הנה כמה משפטים שכל מתמודד עם או־סי־די כנראה שמע מתישהו, בגרסה כזו או אחרת: "אה, אתם אלו שחייבים שכל המזלגות יהיו במדיח באותו כיוון ובאותו גודל?"; "וואלה, אז בטח הבית שלך מה־זה מסודר"; וגם התוספת האקטואלית האחרונה, "נו, אז בקורונה היה לך קל, ממילא אתם שוטפים ידיים מלא".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
האמת היא שקצת קשה לבוא בטענות לתפיסה הזו. בתרבות הפופולרית, או־סי־די – הפרעת טורדנות־כפייתית בשמה הרשמי – נחשבת בדרך כלל לבעיה קלילה, אפילו חמודה, לעיתים בכלל מצחיקה. קחו למשל את מוניקה גלר מסדרת הקאלט "חברים", ואת או־סי־די הניקיון שלה. באחת הסצנות הכי זכורות, היא שואבת את השטיח שלה באמצעות שואב אבק, וכשהיא מסיימת, היא לוקחת שואב יותר קטן, ושואבת את השואב. הקהל מתגלגל מצחוק. גם חיפוש מהיר ביוטיוב יעלה לא מעט קטעי סטנד־אפ על או־סי־די, שלא לדבר על פרסומות למוצרי ניקיון, שבכלל הפכו את ההתמודדות למקדם מכירות. כי אם "חולי ניקיון" קנו את האקונומיקה שלנו, היא בטח מעולה גם לכם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אבל המציאות היא לא מוניקה גלר ולא פרסומת למסיר כתמים, והחיים עם או־סי־די, יכולים להיות מאוד לא פשוטים. על פי ההערכות, כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל מתמודדים עם או־סי־די בדרגה כזו או אחרת, לא כולם מאובחנים, כמובן. מדובר בעשרות אלפי ישראלים, שבמצבי קיצון ההפרעה משתלטת על חייהם לגמרי. השבוע, שלושה מהם חושפים באומץ מה זה אומר באמת להיות עם או־סי־די. הם עושים את זה בשביל ששאר 98 אחוז הישראלים ידעו שזה ממש לא בדיחה ולא שורת מחץ במופע סטנד־אפ, ושגם הם – כמו כל מתמודדי הנפש – זקוקים להבנה וקבלה. אבל גם חשוב להם שעוד מסר יעבור: "שזה גם לא סוף העולם", כפי שקובעת אור לב, שמתמודדת עם או־סי־די זיהומי (חשש מפני לכלוך, חיידקים וזיהום), "אפשר לחיות עם או־סי־די, ואפילו טוב".
"הייתה לנו פעם בעיה בדוד השמש. בגלל האו־סי־די, לא יכולתי להרשות לאנשי מקצוע להיכנס אלינו הביתה. אמרתי לבעלי, נסדר את זה בעצמנו. טיפסתי למרפסת השירות, וכשניסיתי לחזור, אחזתי במסגרת החלון. היא נעקרה, ונפלתי למטה שתי קומות. בדרך למטה, הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא לא, 'יש לי ילדה קטנה בבית, אני יכולה למות!' אלא, 'שיט. איך אני חוזרת עכשיו הביתה, מורידה בגדים, הולכת להתקלח'.
"נחתי בתוך שלולית מים חומה עם תולעים. ישבתי בשלולית ובכיתי. היו לי רק כמה חבלות לא רציניות. החובשים שהגיעו אמרו לי שהם חייבים לפנות אותי, אבל לא הסכמתי להיכנס לאמבולנס. אחותי הסבירה להם שיש לי או־סי־די, ושאני פשוט לא יכולה. אמרתי שאם הם ידאגו שיהיה לי מקום להתקלח, אני אצטרף. הם אמרו 'נדאג לזה'. הגעתי לבית החולים. זה היה בשיא הקורונה. אמרו לי, 'לא יכולים לארגן לך מקלחת'. אחותי עשתה מהומת אלוהים, עד שאמרו לה: 'טוב, אנחנו יכולים לתת לך להיכנס להתקלח – אבל רק במחלקת הקורונה'. האו־סי־די ניצח. הלכתי להתקלח במחלקת הקורונה".
את זוכרת איך זה התחיל?
"יש לי או־סי־די מגיל 12. גדלתי בפנימייה, ואני זוכרת את מחשבות האו־סי־די הראשונות. הייתה לי שותפה בחדר שהייתה תולה בגדים מלוכלכים בחדר. חשבתי לעצמי, אם היא עושה את זה, מה אנשים אחרים עושים? היה לי קשה שאנשים נוגעים בי, שמים עליי יד. הייתי מחטאת את הסכו"ם והצלחות. לא יכולתי לגעת בפרוסת לחם בלי להכניס את היד לשקית.
