מרתון ארץ ים המלח
(צילום: אלמנטס )
כיף. אמרה לי ענת. תחשבי על המילה "כיף".
אין לך מה להיות לחוצה, אם תחשבי על זה כחוויה כיפית, לבטח תצליחי להגיע לקו הסיום. זאת לא תחרות, כך שאין לך ממה להיות בלחץ.
אולי זה נכון, אבל העובדה היא שאני בלחץ כבר יומיים. אתמול לא ישנתי כל הלילה, הצד הפולני שלי החליט לצאת החוצה ופתאום נבהלתי מעצמי. ועכשיו, כשאני בדרך לאסוף את שרון, כל הלחץ עולה. אני מרגישה את המזגן של הרכב מחמם קצת יותר ממה שצריך, וכפות הידיים שלי מחליקות להן מההגה.
ואם אני לא אצליח?! אני אומרת לה. בפועל, מעולם לא רצתי 10 קילומטר. מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי למרוץ הזה בכלל?! הבטחתי לשלושת השובבים שלי שאחזור עם מדליה על הצוואר ואני לא יכולה לאכזב אותם.
ענת המשיכה לחזור כמו מנטרה על המילה 'כיף', כאילו שאם היא תגיד את זה המון פעמים זה יהיה נכון. אבל אני לא אצנית, אפילו לא קרובה לזה.
כשכולם היו בבית בקורונה, אני החלטתי לרוץ
עוד בתקופת התיכון, בזמן שכולם היו נשלחים לרוץ בסיבובים סביב בית הספר, אני הייתי מוצאת איזה שיח נחמד להתחבא מאחוריו ואפילו הייתי מקפידה להפעיל את כישורי המשחק שלי ולצאת ממנו מזיעה ומתנשפת ב-100 מטרים האחרונים של הריצה.
ההחלטה להתחיל לרוץ התגבשה אצלי לראשונה בתקופת הקורונה. כשכולם ישבו סגורים בבתים, פעילות ספורטיבית הייתה האופציה היחידה לברוח ולגרום לשלושת השובבים שלי לפרוק את האנרגיה שהצטברה אצלם. זה היה או זה או להשתגע סופית.
חזרה לענת. אנחנו מסיימות את השיחה ואני ממשיכה לתל-אביב לאסוף את שרון. שתי מזוודות טרולי קטנות ואנחנו כבר בדרך למלון דניאל ים המלח. אם כבר מרוץ לפחות נתפנק קצת.
נסיעה איטית, פקקים של חמישי אחרי הצהריים, אווירה רגועה ברכב שלנו והנה אנחנו מגיעות למתחם המלונות של ים המלח. מכוונים אותנו לשלט ורוד לכיוון חניית המרוץ, ברקע קולטות את קו ההזנקה, הוא מואר ועומד עליו הכרוז בסאונד צ'ק.
"מה אני עושה פה"?!, חודרת המחשבה המטרידה. "כיף". אני מזכירה לעצמי את ענת. עושה כיף.
עושה את זה כמו גדולה
עולות לקומה תשע. ממרפסת החדר שלנו נשקף הנוף המדהים של ים המלח. המים בקו אחד, רואים את הטיילת וברקע אורות קטנטנים של הצד השני. ים המלח מקום יפה, אהבה שרק מתעצמת עם השנים. כשהייתי ילדה סבא וסבתא שלי היו מגיעים לפה פעמיים בשנה, ואותי לרוב היו לוקחים כדי לתת שקט להורים. ההורים שלי המשיכו את המסורת, כך שיוצא לי להגיע די הרבה פעמים ועדיין בכל ביקור אני נדהמת מחדש מהמקום.
כמה שלווה וקסם יש פה, אני חושבת לעצמי. ובעוד אני בוהה בקו המים, שרון מחזירה אותי למציאות, ומזכירה שכדאי לנו לרדת לאכול ארוחת ערב. להתמלא טוב לפני המרוץ. לפני היציאה מהחדר אני שמה לב שהמלון השאיר לנו פתק קטן עם תזכורת לאכול פחמימות ולנוח כמו שצריך בלילה שלפני. הם ממש חמודים פה, אני חושבת לעצמי.
לילה. יכול להיות שאני שומעת מואזין?! איפה אני?! ישנתי כל כך טוב, מיטה עבה, מזרן מחבק ולרגע הצלחתי לשכוח מהמרוץ, מהלחץ, מה-10 קילומטרים שמעולם לא רצתי. לקח לי שנייה להתאפס ולהבין ש"המואזין" ששמעתי הוא למעשה הכרוז שמזניק את המרתוניסטים. אור ערפילי נכנס מהחלון, צריך להתארגן ולצאת. בחוץ מעונן לחלוטין, שרון מציינת שמזג האוויר מושלם לריצה. יופי! אולי אפילו אצלח את הסיפור הזה. עוברת בי מחשבה.
אנחנו מקדימות כמעט בשעה. מתחם הזינוק מלא באנשים שבדיוק יוצאים לריצת חצי מרתון. מסתכלת סביבי ורואה הכל: זוגות שבאו לרוץ ביחד, גבר עם אננס על הראש, קבוצת בנות עם צבעי שיער עזים ורוד כתום סגול, קבוצה של חבר׳ה צעירים, נראים בגיל צבא או אולי קצת לפני. קבוצת בנות בחצאיות. הורים צעירים עם עגלה ספורטיבית עליה מוצמד מספר. קבוצת נשים בחולצות ורודות חולפת על פנינו. הכרוז מכריז והם יוצאים. עכשיו תורנו להתקדם. זהו עכשיו כבר אין דרך חזרה.
