשיחה עם הבעל אני מגלה כי אשתו חזרה עם כאבי ראש בלתי נסבלים ונכנסה לחדרה לנוח", מספרת האחות תמי פינק, 53, מנווה מונסון, מתאמת השתלות בבית החולים בילינסון. "כשבנותיה, בנות חמש ושמונה, נכנסו לחדרה, הן ראו שהיא מחרחרת עם קצף מהפה. הבת הגדולה יצרה קשר עם אביה והוא הזעיק את מד"א. אני מבינה שעליי ללוות משפחה צעירה בפרידה מהאימא".
הסיפור עם הסוף העצוב נחקק בזיכרונה של פינק. "הבעל הסכים לתרום את איבריה. ליוויתי את הילדות בתהליך הפרידה מאימן ביחידה לטיפול נמרץ, כשהיא מחוברת לצינורות, מוניטור ומכונת הנשמה. עמדתי שם מוצפת דמעות, אוספת עת עצמי, מדריכה אותן ואת אביהן. הבנות נכנסות לחדר ומחבקות את האם ואני יודעת שלאחר הפרידה נוריד אותה לחדר ניתוח וננציל את האיברים. ביחידה היה שקט מופתי, כולם היו דרוכים ובליבי עולות וצפות אין ספור מחשבות - איך הילדות האלו יגדלו, את מי ישתפו בקשיים, למי יספרו על הנשיקה הראשונה, עם מי יתייעצו מה ללמוד?
"הבנות נכנסו ונפרדו מאימן ואמרו לה שהן אוהבות אותה. משפחה זה המקום בו החיים מתחילים ואהבה לעולם לא נגמרת. המשפט הזה התחדד אצלי בעקבות הליווי של אותה משפחה. הרגשתי שקשה לי להפריד באירוע הזה בין היותי אימא לבין היותי אחות בבית החולים, אבל הרגשתי שהצלחתי ליצור לבנות זיכרון אחרון מהאם, כולל ריח הבושם שאהבה, שביקשתי מבעלה להביא ופיזרנו בחדר. הסיפור הזה משקף את המהות שלי כאשת מקצוע".
"אין דבר שמטופל ירצה לעשות ולא יוכל - רק בגלל שהוא מונשם"
ארסן ארויטיוניאן, מנהל הסיעוד ומרכז הטיפול במונשמים בביתם, מנהלת ת"א-יפו, כללית
האח ארסן ארוטיוניאן (50) מחולון, מרכז את הטיפול במונשמים בביתם. בין מטופליו של ארסן ישנו א', בן 24, המונשם מגיל 18 ומטופל בביתו. "את א' זכיתי להכיר עוד שהיה ילד קטן. החיבור איתו ועם משפחתו היה מיידי. מאז ועד היום אחד הדברים שאיפיינו אותו הכי הרבה היה כוח הרצון שלו, הוא אדם מעורר השראה".
כבחור צעיר שחייו השתנו, לא' היה חלום - להגיע למגרשי הכדורגל ולצפות במשחקים של קבוצתו האהובה הפועל ת"א. כששיתף בכך את ארוטיוניאן, החליט האח שיעשה הכול כדי שא' יגיע למגרש הכדורגל. "אין דבר שירצה לעשות ולא יוכל בגלל שהוא מונשם", אומר ארוטיוניאן שליווה את א' למשחקי כדורגל ברחבי הארץ, להופעות ולמסעדות - והכול בהתנדבות. א' הרגיש שלמרות מוגבלותו הוא יכול לחוות הכול. הביטחון שקיבל מארוטיוניאן הוביל אותו אף ללמוד נהיגה. "זו תחושה מדהימה. כמה מדהים שהתאפשר לי להגשים ל-א' את החלום שלו. אלו הדברים שנותנים לי כוח".