"לאט־לאט התחלתי להרגיש שהאו־סי־די תופס אצלי יותר נפח בנפש. כאילו כל הזמן האו־סי־די דורש מקום גדול יותר. זה התחיל בדברים קטנים והחמיר. אני עם או־סי־די זיהומי. קשה לי עם חיידקים".
במה זה מתבטא?
"יש לי, למשל, בעיה קשה מאוד עם שירותים, בוודאי ציבוריים, אבל גם בבתים של אנשים שאני מכירה. בהיריון הראשון הרגשתי את ההידרדרות. בגדים נקיים לא יכלו יותר להתקרב לסל הבגדים המלוכלכים. כל פעם יש עוד משהו קטן, את נותנת לאו־סי־די אצבע והוא רוצה את כל היד. המחשבות מתגברות. הטְקסים מחמירים. בשלב מסוים היו אזורים שלמים בבית שלא יכולתי לגעת בהם".
תתארי לי טֶקס כזה למשל.
"כשאני מכניסה בגדים למכונה, אני מנקה את הגומי מסביב לתוף עם מגבונים לחיטוי, שוטפת ידיים, מכניסה את הכביסה, שוטפת שוב ידיים. מוציאה את הכביסה הנקייה למייבש. כשאני מוציאה כביסה מלוכלכת, אסור לה להתערבב באוויר עם בגדים נקיים. אם בגד נופל על הרצפה, הוא חוזר לכביסה נוספת. אם בגד מלוכלך נופל על הרצפה, אני מנקה את הרצפה. עכשיו אני במצב סביר, אבל במצב הגרוע שלי, הייתי מתקלחת אחרי כל מכונת כביסה, שזה גם היה תובעני מאוד וגם ייצר הרים של כביסה. תמיד השתדלתי שלבעלי ולבת שלי יהיה מה ללבוש, אבל הייתי מגיעה למצב שלי אין בגדים. פעם אחת באמצע החורף לבשתי שמלה קיצית וכרכתי צעיף צמר, בתקווה שיחמם אותי. באותו יום הלכתי לחפש ספר על טיפול באו־סי־די. כשנכנסתי לחנות, אחת הנשים צחקה על מה שאני לובשת. אני הייתי על הגבול, ופשוט יצאתי לה על החיים: 'מה את מעירה לי בכלל? את לא מכירה אותי! זה הדבר היחיד שנשאר לי בארון והדבר האחרון שאני צריכה בחיים זה את הבדיחות וההטפות שלך'".
מה היה הכי נורא באותה תקופה?
"הגעתי למצב של דיכאון אחרי לידה. הייתי במצב אובדני. כל הזמן חשבתי על מוות. לא הייתי מסוגלת לסבול את עצמי. החלק הכי גרוע היה לראות כמה בעלי סובל בגללי. היו פעמים שלא יכולתי לצאת מהבית, הילדה הייתה מפספסת ימים בגן רק בגלל האו־סי־די שלי. זה מאוד הקשה עליי נפשית. הגעתי למרכז כלשהו לטיפול באו־סי־די, יצאתי משם כועסת ברמות. הטיפול היה מאוד יקר והם התחייבו על החלמה מלאה תוך חצי שנה. לי זה נשמע לא אמין, אבל בעלי היה כל כך נואש, הוא רצה לקחת הלוואה כדי לממן את הטיפול. הוא אמר, 'לא נשאר כלום מאשתי, רק או־סי־די'. התפרקתי.
"היום אנחנו במקום אחר בזוגיות וגם בהיריון שני, אבל אז, זה היה נורא. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעבוד ולא מסוגלת לעשות כלום, שאני פוגעת במשפחה שלי. אפילו כתבתי מכתב התאבדות לבת שלי".
מה כותבים לילדה כל כך קטנה לפרידה?
"כתבתי לה שאני אוהבת אותה מאוד, אבל אני פשוט לא רואה דרך החוצה. שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם ההרגשה הזאת ועם הנזק שאני גורמת להם. בכל הזדמנות התפללתי שמשהו יפגע בי ויסיים את החיים שלי.