את עושה את זה כמו גדולה! כיף, אין תחרות, אני מזכירה לעצמי.
הכרוז מכריז שהיום ירוצו 3,000 אנשים את ה-10 קילומטרים. אני תוהה לכמה מהם זו הולכת להיות באמת הפעם הראשונה?! מתחילה מוזיקה קצבית, הכרוז מדרבן אותנו לרקוד, לחמם את הגוף ו-מ-ז-נ-י-ק.
אנחנו נכנסים ללשון ארוכה שחוצה את ים המלח ומרוב התרגשות, אקסטזה ולחץ שכחתי להפעיל את הפלייליסט ש״במקרה הכינותי מראש״, וללחוץ על ה-go באפליקציה זו שמודדת ונותנת לי ציונים בסוף כל ריצה. יודעת שהיום היא תפרגן לי בזיקוקים וקונפטי. אני מסדרת שני פרטים חשובים אלו ובתוך ההמון מתחילה את הריצה.
בכמה מטרים הראשונים כולם צפופים. מפל של אנשים שנשפך לתוך שביל ברוחב שני נתיבים החוצה את ים המלח. אחרי כמה מאות מטרים מתחילים להיווצר רווחים. אנשים עוקפים אותי מימין ומשמאל ואני עוקפת אחרים. היי! את לא בתחרות! אני מזכירה לעצמי. תיצמדי לקצב הקבוע שלך!
מימין, פטריות ים המלח, עגולות, לבנות, שמנמנות ושטוחות, לכל אחת מהן השתקפות סימטרית מושלמת. כמה המקום הזה מהמם, שרק נהיה מספיק חכמים ושנצליח לשמור עליו אינסוף שנים, אני חושבת לעצמי. משמאל, רואים את המלונות הולכים ומתרחקים. אנחנו רצים והפטריות עומדות קפואות לצד ניצבי המלח. כמה אני אוהבת את המקום הזה. פשוט מקום פלאי.
פתאום אני מבינה שבאמת כיף לי. בדיוק כמו שענת הבטיחה. אני שומרת על קצב אחיד ומשוכנעת שאני צולחת את המרוץ הזה.
סוף הלשון הגיעה הרבה יותר מהר ממה שדימיינתי, סיימתי 5 קילומטרים, אני בשוק מעצמי, זה עבר כל כך מהר, חצי מאחורי. עושים סיבוב פרסה. קצב קבוע, נשימות עמוקות לפופיק, לא להעלות דופק, בדיוק כפי שתרגלתי. כיף אני מזכירה לעצמי, ברקע בדיוק מתחיל השיר ״אני רוצה לזוז, רוצה לרקוד הלילה…״, חיוך גדול נמרח לי על הפנים אחח זה טוב…מזכירה לעצמי.
כפות הרגליים כאילו לא קיימות
בינתיים, שרון כבר הרבה לפניי. בעצם היא נעלמה ברגע שיצאנו, מעניין אם היא כבר הגיעה לקו הסיום. פטריות משמאל פטריות מימין. קבוצת הצעירים שראיתי בקו הזינוק, מעודדים את אחד החברים שמסתמן כ-החוליה החלשה. אחד מהם אפילו רץ תוך כדי שהוא דוחף ומדרבן אותו קדימה, לפתע הוא נעצר לקשור את השרוך והם עושים סביבו מעגל, שרים ומוחאים כפיים. הנה, גם להם כיף פה! צודקת ענת.
שלט צהוב של 8 קילומטר מחייך אליי מימין. אני לא מאמינה! רק עוד שני קילומטרים וסיימתי. בשלב הזה אני כבר בטוחה שאצליח. זהו אני בסוף. הרגליים כבר רצות מעצמן, המותניים זזות קדימה בקווים אלכסונים אלגנטים, כפות הרגליים כאילו לא קיימות. טרק של אינפקטד משרום שכיוונתי לעצמי לסוף הריצה מתחיל להתנגן ברקע. זרמים דקים של אושר יוצאים ממרכז הגוף לכיוון קצות אצבעות הידיים. בתי המלון כבר ממש קרובים. אני מגיעה לנקודה שלשון הים הופכת לטיילת, פונה ימינה עם שאר הרצים והאפליקציה מזכירה לי שתשעה קילומטר כבר מאחוריי.
בשלב הזה כבר שומעים חזק את הכרוז, מציין את שמות האנשים שמגיעים לקו הסיום. יאללה עוד שנייה גם אני שם. אנשים מעודדים את הרצים מאחורי גדרות נמוכות, אני רואה את הגשר הוורוד מתקרב אליי בצעדי ענק, הכרוז מכריז: "תרימו את הידיים מגיע לכם! הצלחתם", שתי בנות צעירות מניחות לי על הצוואר מדליה. אני לא מאמינה, הצלחתי לרוץ 10 קילומטרים לראשונה בחיי. ואפילו היה לי כיף.
הכותבת השתתפה במרוץ ארץ ים המלח במועצה האזורית תמר. והצליחה לרוץ 10 קילוטמרים. לראשונה בחייה