"פעם אתה נותן ופעם אתה מקבל"
מיכל חייט, אחות מנהלת סיעוד תורנית ומרכזת טיפול במונשמים, בי"ח בילינסון
אחות טיפול הנמרץ מיכל חייט (60) מראשון לציון, לא האמינה שיום אחד המטופל שלה יחזיר לה באותו מטבע ושהיא תשאב ממנו כוחות. "כאחות טיפול נמרץ לא אשכח את המטופל הקשה ביותר של עופרת יצוקה, בו טיפלתי באופן צמוד בזמן ששני הבנים שלי נמצאים בפעילות קרבית ברצועת עזה ואין לי קשר איתם. המטופל, שסיכוייו היו קלושים, יצא מהיחידה לטיפול נמרץ לשיקום והמשיך את חייו".
לאחר מספר שנים נפגע בנה קשה בתאונת דרכים והיא החליטה לבקש עזרה ממי שכבר היה במצב דומה. "הבן שלי וגם הפצוע שירתו בגולני. הכרתי את רוח הלחימה, את האמונה שהייתה לנו כצוות בכך שהוא יתעורר וישתקם, והרגשתי שהשיחה איתו תחזק לי את התקווה לגבי הבן שלי. יצרתי קשר עם המטופל ושאבתי כוח ועידוד מהמקרה שלו כדי להתמודד עם החוויה האישית שלי. לשמחתי, גם הבן שלי התאושש באורח פלא.
"זה מעגל החיים: פעם אתה נותן ופעם אתה מקבל. ולעולם לא מאבד את התקווה. אפשר לומר שהמקצוע שלנו הוא מקצוע שמחזק את התקווה. ההתמודדות קשה. מה שעזר לי היו האמונה והתמיכה. זכיתי לקבל תמיכה מאוד משמעותית מכל הקולגות בבילינסון, חברים ומשפחה. אלו היו ימים מאוד קשים וארוכים. ההתמודדות של כל הורה במצב כזה היא קשה, אבל אני חושבת שבהיותי אחות טיפול נמרץ, ובגלל שהבנתי לכל אורך הדרך כל מה שקורה – ההתמודדות מורכבת מאוד. יש לזה יתרונות, אך בהתחלה זו התמודדות כפולה. צריך לא לאבד את התקווה".
"הקשר המיוחד ביניהם התחזק ונטע במטופל תקווה"
טיגיסט גלאי, אחות במרכז הגריאטרי הרצפלד
טיגיסט גלאי התייתמה באתיופיה מהוריה בגיל שמונה וגידלה ביחד עם סבתה את אחותה התינוקת. היא עלתה לארץ עם משפחתה בגיל 12, והמשיכה גם כאן לסייע בגידול אחותה ושימשה לה כאם. גלאי מספרת שתמיד אהבה קשישים וחלמה להיות אחות. עוד במהלך לימודי הסיעוד הגשימה את חלומה והחלה לעבוד בבית החולים הגריאטרי-שיקומי הרצפלד. היא אמנם מגדלת חמישה ילדים, אך דבר לא עוצר אותה מלהמשיך בלמידה ובהתפתחות מקצועית, והיא אפילו מתנדבת במשטרה.
באוגוסט 2021, הוצבה במחלקת הקורונה שנפתחה בבית החולים. במחלקה אושפז חולה אונקולוגי בשנות ה-50 לחייו. "המטופל היה במצב קשה נשימתית ובמצב נפשי ירוד, עצוב וחרד", היא נזכרת. "המשפחה עשתה את מירב המאמצים לעודד את רוחו ולבקרו אך לא היה שיפור משמעותי במצבו הנפשי". גלאי, באישיותה מלאת השמחה והאופטימיות, שרה ורקדה לצידו ומדי משמרת השמיעה לו שירים ואף דאגה למאכלים שאותם אהב. הקשר המיוחד ביניהם התחזק והדבר נטע במטופל תקווה ואמונה שיחלים. בתום תקופת האשפוז המטופל השתחרר לביתו לאחר שהחלים מהקורונה.