לילי סגל: "כשאני מכניסה בגדים למכונה, אני מנקה את הגומי מסביב לתוף עם מגבונים לחיטוי, שוטפת ידיים, מכניסה את הכביסה, שוטפת שוב ידיים. מוציאה את הכביסה הנקייה למייבש. כשאני מוציאה כביסה מלוכלכת, אסור לה להתערבב באוויר עם בגדים נקיים. אם בגד נופל על הרצפה, הוא חוזר לכביסה נוספת. אם בגד מלוכלך נופל על הרצפה, אני מנקה את הרצפה"
"ואז חברה לקחה אותי למיון בבית חולים פסיכיאטרי. אני יושבת שם, בוכה את חיי, נכנסת רופאה פסיכיאטרית. אני אומרת לה, 'אני רוצה למות. אין שעה ביום שעוברת שאני לא חושבת על מוות, ויש לי ילדה בת שנה בבית'. ביקשתי לקבל רק תרופות שמותרות בהנקה. ההנקה הייתה מה שהחזיק אותי מעל המים, הרגשתי שזה הדבר היחיד הטוב שאני עושה כהורה. היא אמרה שאין תרופה כזאת, ושהיא לא הניקה והילדים יצאו בסדר גמור, ו'את צריכה לבחור, טיפול או הנקה'. חברה שלי התערבה וסייעה לי להגיע למחלקה הפסיכיאטרית בקפלן, שם עזרו לי עם הדיכאון. היום אני מטופלת בתל השומר במחלקה של CBT – מרפאת דרור".
איך עברה תקופת הקורונה?
"פתאום נהייתה יותר מוּדעות. אנשים היו מנקים עם מגבוני חיטוי ועושים טקסים שהם חלק מהחיים שלנו, וגם נוספו בקבוקי אלכוג'ל בכל מקום. אבל זה היה גם הסיוט שלי".
למה סיוט?
"כי מבחינתי, את נוגעת בבקבוקון בידיים לא נקיות כדי להתנקות. והוא כל הזמן מול הפנים. אנשים נעמדים מולי ומשחקים עם הבקבוק. נוגעים בו ונוגעים בפנים. בדיוק חזרתי לעבודה, וכל בוקר הייתי מחטאת את הכול: את הכיסא והטלפון והמגירות, כל מה שאני נוגעת בו. וזה היה עוד במצב שאני עם מוטיבציה לחזור לעבוד. קודם לכן המצב שלי היה כל כך גרוע, שממש יצאתי משליטה. חוויתי התקפי חרדה, עם הזעות, דופק מהיר וקשיי נשימה. כל הגוף היה בחרדה. בכל פעם שהיינו חוזרים הביתה מהעולם שבחוץ, הייתי צריכה לחטא הכול. גם את הארנקים. היינו מורידים את הבגדים בכניסה לבית, הולכים להתקלח, הייתי מנקה גם את האוטו ואת המושבים. פעם בעלי חזר הביתה עם בוץ, צעקתי עליו בכניסה לבית שיוריד את הבגדים, והוא כבר לא היה מסוגל להכיל את זה יותר. רבנו, והשכנים הזמינו לנו משטרה. בעלי פותח להם את הדלת, ואני צועקת שאני לא מוכנה שהשוטרים ייכנסו לבית שלי. הוא ניסה להסביר להם שיש לי או־סי־די, שאני לוקחת כדורים ובטיפול, הם התעקשו שארד איתם למטה. הם ראו שאני שלמה ובריאה, ונסעו".
מה צריך להשתנות?
"הסטיגמות. בתגובה לכתבה על בריאות הנפש ואו־סי־די, מישהי כתבה, 'כל עוד לא הבאת ילדים, הכול בסדר'. כתבתי לה, 'מה זה אמור להביע? בגלל שיש לי בעיה נפשית אסור לי להביא ילדים לעולם?' והיא ענתה: 'כן. את פוגעת בילדים שלך. הם אומללים'. עניתי: 'את לא מתביישת להגיד דבר כזה? יש לי ילדה, והיא ממש לא אומללה'. זה פגע במקום הכי רגיש שלי. והיא כותבת, 'אולי הילדה שלך לא אומללה עכשיו, אבל חכי עוד 20 שנה, תשמעי מה היא תגיד לפסיכולוגית שלה'. זאת אחת הסטיגמות הקשות. היא לא הייתה כותבת על מישהו עם מחלה פיזית או על אנשים שמרותקים לכיסא גלגלים, שהם לא יכולים להביא ילדים לעולם. וזה משהו שאת כל הזמן שומעת".
ועכשיו את בסוף היריון שני.
