דרום עולה: משדר מיוחד משדרות ראיון עם הילה גונן ברזילי מנהלת מרכז החוסן בשדרות
(צילום: שחר גולדשטיין)
המטפלת של תושבי שדרות: בתחילת הריאיון איתה, שנערך היום (ג') במסגרת יום השידורים המיוחד של אולפן ynet, "ידיעות אחרונות" ו"ידיעות תקשורת" בשדרות, הוצגה הילה גונן-ברזילי בתור "כיפת הברזל הנפשית" של שדרות, וזו הגדרה נכונה למי שמנהלת את מרכז חוסן בעיר ומטפלת בתושבים שסובלים מחרדות, מלחצים, ממתחים ומפוסט טראומה.
כשהיא נשאלה מה עובר עליה ועל אנשי צוותה ב-24 השעות האחרונות, השיבה: "זה לא רק 24 השעות האלו. אנחנו כבר שבועיים בתוך זה. אנחנו בסוג של כוננות ועובדים 24/7. המטרה שלנו היא שלא יהיה בשדרות אפילו תושב אחד שירגיש שאין לו למי לפנות".
"הייתה שנה שקטה יחסית, שאפשרה לנו לעשות עבודת עומק בעיקר עם תושבים פוסט-טראומטיים כרוניים, שקשה לעבוד איתם כשיש רעש גדול מסביב. השקט של הקורונה אפשר לנו לעשות איתם עבודה טובה. עכשיו קיבלנו תזכורת לכך שהמציאות כאן מאוד שברירית"
לדבריה, ההסלמה הנוכחית היא קשה במיוחד לתושבים לאור השקט הביטחוני היחסי שהביאה איתה הקורונה בשנה האחרונה. "זה מאוד לא פשוט", אמרה גונן-ברזילי. "הייתה שנה שקטה יחסית, שאפשרה לנו לעשות עבודת עומק בעיקר עם אותם תושבים פוסט-טראומטיים כרוניים, שקשה לעבוד איתם כשיש רעש גדול מסביב. השקט של הקורונה אפשר לנו לעשות איתם עבודה טובה.
"עכשיו קיבלנו תזכורת לכך שהמציאות כאן מאוד שברירית. אנחנו יושבים על סוג של הר געש, שבכל רגע יכול להתפרץ. הדבר הקשה ביותר בחוויה הפנימית של התושבים הוא ההבנה שלמעשה אין לנו שליטה על החיים שלנו. ברצותם של בני דודנו - החיים שלנו יהיו גן עדן ויהיה כאן שקט. ברצותם - החיים כאן יהיו גיהינום. הדבר הזה לא פשוט לאדם שכל כך זקוק לחוויה של שליטה".
1 צפייה בגלריה
"אנחנו יושבים על סוג של הר געש, שבכל רגע יכול להתפרץ": הילה גונן-ברזילי ביום השידורים המיוחד
(צילום: קונטקט)
בהמשך הריאיון התבקשה גונן-ברזילי לתאר מה עובר על העובדים שלה כשהרקטות נופלות. "יש לנו צוותים לבוקר, לאחר הצהריים, לערב וללילה", פירטה. "למדנו לשמור על הצוותים, לא לשחוק אותם. אם בתחילת הדרך כולנו עבדנו 24/7, היום אנחנו יודעים לקחת נשימה ולהגיד, 'זה יכול להימשך יותר מיום, יומיים, שלושה, אז צריך לשמור על האנשים'. אז אנחנו עובדים במשמרות.
"יש לנו כמה משימות מרכזיות. הראשונה: לתת מענה טלפוני, מרחוק. השנייה: להגיע לביקורי בית לכל אותם אנשים ששיחת טלפון לא מספיקה עבורם. אם המצוקה לא נרגעת, אם רף החרדה לא יורד, אנחנו מגיעים אליהם הביתה בכל שעה משעות היממה. גם בשתיים בלילה תושב יכול להתקשר ולהגיד: 'הבת שלי רועדת, מקיאה, אני לא מצליח להרגיע אותה' - ואנחנו מגיעים אליו. המשימה השלישית היא להצטרף לצוות של אגף הרווחה. כשנופל קסאם בשכונה, אנחנו מטפלים שם בנפגעי החרדה".
"אם המצוקה לא נרגעת, אם רף החרדה לא יורד, אנחנו מגיעים לאנשים הביתה בכל שעה משעות היממה. גם בשתיים בלילה תושב יכול להתקשר ולהגיד: 'הבת שלי רועדת, מקיאה, אני לא מצליח להרגיע אותה' - ואנחנו מגיעים אליו"
גונן-ברזילי הדגישה שרבים מתושבי שדרות סובלים מטראומה מתמשכת. "זו לא פוסט טראומה: זה 20 שנה של חירום ביטחוני", אמרה. "זה לא פוסט, כי אנחנו לא אחרי. הטראומה גם מצטברת, כי זה אירוע על אירוע על אירוע, ואנחנו אף פעם לא יודעים מתי זה יתפרץ, ואצל מי".