"החיוך הרחב של המטופלת - זו הסיבה שאני אחות"
מג׳דולין אבו סיני, אחות אחראית במרפאת שחפת, בית החולים האנגלי בנצרת
מג׳דולין אבו סיני מנצרת, בת 34, חלמה כבר מגיל קטן להיות אחות, "היה לי דוד שסבל ממחלה כרונית והייתי מגיעה לבית חולים לבקרו. ראיתי את עבודת האחיות, וזה מאוד חיזק אצלי את הרצון לבחור במקצוע". כבר בשנה הראשונה שלה כסטודנטית התחילה לעבוד בבית החולים האנגלי בנצרת. בגיל 26 מונתה לממלאת מקום אחראית המרפאה ובגיל 30 הפכה לאחראית המרפאה. "האחריות הזאת, למרות גילי הצעיר, נותנת לי הרבה סיפוק וביטחון ואני מרגישה שסומכים עליי. במהלך העבודה פוגשים לא מעט מטופלים ונקשרים אליהם מאוד, זאת לא עבודה שמסתיימת כשהולכים הביתה. את כל הזמן עם היד על הדופק ואני משתדלת להיות תמיד זמינה עבור המטופלים, גם מעבר לשעות העבודה".
אבו סיני מספרת על מקרה שבו טיפלה לפני כשנתיים, מטופלת בת 42 שהייתה במגע הדוק עם אחותה שנפטרה ממחלת השחפת אחרי שמחלתה לא אובחנה. "תקופת הטיפול הייתה קשה עבורה, היא פחדה מאוד וחשבה שהיא הולכת למות כמו אחותה. במהלך הטיפול אני כל הזמן הייתי איתה, הרגעתי אותה והסברתי לה שהיא הגיעה אלינו בזמן ושלא תדאג. המצב לא היה פשוט. ובאמת אלו היו שנה וחצי אינטנסיביות של טיפולים שבמהלכן מאוד התחברנו. לבסוף היא הבריאה והשתחררה. היא הגיעה אלינו השבוע לצורך בדיקות מעקב, וכשראיתי את החיוך הרחב שלה לעברי - זה היה שווה הכול, זו הסיבה שאני אחות", אבו סיני מספרת בגאווה.
"העבודה היא חוויה בפני עצמה עם כל הקשיים הכרוכים בכך. עבורי זו דרך חיים. אין הרגשה טובה מזאת שאתה יודע שעזרת לשפר את מצבו של המטופל. זה סוג של שליחות ונתינה ואני כל כך אוהבת את המקצוע שלי".
"הייתי האחות המוסלמית הראשונה מהכפר שלי"
רסמיה דהאמשה, אחות מוסמכת ותיקה ובכירה ביחידת דיאליזה, בית החולים האנגלי בנצרת
רסמיה דהאמשה (62) מספרת ששום דבר לא היה ברור ומקובל כשהיא החליטה לעבוד כאחות. "כשהתחלתי לעבוד בבית החולים לפני 40 שנה זה לא היה מקובל להיות אחות, בטח לא במגזר המוסלמי. הייתי האחות הראשונה מהכפר שלי - כפר כנא. תמיד רציתי ושאפתי להיות אחות וגם העובדה שאחי היה רופא, הרופא השני שיצא מהכפר, עזרה לי מאוד, הוא תמך והתעקש בשבילי מול המשפחה. הלימודים היו מאוד מאתגרים והמבחנים היו באנגלית. לא היה פשוט אבל למדתי, השקעתי. אני זוכרת איך ההורים שלי היו ממש גאים שיש להם בן רופא ובת אחות, אימא שלי אפילו הייתה שרה עלינו שירים", אומרת דהאמשה כשחיוך על שפתיה.
לאורך 40 שנה, היו לה אינספור מטופלים והרבה סיפורים. "נוצרים המון קשרים. זאת לא עבודה שמסיימים והולכים הביתה. המטופלים ובית חולים זה כמו משפחה ולמשפחה דואגים תמיד ונותנים הכול".
