זה היה כמו בסרט. הכרנו בתיכון והפכנו לרביעיית חברות הכי טובות: ליטל, לילך, מיכל ואני. גם בתקופת הצבא שום דבר לא הצליח להפריד בינינו. ליטל שירתה כחובשת, ובהמשך למדה משפטים ועבדה כיועצת של שופט בבית משפט בחיפה. אחר כך פגשנו את בני הזוג שהפכו גם הם לחברים טובים, וחגגנו יחד מסיבות רווקים, רווקות, חתונות. כאילו נולדנו לזה. קראנו לעצמנו "הכיתה". בסוף שנות ה-20 שלנו נכנסנו להיריון בזו אחר זו. זה היה כל כך טבעי ונכון וכיפי - כאילו נולדנו לזה.
עוד על סרטן השד:
בתקופה שליטל הייתה בהיריון, אמא שלי עבדה כמזכירה במרפאת הנשים שבה היא הייתה מטופלת. באחת משיחות הטלפון שלנו בסוף החודש השמיני להיריון שלה, ליטל סיפרה לי שכואב לה מתחת לבית השחי. אני זוכרת שאמרתי לה שיכול להיות שזה קשור להיריון, אבל הבטחתי שאדבר עם אמא שלי כדי שתסדר לה תור מיידי אצל הרופא.
בתוך יומיים ליטל הגיעה למרפאה לבדיקה. כבר אז חשדה הרופאה שבדקה אותה, שמדובר בסרטן ולקחה ביופסיה. למחרת ליטל לא ענתה לי במשך שעות לטלפון. מאוחר יותר היא עדכנה אותי שהיא בבית החולים, ושהמצב לא נראה טוב. לא הבנתי על מה היא מדברת. היינו כל כך צעירות, נשואות טריות. לא חשבתי שסרטן שד זה משהו שיכול להיות קשור לחיים שלנו בכלל - בעיקר כשלא היו שום סימנים מחשידים.
1 צפייה בגלריה
רעות ויסמונסקי עם ליטל בוקסנבאום ז"ל. "לא חשבתי שסרטן שד זה משהו שיכול להיות קשור לחיים שלנו בכלל - בעיקר כשלא היו סימנים מחשידים"
המצב המתקדם של הגידול דרש פעולה מהירה מאוד והתחלה מיידית של טיפולים, ולכן הוחלט ליילד את ליטל בזירוז, והראל המתוק נולד.
לאחר מכן היא עברה את כל הפרוצדורה הדרושה: כימותרפיה, ניתוח ואחר כך הקרנות. למרות הקושי לטפל בתינוק קטנטן יחד עם טיפולים כימותרפיים – ליטל שידרה לנו שהכול בסדר. היא מעולם לא התלוננה, לא רצתה להכביד על הסובבים אותה.
הסרטן נסוג, ואז חזר עוד כמה פעמים. ארבע שנים ליטל הייתה און-אנד-אוף עם המחלה, עד שבפעם האחרונה, לפני שבע שנים, הוא חזר בכל הכוח.
הייתי מבקרת אותה, והיא כבר הייתה חיוורת, עם פאה, אבל על אף שידעה שזה הסוף, לא קיבלתי ממנה את התחושה שאנחנו עומדות להיפרד. כמה שבועות לפני שנפטרה, ישבנו כל רביעיית החברות בבית קפה ליד הבית שלה. אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא דימיינה שזאת הפעם האחרונה שנשב ככה יחד, נדבר ונצחק.
ואז הגיעה השיחה הנוראית. הייתי בעבודה וקיבלתי טלפון. אני אפילו לא זוכרת מי היה בצד השני של הקו, אלא רק שקראו לי להגיע מהר לבית החולים כדי להיפרד. כל התמונות רצו לי בראש בלי הפסקה. אמרתי לעצמי, "זה לא יכול להיות, אין מצב" – אבל המציאות הוכיחה לי אחרת. אני שמחה שלפחות הספקתי להיכנס לחדר שלה ולהיפרד ממנה.
היא הייתה רק בת 32, והראל הקטן עוד לא חגג יום הולדת ארבע.
והנה, פתאום מרביעייה הפכנו לשלוש.
הייתי מבקרת אותה, והיא כבר הייתה חיוורת, עם פאה, אבל על אף שידעה שזה הסוף, לא קיבלתי ממנה את התחושה שאנחנו עומדות להיפרד. כמה שבועות לפני שנפטרה, ישבנו כל רביעיית החברות בבית קפה ליד הבית שלה. אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא דמיינה שזאת הפעם האחרונה שנשב ככה יחד, נדבר ונצחק
מה קורה עכשיו? מה עושים עם החסר הזה? נפער לנו בחיים בור שלא ידענו להתמודד איתו. אבל ליטל נשארה ותמשיך להיות חלק מאיתנו. במשך שנים מספר הטלפון שלה עוד היה בחיוג המהיר שלי, והמגנט עם התמונה שלה תמיד תלוי על דלת המקרר. הילדים שלי, גם אלו שלא פגשו אותה מעולם, יודעים מיהי. היא חלק מהחיים שלנו, מהשיחות שלנו.
היום אנחנו עדיין "הכיתה", אבל במתכונת שונה לגמרי. אני, לילך ומיכל עדיין חברות, וגם הבעלים עוד חברים, ואנחנו עדיין נפגשים עם בעלה של ליטל, משה, ועם אשתו החדשה והילדים, אבל הגעגוע נשאר ויישאר תמיד.
לפני ארבע שנים אימא שלי חלתה בסרטן השד. זה הציף לי מחדש את כל הזיכרונות, הרגשות והפחדים. למזלנו הרב, היא תפסה את זה בזמן והחלימה.
אין לי ספק, שכולנו מבינות היום עד כמה חשוב להיבדק באופן קבוע. אנחנו מבינות שהסרטן יכול לתפוס אותך בכל גיל - והוא לא מרחם.
אירוע ההתרמה השנתי ל"קו ליטל" יתקיים מחרתיים (14.12) במשכן למוזיקה ולאמנויות ברעננה. הכרטיסים אזלו, אבל ניתן לתרום למען המשך הפעלתו של הקו באמצעות הטלפון 03-6021717 או כאן.
"קו ליטל" הוקם להנצחתה של ליטל בוקסנבאום ז"ל, והוא מאפשר טיפול נפשי פרטני, ללא תשלום, באמצעות האינטרנט וקבוצות תמיכה דיגיטליות לנשים החולות בסרטן השד. מפגשי הטיפול מותאמים לנשים שמתקשות ביציאה מביתן או נעדרות נגישות לגורמי טיפול מתאימים בקהילה. הטיפול ניתן על ידי מטפלת מוסמכת ובעלת ניסיון בטיפול מרחוק. קבוצות התמיכה הדיגיטליות מונחות על ידי מנחה מקצועית עם ניסיון נרחב בתחום סרטן השד.