"היריון נוסף היה דילמה, חששתי שזה שוב ידרדר את המצב שלי. ההיריון הזה לא פשוט. ככל שהוא מתקדם האו־סי־די מחמיר. הפסקתי לצאת בכלל לצאת מהבית. אם בימים רגילים אני יכולה להתאפק ולא ללכת לשירותים ציבוריים, בהיריון זה לא אפשרי. זה פוגע בהרבה סיטואציות עם הבת שלי, ולהרבה מקומות בעלי לוקח אותה בלעדיי. היא רצתה ללכת למקום שמתיזים בו מים, הוא לקח אותה ואני עמדתי מרחוק, ובכל זאת טיפה של מים הגיעה אליי. קניתי מגבוני חיטוי, ניקיתי, התיישבתי על ספסל ובכיתי".
על מה?
"על זה שאני לא יכולה לקחת חלק בחוויה של הבת שלי. זו תחושה מאוד קשה, את כאילו חיה עוד מציאות במקביל, שאף אחד חוץ ממך לא חי אותה. האו־סי־די נוכח גם בבחירה איפה אלד. הפרמטרים שלי אחרים. אני לא יכולה לחלוק חדר עם עוד יולדת, ולכן אלד בוולפסון, כי יש להם חדרים פרטיים אחרי הלידה. תיק הלידה שלי שונה מתיקים של נשים אחרות. יש לי בתיק מגבוני חיטוי, מושבים חד־פעמיים לאסלה. גם כך בית חולים זה מקום מלוכלך עם חיידקים וזה הופך את הכול להרבה יותר קשה".
מה חשוב לך שיידעו על או־סי־די?
"שבטיפול מוקדם אפשר להציל ולמנוע הידרדרות, רק חבל שברפואה הציבורית אין מספיק אפשרויות לטיפול. הורים צריכים להיות מודעים, ולקחת את הילדים לאבחון בגיל צעיר. וכן, אפשר לטפל בזה".
"כשההפרעה שלי הייתה בשיאה, לשטוף ידיים הייתה פעולה מאוד מסובכת ומתישה. היה עליי לשטוף בצורה מסוימת ובתזמון מסוים בכל מקום אפשרי המון פעמים ולמשך זמן רב. הייתי סופרת את מספר הפעמים שעשיתי כל תנועה, והייתי צריכה להימנע ממספרים אי־זוגיים. אם נתקלתי במספר אי־זוגי, הייתי צריכה לשטוף שוב את הידיים כדי שהמספר הסופי יהיה זוגי. מצאתי את עצמי שוטפת ידיים שוב ושוב, עד שהסבון התייבש על העור שלי ונספג לתוכו. הייתי שוטפת ומוסיפה, שוטפת ומוסיפה, וגומרת ככה יותר מחצי מכל של הסבון הנוזלי. עמדתי ככה חצי שעה כשאני מסבנת את הידיים, מתעצבנת על עצמי, רוקעת ברגליים, מרגישה דחף לזוז, מתחילה לבכות ללא הפסקה, ומשתגעת" (מתוך ספרה של אור לב "להילחם ב־OCD", הוצאה עצמית).
"את האבחנה קיבלתי כשהייתי בת שמונה. בהתחלה אמרו לי שאני סתם סטרילית ושזה יעבור, אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר. לקחו אותי לפסיכולוגית ילדים ולפסיכיאטר שאיבחן את זה. עד החטיבה לא ידעתי שיש עוד אנשים שיש להם את זה ושיש לזה שם. עד שיום אחד, אחי קרא לי למחשב, הצביע על המסך ואמר, 'ככה קוראים למה שיש לך'. הגעתי לפורום או־סי־די וראיתי הרבה אנשים כמוני. זה היה בין כאפה לבין הכרת תודה, שאני לא לבד. יש לזה שם. אני לא 'משוגעת'.
"בגלל שהייתי קטנטונת, התחלתי טיפול בכדורים בכמות מזערית. הייתה הקלה, ועדיין היו הרבה דברים שלא יכולתי לעשות. היה הרבה פחד ופאניקה לצאת מהבית. באותה תקופה, כשכלב היה עובר ברחוב, הייתי חייבת לעבור לצד השני ולחזור הביתה לטקס היטהרות. להתקלח ולכבס את הבגדים. בעקבות חלום שהיה לי, ביקשתי מההורים כלב, אמרתי להם שזה הפתרון. הלכנו ואימצנו כלב, מבלי לדעת שאני עושה את ה־טיפול לאו־סי־די, טיפול בחשיפה. זה היה שינוי גדול לטובה. זה אילץ את האו־סי־די שלי להתמודד.