היא נזכרת באחד הסיפורים היותר מרגשים ומאתגרים עבורה במחלקה. "לפני שבע שנים הגיע בחור צעיר עם אי ספיקת כליות שנזקק לדיאליזה. הוא לא רצה לקבל את העובדה שהוא חולה. עבורו זו הייתה בושה גדולה. והוא לא היה מוכן לשמוע על הטיפול. הוא ממש איים להתאבד.
"הייתה לו חברה והוא חשש שמצבו יעורר בעיות והם ייפרדו. החלטתי לקחת אותו לשיחה ופשוט דיברנו על הכול. שמעתי על החיים שלו, על החברה והמשפחה. חיזקתי אותו והסברתי לו על שיטות הטיפול ועל כך שהוא יכול לחיות הרבה שנים עם דיאליזה וגם על האפשרות להגיע להשתלה. הצעתי לו טיפול קל יותר בבית והבטחתי ללוות אותו בתהליך. השיחה הייתה מרגשת והוא הבין שעם טיפול נכון - אין סיבה שהוא לא יכול לנהל חיים כמו כולם".
המטופל החל בטיפול דיאליזה בעידודה של רסמיה. אחרי שנה וחצי הוא קיבלת תרומת כליה. "היום אני יכולה לספר שמצבו מעולה. הוא התחתן עם החברה ויש להם שני ילדים. הוזמנתי לחתונה שלו שהייתה מאוד שמחה ועד היום אני בקשר הדוק איתו".
"אם ננסה לדמיין מטופלים לפני שהפכו לסיעודיים, אולי ניזכר לפנות אליהם בשמם"
רחל דויטש, אחות פנימית במרכז הרפואי מאיר
רחל דויטש, בת 35, מהיישוב קידה שבחבל בנימין, נשואה ואימא לשישה, תמיד חלמה להיות אחות. עם לא מעט חששות ותוך כדי גידול ילדיה, היא הגשימה את חלומה ועשתה הסבה מחינוך בלתי פורמלי לסיעוד. היום היא עובדת כאחות במחלקה פנימית ד' במרכז רפואי מאיר ואחראית על תחום ניהול הסיכונים במחלקה.
דויטש, שזכתה באות ההוקרה מנשיא המדינה לעובדי מערכת הבריאות, מאמינה שבעבודה של האחות תמיד אפשר למצוא רגעים שבהם ניתן להשפיע ולעשות טוב למטופלים. "אם רק ננסה לעמוד לידם ולדמיין אותם לפני שהיו חולים או נהפכו לסיעודיים, אולי ניזכר לפנות אליהם בשמם, לצרף חיבוק וליטוף. זו מחווה שיכולה לתת להם, ובעיקר לנו, המון. יש לנו הרבה מאוד רגעי חמלה במסגרת התפקיד ובעיניי זו זכות גדולה שלא כל אחד זוכה לה במסגרת עבודתו".
כך גם עשתה כשבחרה באמצע משמרת לשבת לצד מטופלת ברגעיה האחרונים, לחבק ולעטוף, לשיר ולהתפלל עמה, "כדי שלא תהיה לבד", היא מסבירה. האחים הנוספים במשמרת לקחו על עצמם את האחריות על המחלקה כדי לאפשר לדויטש להיות שם בשביל המטופלת ברגעיה הקשים.
המטופלת הניחה את ראשה בחיקה ודויטש עטפה אותה בשמיכה וליטפה את ראשה. היא ישבה איתה במשך כמה שעות. כשהמטופלת רצתה לשיר - הן שרו, ואז דיברו וגם התפללו. "כולם הבינו שזה הרגע עליו נכתב בתפילת האחות: 'תן לנו את החוכמה והכוח לדעת שזה הרגע שבו האחר זקוק למגע שלנו, למילה מרגיעה מאיתנו ולחמלה שבנו'".
