עד גיל 28 חי יוסי צוברי על התפר שבין חיים למוות, בעיקר בצד שקרוב למוות. הוא היה נרקומן כבד, מכור להרואין ולאלכוהול, והחוויות היומיומיות שלו מהתקופה ההיא כאילו נלקחו ממסדרונות הגיהינום. "הייתה מישהי שהזרקנו יחד במלון ברחוב הירקון", הוא משחזר, "הלכנו לישון וכשהתעוררתי ראיתי שהכול מלא בקצף שיוצא לה מהפה. הזמנתי אמבולנס והלכתי".
קשוח.
"ולא הכי קשוח. מי שלימד אותי להזריק היה חבר שלי, ג'ררדו, שאחר כך מת מאיידס. יום אחד גילינו שיש לנו רק מזרק אחד. ביקשתי ממנו להזריק ראשון, כי ידעתי שהוא חולה, אבל הוא לא הסכים. למרות זאת, לא חשבתי פעמיים, והזרקתי אחריו עם אותו מזרק. ביום אחר הזרקתי עם חבר וקיבלתי אוברדוז. הזמינו לי אמבולנס ובאחד הרמזורים אני פורץ את הדלת ובורח כדי להשתמש. הייתי נרקומן וסוחר סמים. לא ראיתי כלום בעיניים חוץ מכסף".
ועשית?
"בשנים הראשונות, אבל בסוף הייתי חסר כל, כי הזרקתי בכמויות. יום אחד התעוררתי מהחייאה בבית חולים ואני זוכר את האחות אומרת: 'איזה ילד יפה, למה הוא עושה את זה לעצמו כל הזמן?'"
- לא רוצה לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
במחצית השנייה של חייו, צוברי בן ה־56 עבר מהפך. לאחר שנגמל מסמים הפך לאיש עסקים מכובד, שיוצא ובא מלשכותיהם של בכירי הממשל במזרח אסיה, מתווך בעסקאות שמעבירות ציוד רפואי וצבאי במיליארדים בין ארצות. מאז ומעולם ניסה לעזור לאחרים, הוא מעיד על עצמו, ועכשיו זה הסתדר לו, ואפילו בסטייל. בפברואר האחרון פתח בקופנגן עם נזיר מקומי מרכז הוליסטי לטיפול בהתמכרויות, "הולינה" (Holina) שמו, שמאז הפתיחה עברו בו כבר 65 מטופלים.
למשל?
"זמרת מאוסטרליה, אחת המפורסמות, זמר אנגלי מפורסם משנות ה־80, רופא וטייס, שניהם אמריקאים, מכורים למשככי כאבים שלא יכולים לסכן את המעמד והרישיון כדי לעבור גמילה בארצות־הברית".
וישראלים?
"היו. אנשי תקשורת ומפורסמים אחרים בתחומם. אבל המקום לא מיועד רק למי ומי. הוא פתוח לכל מי שצריך עזרה – עם סמים, אלכוהול או משברי החיים. היו אצלי נכי צה"ל עם פוסט־טראומה. את איציק סעידיאן למשל, אני רוצה להביא לפה על חשבוני. עכשיו הולכת להגיע אליי אישיות, אחת המוכרות בארץ. עברה משבר ובאה להירגע".
גם נקודת הפתיחה בחייו של צוברי הייתה עגומה. הוא מעולם לא שרד שום מוסד לימודי, או שאולי להפך, אף מוסד לימודי - מישיבת בעלז אליה נשלח בילדותו ועד בית יתומים בירושלים - לא שרד אותו. הוא נולד בכרם התימנים, בן להורים חרדים. לצוברי, הרביעי מבין חמישה, התייחסו מראש כילד בעייתי. "לכל אחד מהמתמכרים יש פצע", הוא אומר היום, ממרום גילו וניסיונו. "נשים מגיעות למרכזי התמכרות עם פגיעות מיניות, ניצול מיני במשפחה. אלו הגורמים העיקריים, בניגוד לגברים שאצלם זה יושב על מקומות של חוסר בחום ואהבה, בהערכה עצמית ובקבלה עצמית".
