1,500 פניות ביום: עומסים בקווי הסיוע בעקבות גל הטרור
(צילום: משי בן עמי)
אחרי 11 פיגועים מתחילת החודש, 11 נרצחים ופצועים רבים, המצב הביטחוני מערער את כולנו: דוד קורן, מנכ"ל עמותת ער"ן המעניקה שירותי תמיכה נפשית, מספר היום (ה') לאולפן ynet על עלייה גדולה מאוד במספר הפניות. "אנחנו מדברים על סדרי גודל של 1,500-1,000 פניות בכל יום, כשכל פנייה היא עולם ומלואו. זה החזיר אותנו בערך שנתיים אחורה, כשהקורונה התחילה והייתה פה חרדה מסוג אחר. אנחנו בסוג של רעידת אדמה רגשית ואני חושב שמצד אחד אנחנו בוכים על האנשים שנפגעו, ובצד שני אנחנו חוששים מפיגוע נוסף.
קראו עוד:
מה עולה מהפניות אליכם?
"אנשים מרגישים שהאדמה רועדת מתחת לרגליים שלהם. אנחנו לא יכולים להבטיח שלא יהיה עוד פיגוע, אבל חשוב לא להישאר עם זה לבד. אותו אדם שמרגיש במצוקה ואין לו את מי לשתף. זה לא רק במצב מאוד קריטי ולא רק לאנשים חלשים. דווקא אנשים שהם קצת יותר חזקים או אפילו חזקים מאוד, ברגע שהם בדלת אמותיהם, הם יכולים להרים אלינו טלפון וזה עושה פלאים".
צמצום זמן חוויית חוסר האונים וחזרה לרגיעה יחסית
איך עוד אפשר להתמודד טוב יותר עם המצב? ד"ר גלעד בודנהיימר, פסיכיאטר ילדים ונוער ומנהל תחום בריאות הנפש, מכבי שירותי בריאות, מסביר שתחושת הביטחון מתאפשרת לא רק בעזרת צה"ל והמשטרה, אלא גם על ידי חברים ובני משפחה, הורים וילדים.
לפני הכל – מה היא חרדה?
"חרדה היא תגובה אוטומטית של הגוף שנועדה למעשה להגן עליו. מדובר במנגנון הישרדותי עתיק יומין הטבוע עמוק במוח שלנו, אשר התפתח כדי לאפשר לאבות אבותינו לשרוד בזמנים בהם תנאי המחייה היו קשים עוינים, וכללו, למשל, חיות טרף שאיימו על חיינו. למערכת הדם מופרשים הורמונים וחומרים אחרים שמכניסים את הגוף למצב 'דחק'. כל מי שנבהל פעם ממשהו, מכיר את תחושת היובש בפה, הלמות הלב בחזה והמתח המתפשט בשרירים. תכליתם של שינויים אלו הוא לאפשר לנו כמאמר ההגדרה – להילחם או לברוח".
המציאות הביטחונית בישראל מזמנת לנו לא מעט מצבי משבר, ולכן, מדגיש ד"ר בודנהיימר, ההתמודדות עם אובדן השליטה ועם החרדה העולה ומציפה, היא משמעותית לנו ולילדים. "אובדן השליטה הוא אירוע נקודתי. מספיקות דקות ספורות כדי לייצר כאב בלתי נתפס. ישנה חשיבות רבה לצמצם ככל האפשר את משך אובדן השליטה. למעשה אם מישהו עייף - חשוב שיישן. אם מישהו רעב, חשוב שיאכל. אם מישהו נמצא רחוק מביתו ומשפחתו, חשוב להביאו לסביבה הבטוחה עבורו בהקדם. ככל שנספק את צרכי הגוף, גם הנפש תרגיש שדברים חזרו לשליטה, ותהיה פנויה להתמודדות רגשית יעילה יותר".
צמצום זמן חוויית חוסר האונים וחזרה לרגיעה יחסית, מסביר ד"ר בודנהיימר, קשורה בקשר הדוק ליכולת העתידית להתמודדות רגשית בריאה עם הטראומה. "גם במצבים קשים, למרות עוצמת הכאב, ככל שנצליח לחזור לתפקוד ולנצח את חוסר האונים, הרי שנייצר מסוגלות וחוסן".
התמודדות בטווח הקצר ובטווח הארוך
לרובנו כוחות טבעיים, המסייעים בידינו להתמודד עם האתגר. למעשה רוב-רובנו מצליחים להתגבר בכוחות עצמנו, בעזרת כלים שלמדנו לאורך שנות חיינו שיעילים עבורנו. הכלים בהם אנו משתמשים מיד לאחר אירוע טראומטי הם יותר אוטומטיים, ויכולים להיראות לעיתים לא ממש יעילים, אך אנו מתייחסים כמעט לכל תגובה בטווח הקצר כנורמלית, ומאמינים כי כנראה יש לה תפקיד נפשי הסתגלותי חשוב על מנת להתמודד עם האירוע הטראומטי.
"יחד עם זאת, בטווח הארוך אנחנו שואפים להגיע לשימוש בכלים פחות אוטומטיים ויותר מתוכננים ונכונים להתמודדות יעילה יותר, על מנת לייצר מסוגלות ארוכת טווח". הכלים יכולים להיות דרכי הרגעה והסחת דעת, נשימה, תרגילי ספורט, או דמיון מודרך. גם מקלחת, משחק או מוזיקה טובה יכולים לשרת את המטרה. "חשוב ברמה המשפחתית לאפשר לכל אחד להשתמש בכלים הנכונים עבורו בטווח הקצר ההסתגלותי, ובטווח הארוך יותר למצוא כלים שמסייעים לו לחוש מסוגלות ולחזור לתפקוד. היתרון במשפחה הוא שניתן להיעזר בכוחות הדדיים ותמיכה כדי לייצר ארגז כלים רחב יותר להתמודדות", מסביר ד"ר בודנהיימר.