"הזמר בחתונה התמוטט באופן פתאומי מול עיניי"
מחמוד אבו מסעוד, אח מוסמך בפנימית ב', בי"ח השרון
מחמוד אבו מסעוד מהכפר ערערה, מעיד על עצמו שבחר במקצוע הסיעוד מכיוון שמדובר במקצוע שכולו נתינה ועזרה לאחרים. "מאז שהייתי ילד תמיד אהבתי לעזור לחבריי בבית הספר ובשכונה", הוא אומר. "זה מקצוע שכולו אתגרים פיזיים ונפשיים. לא פשוט לפגוש אנשים חסרי ישע וחסרי אונים, ללא שליטה בגורלם. וכאן תפקידנו, הצוות הרפואי, להרגיע ולכוון, לנסות להעניק להם תחושת ביטחון. הכי קשה זה כשאתה יודע שמבחינה רפואית אין לך כבר דרך לעזור, חוץ מתמיכה נפשית. זה שילוב של רגשות שאתה אמור להכיל ואפילו לשמור בתוכך.
"פעמים רבות אנחנו הראשונים לעזור במצבי חירום", אומר מחמוד ומספר על אירוע אחד בלתי נשכח: "לפני עשר שנים במהלך חתונה של קרוב משפחה, כולם שמחו, שרו ורקדו. הזמר בחתונה התמוטט באופן פתאומי מול עיניי. לרגע הייתי בהלם, אך ידעתי שאני צריך לגשת אליו מהר. בדקתי דופק ונשימה, בתקווה שמדובר רק בהתעלפות, אך לצערי לא היה דופק ומיד התחלתי בפעולות החייאה. במשך 25 דקות רצופות ביצעתי בו החייאה ועיסויים ללא הפסקה, למרות הקושי והלחץ של האנשים סביבי המשכתי כי ידעתי שכל שנייה של עיסוי לב היא קריטית להחזרתו לחיים, עד שהגיע צוות מד"א.
"לבסוף הוא הועבר לבית החולים כשהוא מונשם. בהמשך בוצע לו צנתור בהול ולמרות ההחייאה הממושכת הוא יצא ללא נזק. הוא ממשיך לשיר עד היום. כשנודע לי שהוא חזר לחיים ללא שום נזק מוחי, הרגשתי סיפוק רב וגאווה. כאן הייתי בטוח שבחרתי במקצוע שכולו שליחות ונתינה".
"אילתרנו חסם עורקים מסמרטוט רצפה חדש ונקי, כפפות גומי ומגבת"
אביבה שמחון, אחות ראשית ביחידה לטיפול נמרץ פנימי בהדסה עין כרם
את הקניות שערכה אביבה שמחון (39), האחות הראשית של היחידה לטיפול נמרץ פנימי בהדסה עין כרם, בסופר הסמוך לביתה בבית שמש, היא לא תשכח כל כך מהר. "בעודי בקופה, ראיתי פתאום את עובד הקצביה רץ במהירות ובלחץ תוך שהוא מותיר שובל גדול של דם על הרצפה ומישהו רץ אחריו עם נייר מגבת. לקח לי שנייה לעכל מה אני רואה ומייד רצתי אליו, לקחתי את נייר המגבת ותפסתי לו את היד. הדימום היה אדיר.
"הפעלתי מיד לחץ על היד והושבתי אותו באמצע הסופר כדי שלא יתעלף. מכמות הדם שעל הרצפה הבנתי שכנראה מדובר בדימום עורקי. לאחר כמה דקות של לחץ על האזור הפגוע, הסרתי את נייר המגבת מעל החתך כדי לראות במה מדובר ומייד יצא סילון של דם מהעורק. בשלב הזה הפצוע החל להרגיש שהוא מאבד הכרה והשכבנו אותו על רצפת הסופר. מישהי ניגשה להציע עזרה וזיהיתי שזו תלמידה שלי מקורס עזרה ראשונה במד״א, שהדרכתי לפני 20 שנה. יחד אילתרנו חסם עורקים מסמרטוט רצפה חדש ונקי, כפפות גומי ומגבת, עד שהגיעה ניידת טיפול נמרץ של מד״א ופינתה אותו לבית החולים".