אור לב: "שנים על גבי שנים, כל הילדוּת והנערוּת ובזמן הצבא הסתרתי. זה היה גומר אותי. הייתי צריכה לשקר לחברות, למה אני לא יכולה להיפגש. זה גרם לבידוד חברתי נוראי. היום אני מקפידה לדבר על זה כמה שיותר, שידעו: אפשר לעשות הכול גם עם או–סי–די, עד כמה שזה מייאש - אפשר לחיות ואפילו טוב. ואני ההוכחה"
"את הספר 'להילחם ב־OCD' כתבתי לאורך שנים, וזה בעצם היומן שניהלתי מאז שהייתי ילדה קטנה. הוצאתי אותו בהוצאה פרטית. רואים שם בעצם את ההתפתחות של ההפרעה, את ההפנמה וההבנה של מה זה ואיך מתמודדים עם זה. וגם איך ההפרעה מופיעה במדיה, בסרטים ובשירים".
ומה גילית?
"שרוב הפעמים זה מופיע בצורה של צחוק. בקומדיות מתייחסים להפרעה בצורה מגוחכת. לא רואים את המצוקה, וזה מה שהציבור קולט. כולם חושבים שאו־סי־די זו הפרעה חמודה כזאת, כמו שמוניקה גלר מ'חברים' היא חולת ניקיון. החברה לא מכירה בזה, צוחקת על זה. אנשים אומרים, 'וואי, את חולה ניקיון', בלי להבין מה זה אומר. אבל זה פוגעני כלפי כל הקהילה. מדובר על אנשים שמתמודדים עם דברים מאוד קשים, ולא מעט מגיעים גם למצבים של אובדנות".
הכרת אנשים שהגיעו למצבים קיצוניים כמוך?
"בטח. כל שבוע אני מקבלת הודעות חדשות מהורים, מבני זוג של מתמודדים, שלא יודעים מה לעשות. יש אנשים שאומרים, 'אם אלה החיים אז בשביל מה?' מי שפוגע בעצמו זה כתוצאה מדיכאון או מצבים של פחד ואימה. אנשים עם או־סי־די מודעים למצבם. אני יודעת שאין צורך לשטוף ידיים חמש פעמים, אבל זה לא משנה, עד שאני לא אשטוף בפעם החמישית לא אוכל להמשיך הלאה. צריך גם להבין שהאו־סי־די תופס הרבה מאוד זמן. יש אנשים לא מצליחים ללכת לעבוד, הם צריכים להיות בסביבה של אנשים סטריליים, או שהם לא יכולים לנסוע בתחבורה ציבורית. יש אנשים שלוקח להם שעתיים לעשות מקלחת. יש כאלה ששוטפים את הבית שלוש פעמים ביום, והם חייבים לנקות עם אקונומיקה כל יום. זה גובה הרבה מאוד אנרגיה וזה מאוד מתיש".
אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?
"החלטתי שלא להסתיר את האו־סי־די שלי, ומאז שכולם יודעים, הרבה יותר קל. פחות אכפת לך ממה חושבים. הרבה אנשים אומרים 'כל הכבוד' על החשיפה ושואלים איך אפשר לעזור. אנשים ממש מפרגנים. הם רק צריכים לדעת שזאת לא ההפרעה החמודה שיש בטלוויזיה, שזאת התמודדות קשה. שנים על גבי שנים, כל הילדוּת והנערוּת ובזמן הצבא הסתרתי. זה היה גומר אותי. הייתי צריכה לשקר לחברות, למה אני לא יכולה להיפגש. זה גרם לבידוד חברתי נוראי".
מה חשוב לך שידעו על או־סי־די?
"שאפשר לחיות עם זה, ואפילו לחיות סבבה. הרבה אנשים מתייחסים לזה כאילו זה סוף העולם, לכן אני מקפידה לדבר על זה כמה שיותר. נכון שאני לא יכולה לעבוד 12 שעות ברצף, אבל אני בהחלט מסתדרת בחיים, ואפשר לעשות הכול גם עם או־סי־די, עד כמה שזה מייאש – אפשר לחיות ואפילו טוב. אני ההוכחה. חשוב לי להעלות מודעות. אם הייתה לי אפשרות בגיל שמונה לעשות גוגל ולראות שיש עוד אנשים כמוני, זה היה יכול להיות נפלא. אז אני עושה את זה בשביל הילדה הקטנה שהייתי".