ויסות החשיפה המשפחתית למידע
במציאות בה כולנו חשופים לתקשורת ללא הרף, ישנו סיכון בחשיפה ממושכת לאירועים טראומטיים. "אנו צופים בסרטונים של הפיגועים האחרונים שוב ושוב, שומעים ללא הרף עדויות קשות, וחווים רגשית את חוסר האונים ואובדן השליטה. חשוב לווסת את רמת החשיפה למידע, לנו ולילדים. הסתרת מידע מילדים אינה רצויה, אך גם הצפה במידע לא מווסת אינה בריאה. אין סיבה שילד ייחשף לכל פיסת מידע חדשותי שאינה רלבנטית אליו, או יחווה את האסונות האישיים של כל הנפגעים ברחבי המדינה.
"אנחנו צריכים לסמוך על האינסטינקטים שלנו ושל ילדינו. העיקרון שיש להעביר לילדים הוא שאירוע הסכנה הוא אירוע נקודתי חולף, יוצא מן הכלל, שכן בדרך כלל העולם והסביבה בטוחים עבורו"
גם עם ילדים ניתן לשוחח על מצבים קשים ביותר, מסביר ד"ר בודנהיימר, כל עוד הדבר נעשה בסביבה מוגנת ובטוחה המאפשרת עיבוד של המידע לרמת הילד לפי גילו ההתפתחותי. "מוטב לתווך לילד את המידע שממילא ייחשף אליו במוקדם או במאוחר, בשיחה מותאמת המאפשרת מרחב רגשי ובקרה". בעידן של רשתות חברתיות מומלץ לשלוט על רמת החשיפה שיש לילד בתכנים השונים, זאת בתיאום מלא איתו ולא מאחורי גבו: "ילד צריך לדעת שהוריו משגיחים עליו ומגנים עליו גם במרחב המקוון. כאמור, בהנחה שילדינו ייחשפו למידע קשה וכואב, מתאים וראוי לשבת ולשוחח על האירועים ולהסבירם בהתאם לרמתו של הילד".
לשמור על עולם משפחתי מתפקד ובטוח
כהורים תפקידנו לספק לילדינו עולם בטוח עד כמה שניתן. גם במצבים בהם אין לנו שליטה, עלינו לספק את השליטה ולתת בטחון. "לרובינו כוחות נפש ומנגנונים טבעיים בריאים המסייעים לנו להתמודד עם מצבים לא פשוטים, גם ללא צורך בייעוץ והכוונה. אנחנו צריכים לסמוך על האינסטינקטים שלנו ושל ילדינו. העיקרון שיש להעביר לילדים הוא שאירוע הסכנה הוא אירוע נקודתי חולף, יוצא מן הכלל, שכן בדרך כלל העולם והסביבה בטוחים עבורו".
ד"ר בודנהיימר ממליץ להתמיד בפעילויות השגרה, לתת לילדים תחושה שגם ההורים מתמודדים עם קושי אך מתגברים. "מומלץ לתת לילדים אחריות ותפקידים המתאימים לגילם כדי לחזק את תחושת המסוגלות. יש להקפיד למלא את הצרכים הבסיסיים של הילדים במיוחד כשהם לחוצים: הילדים שלנו צריכים מבוגר אחראי מוכר בסביבתם, יש להקפיד על שינה טובה וסדירה, על תזונה טובה, על הגיינה בסיסית. ללא צרכים בסיסיים אלו, תחושת חוסר השליטה מתעצמת. חשוב לזכור שאומנם בתוך הכאב והטראומה מאוד קשה לראות אור בקצה המנהרה, אך יחד עם זאת במידה ונשמור על תחושת בטחון, מסוגלות ותפקוד, הרי שבסופו של דבר האירוע יחלוף, הכאב ישאר בעוצמות שונות אצל אנשים שונים, והזמן יאפשר רגיעה, והבנה שאכן אנו יכולים להתגבר על הכאב ולבנות חוסן בתוכנו.
השלב הראשון והבסיסי הוא מודעות – "ככל שתפנימו את העובדה שהגוף שלכם מגיב למעשה בצורה אינסטינקטיבית לאירוע, כך יקל עליכם להיחלץ ממנו בעת הצורך", מסביר ד"ר בודנהיימר. "המודעות תגרום לכך שלא ניבהל מתגובה של הגוף שלנו, ותוכל לסייע לנו לפנות לשימוש בטכניקות שונות של הרגעה שניתן לסגל וללמוד". היכולת להיעזר בטכניקות מרגיעות, כמו כל יכולת אחרת שאנו רוצים לסגל לעצמנו, דורשת תרגול. "ככל שתשקיעו יותר בלימוד הטכניקה הזו ואחרות במצבי שגרה, כך יגדל הסיכוי שבמצב אמת תהיו בעלי שליטה גדולה יותר במחשבותיכם ובגופכם.
מתי צריך לפנות לעזרה?
"כשאנחנו חשים שהתפקוד שלנו יורד, שאיננו מצליחים להתמודד בעזרת הכוחות העומדים לרשותנו, המשפחה והחברים, זה הזמן להיתמך בבעלי ניסיון שסביבנו, באנשי החינוך, ברופאי המשפחה והילדים, ובצוותי בריאות הנפש".
