התפר שבין סוף שנה ותחילת שנה הוא זמן לסיכומים וגם לבחינת העתיד. וזה מסקרן שבעתיים, כאשר האנושות מתמודדת עם מגפה עולמית. "ברור שמגפת הקורונה תשנה את פני העשורים הבאים בחברה האנושית", אומר חוקר העתידים פרופ' דוד פסיג. ובעוד בפייזר מדברים על 2024 כתאריך אופציונלי ליציאה מהקורונה, פסיג טוען שבמקרה הטוב נעבור את 2025 עד שנוכל לומר ברוך שפטרנו.
"יש עוד שניים-שלושה גלים לפחות. כשאמרתי בתחילת המגפה שיהיו בין שש לשמונה גלים, חשבו שאני משוגע. אבל אני ממשיך לומר את זה. היקף ההתפשטות של הווירוס הופכת את הקורונה למשבר מהסוג שלוקח זמן עד שהוא פג".
על מה אתה מסתמך?
"על הסימולציות שערכנו בתחילת הדרך ושיקללנו הרבה משתנים – ביולוגיים, כלכליים ופוליטיים. כבר במרץ 2020 טענתי שהמשתנים שישפיעו על קצב דעיכת הקורונה הם שיתוף הפעולה הגלובלי, שינוי גישה של מתנגדי חיסונים והחובה לדאוג לכך שהחיסון יגיע לכל מקום בעולם. כי כל עוד המגפה לא תסתיים לחלוטין בכל העולם, לא נצא ממנה, היא תחזור ותרים ראש ויתפתחו עוד וריאנטים במוקדים שונים ברחבי הגלובוס".
ניפטר ממנה בסוף?
"לא לחלוטין. היא תמשיך לעשות מוטציות, כי פנדמיק בהגדרתה היא מגפה שהגוף בכלל לא מכיר את הווירוס שמחולל אותה, ועד שמפתחים לו חיסון הוא עושה שמות. ועדיין, הקורונה יכולה להירשם כאחת המגפות הקצרות ביותר בתולדות המין האנושי, כי תוך שנה פיתחנו לה חיסון ראשוני והפצנו אותו לכמחצית מאוכלוסיית העולם הזקוקה לו", אומר פסיג ומזכיר שהבעיה היא שחצי זה לא מספיק, ושכדי להתגבר על המגפה עלינו לשנות את צורת ההתנהלות שלנו.
יש לנו אחריות גלובלית
לדעה הזו שותף גם הפסיכיאטר ד"ר אילן טל, מנהל מרכז "טל" לתמיכה רגשית ונפשית, שאומר: "מהקורונה למדנו שיש לנו אחריות גלובלית ושאי אפשר להמשיך ולהתנהל כאשר כל מדינה מקבלת את ההחלטות שלה בנפרד. רק אם נשתף פעולה כמדינות, נצליח לדאוג גם ליציאה שלנו מהקורונה וגם למשל לפן האקולוגי והיחסים שלנו עם כדור הארץ. אבל אנחנו מתעוררים רק כאשר אנחנו משלמים מחירים כבדים, ממש כמו שקרה בעקבות מלחמת העולם השנייה, ומה שלמדנו בעקבותיה על בשרנו כאנושות, הניע אותנו ליצור בלמים כדי שמצב דומה לא יחזור".
"הדבר הכי חשוב לעשות בהתמודדות מול המגפה הנוכחית, זה לחולל רפורמה רצינית בשאלה מה זו דמוקרטיה, ולשפר את ההגדרה שלה"
"כל משבר מביא הזדמנות להתארגנות מחדש של המין האנושי, שלומד לשפר תהליכים של קבלת החלטות ומגיע לתפקוד יעיל יותר של מוסדות לאומיים ובינלאומיים", מסכים פרופ' פסיג, ומזכיר שאכן אחרי מלחמת העולם יצר המין האנושי את ארגוני הבריאות הגלובליים, ואחרי השפעת הספרדית, שבמהלכה מתו בין 50 ל־100 מיליון בני אדם במהלך חמש שנים, האנושות פיתחה את שירותי הבריאות הציבוריים ואת ביטוחי הבריאות שהעניקו יכולת להגיב למצבים כאלה בצורה מאורגנת יותר.