"האו־סי־די מלווה אותי כבר מילדות, אבל אובחנתי רשמית רק לפני שבע שנים. לפני האבחנה צחקתי עם חברים, שזה כמו שכולם אומרים שיש להם או־סי־די. היום זה דווקא מעצבן אותי שמחלקים את האבחנה הזאת כאילו זה כלום. אנשים חושבים שמדובר בטקסים לא מזיקים, והיו בכלל כאלה שאמרו לי, 'איזה מגניב שיש לך או־סי־די".
מה זה אומר שהאו־סי־די מלווה אותך מהילדות?
"תמיד היה משהו שהייתי אובססיבי לגביו, למשל, בחזרה מבית הספר הייתי סופר את הצעדים או הולך רק על משבצות מסוימות. הבנתי שזה חריג אבל נהניתי מזה. הפכתי את זה למשחק עם עצמי. כשזה התגבר, והבנתי שזה לא רק טקסים אלא דברים מעבר".
מה למשל מעבר?
"אני מוזיקאי, הקלטתי אלבום והוחתמתי על ידי חברת התקליטים היי פידליטי. והיו השמעות וציפייה שאופיע, אבל הרגשתי שזה פשוט גדול עליי. הופיעה חרדה מאוד גדולה. זה שיתק אותי בעוצמה והתבטא בפחד במה, במחשבות טורדניות. זאת מחשבה שנתקעת בראש ולא מרפה. זה יותר גרוע בעיניי מהטקסים, כי מהם אני יכול גם ליהנות גם אם זה משהו מתיש. המחשבות תקועות לך בראש ואי־אפשר להתמודד איתן. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שזה פוגע בי ממש".
את המחשבות הללו הוא מתאר בספרו "סוכת המציל" (שיראה בקרוב אור בהוצאת "טל־מאי" ו"ידיעות ספרים"): "אני נכנס לשירותים ומשאיר את האור כבוי, מיד המחשבות תוקפות אותי. זה משבש לי הכול. אני לא יכול להישאר פה הלילה. פשוט לא יכול. למה שוב אני מרגיש ככה? למה הדחף הזה ללכת? אני רוצה להקיא והפנים שלי לוהטות. אולי יש לי חום? לא, אין לי כלום, וגם לא קרה כלום. אני פשוט... סתם דפוק.
"אל תחשוב על זה. אל תחשוב על זה! אני חוזר על המשפט כמה פעמים, עד שהוא מהדהד לי בכל הגוף והמוח נסתם. אני באמת לא חושב על כלום אבל גם לא מצליח להתרכז".
רועי סלמן: "חזרתי ממסיבה עם חברים ורצו להוריד אותי בבית. השעון הראה 15:13. אבל בראש שלי, אסור היה לי לרדת מהמכונית בדקה ה–13. ידעתי שלא יקרה משהו רע, אבל לי זה עושה רע. ביקשתי שימשיכו בנסיעה, ואני אלך ברגל ברגע שנגיע ל–14 דקות. בינתיים צפירות מאחורה. ומה אם הייתי נכה ולא הייתי מסוגל לצאת? זה בדיוק אותו הדבר"
אז מה עשית כשכל זה התפרץ ככה?
"הלכתי לטיפול והבנתי שיש לי או־סי־די עם קבלות. התחלתי טיפול שעזר לי מאוד. הכתיבה הפכה למקצוע שלי. ועדיין יש דברים שיכולים להפריע, כמו המחשבות הטורדניות. הן לא מרפות. הגעתי למקסימום המינון של הכדורים שאני יכול לקחת. אבל הם לא ניתקו את המחשבות".
אתה יכול לתאר איך זה מרגיש למשל ביומיום?
"זה ללכת לישון ולחשוב על 50 נושאים שרצים לך בראש במקביל, וכולם באותה עוצמה, כולם 'חשובים' באותה מידה. גם אם העיניים שורפות מעייפות, את לא תירדמי. אני חושב על הספר שאמור לצאת, ומה אם הוא לא יצליח, ומה עם החתולים שעדיין לא שמתי להם אוכל, ומחר אני צריך ללכת להורים, ויצא אלבום חדש לביורק שאני צריך להאזין לו. הכול הופך לבלגן בתוך הראש וזה משהו שאני חווה מדי יום".
במה עוד מתבטא האו־סי־די שלך?