החוסם המאולתר עשה את העבודה ובהמשך בישרו בהדסה שהיד ניצלה. "האורתופד שטיפל בו שלח לי הודעה אחר כך עם המילים: 'תודה על החסם עורקים'. "בעבודתי ביחידה לטיפול נמרץ בהדסה אני נחשפת לאירועי חירום רבים, אבל זה הרבה יותר דרמטי ומאתגר כשזה קורה מחוץ לכותלי בית החולים. בסופו של דבר, להיות אחות זו בחירה של דרך חיים, זו מהות של טיפול והצלת חיים. את לא יודעת מתי יקרה אירוע שיצריך ממך את כל הניסיון והידע המקצועי, אבל כשזה קורה – את כולך שם. ביום שזה קרה, התעצלתי נורא ללכת לקניות בסופר", היא נזכרת, "ואני מאוד שמחה שהלכתי בסופו של דבר ושהייתי במקום הנכון בזמן הנכון".
"החלטתי ללמוד יותר על גוף האדם, על מנת שאוכל לטפל ב-15 ילדיי"
גדעון לריאונוב, לומד סיעוד שנה ראשונה באקדמית תל אביב-יפו בשיתוף עם מכללת מבח"ר
בעשרים השנה האחרונות, גדעון לריאונוב עסק בעיקר בתחום מחשבים: ניהול רשתות, תכנות ובניית אתרים. ריאונוב (41) עולה מברית המועצות לשעבר, חרדי, גר במגדל העמק, נשוי ואב ל-15 ילדים. לדבריו, החיים הובילו אותו לשינוי תעסוקתי: "ככל שגדלה המשפחה מצאתי את עצמי רץ הרבה לקופת חולים והחלטתי ללמוד יותר על גוף האדם, על מנת שאוכל לטפל בילדיי. עברתי קורס חובשים באיחוד הצלה והתחלתי להתנדב גם במלר"ד (חדר מיון) מרכז רפואי העמק. במקביל למדתי CBT והצטרפתי ליחידת חוס"ן (סיוע נפשי ראשוני) של איחוד הצלה. לאחר כמה שנים של התנדבות כחובש ובמיון, התאהבתי במקצוע הסיעוד, אך בהיעדר תעודת בגרות לא יכולתי לגשת ללימודים".
בתקופת הקורונה הוא הצליח להשלים מכינה בשעות הערב וגם לשמור על מקום העבודה. "חיפשתי מקום לימודים להגשמת חלום - להיות אח במיון, כי זה מקצוע שמאפשר להתפרנס בכבוד, לתרום לקהילה ולקבל סיפוק רגשי בכל יום עבודה. האקדמית תל אביב-יפו בשיתוף עם מכללת מבח"ר מפעילה מסלול המותאם לציבור שומר תורה ומצוות, המאפשר בין היתר ללמוד במקביל לעבודה, כי הלימודים מתקיימים בשעות הערב. יש גם ליווי אישי, מלגות ושילוב תעסוקתי בתחום הלימודים כבר משנת הלימודים הראשונה", הוא מספר, וכך הצליח לבסוף להתקדם לקראת הגשמת חלומו.
"בלוויה של סבא הבטחתי לו - שכשאגדל אהיה אחות"
נורית פיסקון, אחות מרכזת שעת חירום, הנהלת הסיעוד, השרון
זה היה סבה של נורית פיסקון (58) מהמושב רינתיה, שהדליק אצלה את הניצוץ. "סבא יוסף היה האח של המושב, המרפאה שלו הייתה צמודה לבית הספר היסודי שבו למדתי", מספרת פיסקון, היום אם לארבעה ובעצמה סבתא ("בקרוב לחמישה"), אחות כללית בבית חולים השרון ואחראית שעת חרום והגנת מידע.
"סבא שלי היה סבא מהסרטים. את רוב זמנו הוא חילק בין המרפאה לבית וגם כשהוא היה בבית, כל אנשי המושב והמושבים הסמוכים היו מגיעים אליו הביתה. מי שנפצע או מי שהרגיש לא טוב - הוא היה שם תמיד בשביל כולם. לנו, הנכדים, הוא היה סבא שנתן כל מה שרצינו. היינו משגעים אותו שייתן לנו כסף לצרכנייה, זה היה הבילוי אז, החיים היו שמחים ופשוטים".