"ולכן הדבר הכי חשוב לעשות בהתמודדות מול המגפה הנוכחית, זה לחולל רפורמה רצינית בשאלה מה זו דמוקרטיה, ולשפר את ההגדרה שלה. כי כרגע דמוקרטיה זה חופש הפרט, כאשר כל אחד עושה מה שבא לו: כן מתחסן, לא מתחסן - וזה ילדותי. זו התנהלות מסכנת חיים שלא יכולה להתקיים במצבי מצוקה ומגפה. אנחנו חייבים אחריות כוללת האחד כלפי השני", אומר פרופ' פסיג, כאשר במקביל, ד"ר טל מתאר את ההתנהלות החברתית הרצויה לפי קודים של משפחה.
"אם אפריקה הייתה אח שלנו, או שכן קשיש בלי כסף, איך היינו מתייחסים אליה? האם היינו משאירים אותה חלשה, או שהיינו מנסים לחזק אותה? כי יש יבשת שלמה מוכת עוני, ובהקשר של הקורונה, יבשת שלמה שהחיסונים לא מגיעים אליה בצורה מספקת, ואנחנו לא עושים הרבה. אבל אם זה היה השכן שלנו, או אח שלנו? היינו דואגים לו לאוכל חם. אבל אנחנו עדיין לא עושים את זה ברמת הדאגה למדינות. בהקשר הזה אנחנו עדיין ילדותיים", קובל ד"ר טל, ודבריו מתכתבים עם אלה של פרופסור פסיג.
האם הקורונה תבגר אותנו?
ד"ר טל: "הלוואי".
פסיג: "המין האנושי מתפתח תמיד ממשבר למשבר, עניין שנועד לשפר את המערכות שלנו. אבל הבעיה היא שלא כולם מבינים שאנחנו שזורים יחד ושהתלות שלנו אלה באלה היא לא עניין וולנטרי, אלא קיומי, ולכן האחדות בינינו קריטית. כי אם מישהו אוכל משהו בפינה נידחת בסין, זה משפיע גם עליי, ולכן למשל צריך לארגן מוסדות שיודעים לאכוף את המשמעות של זה, כגון גוף עולמי שיהיה מספיק חזק כדי להגיד לסינים: 'אל תאכלו בעלי חיים שקופצים מהם וירוסים', או לייצר מנגנונים שאוכפים את הרגולציות שמטרתן לדאוג לכלל, וזה לא רק בענייני מגפות. גם בנושא של התחממות כדור הארץ עדיין כל מדינה עושה מה שבא לה. אי אפשר שכל מדינה תחליט לעצמה – 'פותחים גבולות, סוגרים גבולות', או שהפרט יחליט 'כן להתחסן, לא להתחסן' - ולכן המשימה שלנו בעשור הקרוב היא להתנהל ביחד. וזו האבולוציה הגדולה של המאה ה-21".
ד"ר טל מסכים: "אנחנו צריכים ליצור כללים התנהגותיים אוניברסליים גלובליים שיגרמו לנו לפעול ביחד. איך עושים את זה? הדרך לא תהיה נקייה, יהיה בה גם הרס, כי זה טבענו, אבל מתוך ההרס ייבנו דברים חדשים".
אז תן לי ארגז כלים התנהגותי עולמי לשנה הקרובה.
"אני לא רואה במערכות החברתיות הגלובליות הקיימות פתרון משמעותי ולכן ארגז הכלים יצטרך להיות עדיין ברמת המשפחה, לא ברמת החברה".
כלומר?
"כלומר שאנחנו כחברה עדיין לא מסכימים שיהיה קול סמכותי שנסכים להקשיב לו, שהוא שקול ופחות מתלהם. כחברה מערבית אנחנו עדיין אומרים 'נעשה מה שאנחנו רוצים'".
עד מתי?
"עד שנבין שכדי להשתלט על המצב המאתגר שאנחנו נמצאים בו, דרוש שיתוף פעולה גלובלי שידברר את הפעולות שצריך לנקוט, כדי שכל העולם ידבר בשפה משותפת ובערבות הדדית, כמו שנהוג במשפחה".
פרופ' פסיג: "הקורונה היא מתנה גדולה שקיבלנו ושמלמדת אותנו כאנושות להתמודד עם מצבים מאתגרים, כי זו לא תהיה המגפה האחרונה, ויש עוד אתגרים גדולים מאוד העומדים בפני המין האנושי – סביבתיים, ביולוגיים, כלכליים, חברתיים. אחרי אלפי שנות קיום, הפכנו להיות ישות גלובלית, ולגלובליות הזו יש יתרונות, אבל גם חסרונות, שאחד מהם הוא הדמוקרטיה. היא מנגנון חשוב, אבל היא גם מאוד ילדותית בשלב זה בהתפתחותה כדרך חיים – היא מובילה אותנו לאבד את היכולת לזהות איזה מידע הוא אמיתי ואיזה פייק. ואם נוסיף לכך את ההיצמדות לקפיטליזם שלא דואג לכולם אלא רק לבעלי משכורות – ובקורונה ראינו איך מי שלא הכניס משכורת התמוטט – אנחנו בכלל בבעיה".