"למשל הקטע של מספרים זוגיים. אם אני מקשיב למוזיקה ומגיע לשיר מספר 13, אני לא יכול לסיים איתו. זה משפיע על מצב הרוח מאוד. את יכולה להיות שעתיים הכי שמחה בעולם - ואחרי שעה מבואסת רצח. כשהמחשבות מניחות לרגע ואני מתעסק רק בדבר אחד, פתאום אני יכול להיות שמח וכיף לי. תחשבי שיש לך המון עבודה, ואת בלחץ וכולם יושבים לך על הראש, ואת לא מספיקה כלום. אצלי זאת התחושה, רק שזה מדומה, כי אף אחד לא יושב לי על הראש. ואני מודע לזה, אבל המודעות לא עוזרת".
איך הסביבה מגיבה לזה?
"החברים שלי היום מאוד טובים ומאוד מכילים ומקבלים. בעבר היו לי חברים שלא הבינו. חזרנו ממסיבה והם רצו להוריד אותי בבית. השעון הראה את השעה 15:13. אבל בראש שלי, אסור היה לי לרדת מהמכונית בדקה ה־13. ידעתי שלא יקרה משהו רע, אבל לי זה עושה רע. בינתיים צפרו לנו נהגים והחברים התעצבנו וביקשו שארד. ביקשתי שימשיכו בנסיעה, ואני אלך ברגל ברגע שנגיע ל־14 דקות. הם לא קיבלו את זה באותו רגע. זה נראה להם טיפשי. אבל אני לא יכולתי לרדת. ומה אם הייתי נכה ולא הייתי מסוגל לצאת? זה בדיוק אותו הדבר. זאת נכות מסוימת. רוב האנשים מקבלים ומבינים ויש כאלה שלא".
וכשאתה אומר שאתה מרגיש רע אם אתה יורד בדקה הלא־נכונה, מה זה ה"רע" הזה?
"זאת תחושה ממש לא נעימה. כאילו שעשיתי משהו לא בסדר כרגע. אני מודע לזה שזה לא הגיוני, אבל זה מרגיש כאילו עשיתי משהו לא נכון. מן מועקה כזאת. מצד שני, יש גם דברים שאני נהנה מהם, באמת ניתבתי את זה למקומות יחסית טובים".
כמו מה למשל?
"אני חייב להקשיב ל־50 אלבומים בשבוע. זה יכול להישמע כמו טירוף, אבל אני מדרג את כולם, יש לי טבלאות אקסל של אלבומים משנת 1960 עד 2022, מכל השנים, כל הסגנונות וכל הזמרים. דירגתי מעל עשרת אלפים אלבומים. עם זאת ברור לי שזה או־סי־די. אני יכול לשכב במיטה בלילה אחרי שדירגתי אלבום מסוים, ואני מרגיש שיש שיר אחד שפיספסתי ונתתי לו ציון של 93 ולא 94, וזה יגרום לי לקום מהמיטה, גם כשאני גמור מעייפות, ואצטרך לשמוע אותו מחדש כדי להיות סגור על הדירוג, כאילו הנקודה הזאת תשנה את העולם. ולמרות שאני מודע לזה שהיא לא תשנה, מבחינתי זה חייב לקרות כרגע, אני לא אצליח להירדם. ואם זה ימשיך להציק לי, אני גם אאזין לאלבום מההתחלה.
"דוגמה אחרת קשורה לכתיבה. אם עכשיו אני מסיים לכתוב את פרק 12 ומתחיל את הפרק הבא, אתן לו כותרת של פרק 14 ורק אחרי שאסיים אותו ואתחיל את 14, אוכל לרשום בפרק הקודם 13. אחרי שיצא 'כמעט שם', הספר הראשון שלי, בדיוק סיימתי לכתוב את הספר השני. הספר הראשון קיבל ביקורות מעולות, ההוצאה כבר המתינה לספר השני ואהבו אותו שם, אבל מהאו־סי־די של המחשבות שהוא ייכשל, הרגשתי שאני חייב להתחיל מחדש. עשיתי דיליט ומחקתי את כל הספר. הרגשתי שאסור לי לפקשש עם השני. זה דברים שמאוד קשורים לאו־סי־די. זה מראה כמה כוח יש להפרעה הזאת".
מה אנשים חייבים להבין על או־סי־די?
"שזו מחלה של ממש, ושהיא הרבה יותר מורכבת ומסועפת ממה שחושבים. ושאנחנו לא מרגישים רק לחץ או אי־נוחות, אלא שיש אצלנו חוסר ויסות של תחושות ומחשבות, וזה מייצר, נוסף לכל, תחושת תסכול אדירה, שמלווה אותנו כמעט כל הזמן".
"הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית (או־סי־די) היא בין עשר המחלות הרפואיות שמובילות להכי הרבה פגיעה בתפקוד ולנכות", מסבירה הפסיכיאטרית ד"ר ניצה נקש־אקסלרוד, מנהלת מרפאת דרור לטיפול התנהגותי־קוגניטיבי במרכז הרפואי שיבא. "זאת הפרעה כל כך מורכבת שפוגעת בהמון תפקודים בחיים ומופיעה בגילים יחסית צעירים".
לדבריה, מטופלים רבים מתביישים בהפרעה כי הם מודעים לכך שהמחשבות האובססיביות שלהם לא הגיוניות. "למשל, מחשבות כמו 'אולי דרסתי לא בכוונה מישהו בזמן שנהגתי’, או 'אני צריכה עכשיו לקפוץ שש פעמים על רגל אחת כדי שלא יקרה להורים שום דבר רע'.
"חשוב להדגיש שאין קשר בין האישיות של האדם לתוכן המחשבות. אני מנחה את המטופלים לדמיין כאילו במסלול המסוים הזה במוח, שפעיל יותר באו־סי־די, יושב יצור קטן, 'מציקוני', שאוהב כל הזמן להציק. 'אולי שכחתי לנעול את הדלת או לסגור את הגז', 'אולי כשנגעתי בידית נדבקתי באיידס'. והמטופל הופך להיות כמו עבד של אותו גורם מציק. לפעמים האו־סי־די שובה אותך ואתה מאמין לשובה כמו בתסמונת שטוקהולם".
הטיפול היעיל ביותר להפרעה הוא התנהגותי־קוגניטיבי (CBT), או תרופתי, או שילוב שלהם. "לטיפול אנחנו קוראים חשיפה ומניעת תגובה. בטיפול קצר של בערך 20 מפגשים אנחנו מלמדים את המטופל להבין מה זאת ההפרעה ואיך היא מתבטאת באופן ייחודי אצלו. למטופלים רבים יהיו כמה סוגים במקביל, למשל גם פחד מזיהום וגם סדר ודיוק. אנחנו בונים רשימה של מצבים שאנחנו רוצים לחשוף את המטופל אליהם, למשל, לגעת בידית לא נקייה, ונמנע מהמטופל לעשות את הטקס. 70 אחוזים מהמטופלים חווים הקלה משמעותית. ירידה של 30־50 אחוז בסימפטומים".
להרבה אנשים יש טרדות כמו האם שכחתי לנעול את הדלת או השארתי מזגן דולק, מה הופך את זה לאו־סי־די?
"כמו בכל ההפרעות, ההבדל המשמעותי הוא העוצמה והשכיחות של הסימפטומים, והחשוב ביותר זה הפגיעה בתפקוד. בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו יכול להיות מדוכדך או במצב רוח טוב, אבל זה לא דיכאון", אומר הפסיכיאטר ד"ר מיכאל קרסנושטיין, עד לא מכבר סגן מנהל בכיר במחלקת האשפוז הפסיכיאטרית באיכילוב. "אם אני מסדר את השולחן וזה מניח את דעתי, זאת לא הפרעה. אבל אם אני חייב ליישר את הפינות, ומשקיע שעות במחשבה על הזווית של הספלים על המדף על חשבון העבודה או הזמן עם הילדים, זו כבר עלולה להיות הפרעה".
טיפול נוסף שקיים, אך לדברי המומחים לא כקו ראשון, הוא גרייה מוחית מגנטית עמוקה. חברת בריינסוויי הישראלית פיתחה קסדה עם סלילים שניתן להצמיד לראש ולגרות באמצעותה "אזורים מסוימים שאנחנו רוצים להשפיע עליהם במוח. הפיתוח קיבל את אישור ה־FDA האמריקאי לטיפול בדיכאון והציג תוצאות טובות גם בטיפול באו־סי־די", אומר ד"ר קרסנושטיין. "אבל חשוב לציין שאין טיפול פלא. שילוב של מספר טיפולים יכול להביא לשיפור משמעותי יותר".
הטיפול הוגש השנה כטכנולוגיה לסל שירותי הבריאות. כיום המטופלים משלמים עליה באופן פרטי. "במרפאה שלנו נחשפנו למטופלים שהגרייה המגנטית לא הובילה לשינוי מהותי, ומצד שני היו מטופלים שעבורם זה היה גיים־צ'יינג'ר. היה לנו מטופל שהיה עסוק רוב היום בטקסים, עם נכות קשה, שלאחר סדרת טיפולים הסימפטומים שלו נעלמו לחלוטין. עם זאת, בהיעדר המשך טיפול, התסמינים חזרו בהדרגה עד שניתן בוסטר".