החיים השמחים נגדעו באיבם לילה אחד בחצות, כשסבה של פיסקון נקרא לביתה של מטופלת שסבלה מכאבים עזים. "סבא יצא רכוב על אופנים למושב הסמוך. מכונית שהגיחה במהירות פגעה בו והרגה אותו. הייתי בסך הכל בת עשר, ילדה קטנה שאהבה מאוד את סבא שלה. בלוויה שלו הבטחתי לו שכשאגדל אהיה אחות, ושלבן הראשון שיוולד לי אקרא יוסף. את שתי ההבטחות קיימתי.
"בחרתי במקצוע הכי נפלא בעולם. אני בטוחה שאי שם בעולם מקביל סבא שלי גאה בי מאוד. אני מרגישה סיפוק אדיר להמשיך את הנתינה של סבא שלי".
19 צפייה בגלריה
מימין: רופאה אונקולוגית, ד״ר אירנה ז׳בליוק, המטופלת, רעות סוקולוסקי, נשיא המדינה, האחות המצטיינת, ליטל פרץ
(צילום: קובי גדעון, לע״מ)
"המטופלת מעניקה לי כוח לטפל בה"
ליטל פרץ, אחות אונקולוגית באסותא
הבחורה שריגשה מדינה שלמה כיצד הכניעה את הסרטן, ורק לאחרונה חשפה בפוסט מרגש שחלתה שוב, הגיעה במיוחד לבית הנשיא בירושלים, כדי להצדיע לאחות המטפלת שלה, בעת שזו קיבלה תעודת הצטיינות מנשיא המדינה יצחק הרצוג.
בין מקבלי תעודות ההצטיינות הייתה גם האחות ליטל פרץ. כשירדה ליטל מהבמה, המתינה בהתרגשות לחיבוק גדול רעות סוקולסקי, מטופלת שלה מזה ארבע שנים.
ליטל פרץ עובדת כאחות כבר שני עשורים. כ-14 שנים מתוכן היא משמשת כאחות במחלקת אונקולוגיה, ענף ברפואה אשר עוסק בחקר גידולים ובפרט במחלת הסרטן והטיפול בהם.
רעות מספרת: "בגיל 28 חליתי לראשונה בסרטן. הגעתי אבודה ומפוחדת למחלקה, למלחמה ממשית על החיים שלי. כשגיליתי את ליטל, היא בשנייה הפכה לאור ענק בחיים שלי. מהרגע הראשון היא הייתה שם בשבילי, חיבקה אותי, עטפה אותי. ליטל זמינה לי תמיד. בכל רגע, בכל שאלה, בכל חשש, גם בשעות הקטנות של הלילה.
"החלמתי מהסרטן וחליתי שוב. כשקיבלתי את הבשורה, ידעתי שאני אחזור לזרועותיה של ליטל. זה מרגיש לי לגמרי המקום הבטוח. ליטל לא ויתרה עליי ועדיין לא מוותרת לרגע. כשהיא אומרת לי כשאני אחלים, אני מאמינה לה, בלב שלם, שאני אחלים".
ליטל מספרת: "הכרתי את רעות לראשונה לפני ארבע שנים. רעות היא פשוט אור. כשהיא חזרה אליי למחלקה, אחרי שלוש שנים, פשוט לא האמנתי. היה לי קשה מאוד. כשאני מטפלת בה, אני מנסה לעשות הכל בשביל שהיא תרגיש בטוחה.
"אני מחכה לה שהיא תגיע לכל טיפול, והיא, בלי להרגיש, מעניקה לי את הכוח לטפל בה. רעות, מהמצוקה שלה, חושבת תמיד על המטופלים האחרים, ותמיד דואגת להרמת המורל במחלקה".
השתתף בהכנת הכתבה: איתמר אייכנר