עוד עלייה בבעיות הנפשיות
את הבעיות רואה גם ד"ר טל, בעיקר בהתנהלות הרגשית והנפשית שלנו בעת הזו. "ראינו בשנה וחצי החולפות ונמשיך לראות עלייה באי שקט ובבעיות נפשיות של האוכלוסייה - יותר דיכאון, חרדה, הפרעות התנהגות אצל ילדים, התמכרויות אצל מבוגרים, אלימות במשפחה ופחות ויסות - כי הוספנו לחיים שגם ככה הם עמוסים מאוד, גם את הקורונה".
ואיך הקורונה תמשיך להשפיע עלינו מבחינה רגשית?
"מבנה המוח שלנו הוא כזה שהחלק הרגשי שלו הוא פרימיטיבי. הרי חרדה מתעוררת גם אצל לטאות, אבל הן לעומת בני האדם צריכות לראות את האויב כדי להיכנס לדריכות. כיוון שאצל בני האדם התפתח מוח חושב חכם, שגם יכול לדמיין את העתיד, החרדה מתפתחת סביב מחשבה שמא יקרה משהו. כך החלק החושב שהעניק לנו איי־קיו ואינטליגנציה, מבהיל את החלק הפרימיטיבי, שהוא הרבה יותר ראשוני, ובו מתעוררת חרדה".
ומה קורה כשהחלק החושב מבהיל את החלק הפרימיטיבי?
"אנחנו יוצאים מוויסות. ולכן רואים מצבים שבהם אם עד כה שמרתי על מצב הרוח, או הצלחתי לא להתפרץ, עכשיו זה לא מצליח לי. ולכן בקורונה למשל רואים יותר מקרים של אלימות במשפחה".
פרופ' פסיג: "הבעיה היא שכולם חושבים שזה נגמר עוד חודש, אבל זה לא ייגמר כל כך מהר, וההשלכות הן לטווחים ארוכים - גם מכה כלכלית, גם פגיעה בתוחלת החיים, כאשר בארצות הברית כבר נמדדה ירידה של שנה וחצי בתוחלת החיים בעקבות הקורונה".
ייאשת. תגיד משהו טוב אחד.
"מזל שקיבלנו את המשבר הזה. בעברית, המילה 'משבר' היא גם חיובית – 'לשבת על המשבר'. בסוף הדבר הכי כואב מייצר את הכי טוב. אז לא לפחד, כי מהמגפה הזו אנחנו הולכים לצמוח, להבין יותר טוב איך אנחנו שזורים יחדיו ומתוך כך לייצר חברה טובה יותר".
ומה עם הטכנולוגית המשוגעת? היא לא תפגע במין האנושי?
"מה פתאום, זה רק רעש במערכת. המין האנושי כל הזמן משתפר".
לאן הולכים מפה
מי שלא חושבת שמדובר רק ברעש במערכת ומכריזה שהסחרור הטכנולוגי כבר בעוכרינו היא הטרנדולוגית עדי יופה, מומחית לעתידנות עסקית. "הקורונה הציבה המון סימני שאלה סביב האופן שבו אנחנו רוצים שהחיים שלנו ייראו, וזו בעיניי הכותרת הגדולה של 2021", אומרת יופה. לדבריה, האנושות נמצאת בתקופה שבה היא מנסה להבין לאן אנחנו הולכים מפה, "כשברקע יש המון דברים שהם גדולים מאיתנו ואנחנו מנסים לעכל. איבדנו שליטה - מגפה, משבר אקלים, פערים עצומים, מתקפות סייבר – והאדם הסביר תוהה 'מה קורה בעולם הזה, לאן הולכים מכאן'"
לאן באמת?
"מה שאנחנו רואים בארצות הברית באופן ברור, זה ש־15 מיליון אמריקאים צעירים התפטרו ממקומות העבודה שלהם, וש־41 אחוז
מכוח העבודה האמריקאי אמרו שהם שוקלים להתפטר ממקום העבודה בשנה הקרובה. מנהלות משאבי אנוש לא מצליחות לגייס עובדים, כי הקורונה הובילה לכך שאנחנו שואפים לשיפור אמיתי בוול ביאינג שלנו, ברצון לעבוד פחות וליהנות יותר, להיות בכאן ועכשיו, לשים לב לבריאות הגוף והנפש".
ומאיפה זה מגיע?
"מזה שלא יודעים מה יהיה מחר ולכן המגמה המשמעותית היא לחיות את הכאן ועכשיו ולמקסם את הוול ביאינג באופן משמעותי. אני מנתחת מגמות ומזהה שאנשים מתפטרים, חיים לבד - בארצות הברית מדברים על כך שיותר אנשים בני 25 עד 54 חיים לבד, בלי שותפים ובלי בני זוג - כי העתיד משובש וחסר ודאות, ולכן רבים מאמצים חיים שלא דורשים מחויבות, בלי לתכנון לטווח רחוק, בלי עבודות לשנים, בלי משכנתא. כי המגפה, הסייבר, בעיות האקלים מובילים אנשים לחיות את הרגע בצורה אוטופית ולא לתכנן לטווח הארוך".
"הקורונה הובילה לכך שאנחנו שואפים לשיפור אמיתי בוול ביאינג שלנו, ברצון לעבוד פחות וליהנות יותר, להיות בכאן ועכשיו, לשים לב לבריאות הגוף והנפש"
ומה זה הרצון לאוטופיה?
"זה להבין שרווחה נפשית זה לא 'אני אעבוד עכשיו 15 שעות ביום וביום חמישי אחרי הצהריים תביאו לי האפי האוור לאופן ספייס'. אלא זה אומר שיומיים בשבוע אני עובדת מהבית, או לא עובדת בכלל, או שאפרוש לפורטוגל. זה לא העולם הישן פלוס שעת עיסוי שמגיעה עד המשרד, אלא זה לעבוד פחות, להיות יותר עם המשפחה, להיות עסוקים במה שמיטיב את איכות החיים ולא בכאילו".
ולתוך כל האוטופיה הזו, שלא ברור לי איך היא תמשיך להחזיק את העולם על כתפיה, נדחק עכשיו המטא-וורס — מילת הבאזז בשוק הטכלונוגיה העולמי, כשהכוונה היא לעולמות וירטואליים מרובים. השאלה היא האם גם עבור האווטר שלנו, שיתנהל בעולם הווירטואלי החדש, נדאג לוול-ביאינג? תשאלו את בני המזל מצפון אמריקה, שכבר משתתפים בניסוי הגדול וחובשים את משקפי ההורייזן של העתיד. אבל מי בכלל רוצה להתפצל ולהתנהל בשני יקומים מקבילים? ולחיות בעולם שבו בעזרת מטבע וירטואלי קונים בעלות על יצירות אמנות דיגיטליות, שלמעשה לא שוות אפילו את הנייר שהן לא מודפסות עליו, אבל לכאורה שוות מיליונים?
כשאני אומרת את זה ליופה, היא צוחקת ומחזירה בשאלה: "אז את מבינה למה לתחזית שלי לשנת 2022 קראתי 'נו פיוצ'ר'? "אבל מצד שני", היא זורקת לעברי כדור לא צפוי, אולי דווקא במציאות המקבילה, האווטרית שלי היא שתנהל את אורח החיים האוטופי שאני כאן כל כך כמהה אליו? אולי לה יהיה בית עם בריכה, וזמן לקרוא את כל הספרים בעולם בלי ללכת לעבודה? ובמקרה כזה, מה זה לפנטז על ארבעה ימים בשבוע ועל מעבר לפורטוגל? ושלא לדבר על האפשרות הכה רותחת לסחור בנכסים דיגיטליים ב־NFT והנה יש מלא צעירים שכבר יודעים למכור זכויות על תמונה או פרק או איור או עיצוב, ולקבל מטבע וירטואלי שאותו הוא יכול להמיר לדולרים. ודווקא פה האוטופיה מתממשת - כי הדור הצעיר שמבין דיגיטל יכול לעבוד פחות קשה, ולהרוויח כסף".
שאנחנו הזקנים לעולם לא נצליח לממש. נו, צדקת. נו פיוצ'ר.
"במובן שאנחנו מכירים אותו, העתיד אכן נגמר. אבל מתחיל סדר חדש, עם כללים חדשים".