ולמה אתה?
"הייתי ילד שובב וכדי לשמור עליי שאהיה חרדי הכניסו אותי לתלמוד תורה, שזה 'חדר' של אשכנזים. ילד שחור יחיד בין 200 לבנים. בכל בוקר התקבלתי בשנאה תהומית. הילדים היו עומדים על הגדר ושרים לי 'תימני שחור, שכל של חמור', וכמובן שאף אחד לא רצה לשחק איתי. מצאתי את עצמי יושב בודד בארגז החול, משחק עם עצמי, אוכל חול כדי לקבל תשומת לב. היום, כששומעים אותי מדבר יידיש, צוחקים. הייתי ילד מתוסכל וכועס. אחוז נקמה מאוד קשה, על החברה ועל ההורים שלי. ידעתי שיבוא יום ואני אנקום בכולם".
מאז ילדותו נע צוברי בין תל־אביב לירושלים. בגיל שמונה נכנס לבית יתומים בעיר הבירה, על אף שהייתה לו משפחה, עוד חוויה מצלקת. “באותם ימים”, הוא אומר, “היה לי חלום אחד: להיות פושע. הסתובבתי עם סכין וחיקיתי את העבריינים של שכונת מוסררה, אחרי שאחד מהפנתרים השחורים אימץ אותי. הייתי ילד רזה ואמיץ, והכנופיה הייתה משתמשת בי לפריצות. למאבק הפוליטי לא התחברתי בכלל, אבל סוף־סוף הרגשתי שייך. דרכם הכרתי את החשיש והסמים, והתחלתי להתמסטל כל יום.
“התיק הראשון שלי במשטרה, בגיל 13 וחצי, היה על ניסיון לרצח. הייתי ילד מוכה קשות. פעם המשטרה אמרה לאבי: ‘עוד פעם אחת אתה מרים עליו יד, אנחנו עוצרים אותך’. גם אני תמיד אמרתי לו: ‘יבוא יום ואהרוג אותך’. בערב פסח אחד רציתי לגנוב את האפיקומן, כדי שיקנה לי מתנה. התפתח ריב אלים. ואז קמתי, הצמדתי לו את הסכין לגרון ואמרתי: ‘זו פעם אחרונה שאתה תיגע בי בחיים’. נעצרתי באותו לילה, נפתח לי תיק על ניסיון לרצח. למזלי, השופט הבין את המצוקה שלי, ושיחרר אותי על תנאי”.
מתי הבנת שאתה בבעיה?
“בגיל 17, שנה אחרי שהתחלתי להשתמש בהרואין. אחרי שהמשטרה בירושלים זרקה אותי מהעיר, ושלחה אותי בחזרה לתל־אביב, התחלתי לעבוד אצל מישהו בשוק הכרמל שהיה משתמש, והכיר לי את הסמים הקשים. עד עכשיו כשאני הולך לאכול בכרם, יש לי פלאשבקים. כל בית מזכיר לי איפה הייתי יושב להשתמש. יום אחד נכנסתי לבית של משפחה בנווה צדק, וכשהם חוזרים, הם רואים נרקומן אצלם בסלון ובורחים מהבית. כן, ככה הייתי נכנס לאנשים לסלון, מי יכול היה לדבר איתי בכלל?".
צוברי זוכר היטב את הפעם האחרונה שבה השתמש, ב־23 באפריל 1994. "הייתי נוהג להזריק ליד חדרי מיון, שיצילו אותי מהר", הוא משחזר. "באותו היום הגעתי לבית החולים הדסה בתל־אביב, שהיה ברחוב מזא"ה, כדי לגנוב מזרק, והתיישבתי ליד המיון, כי ידעתי שאם אזריק אצטרך החייאה. זה באמת מה שקרה. כשהתעוררתי הבנתי שאני לא יכול יותר, ופניתי למרכז גמילה. כבר הייתי שם כמה פעמים ולא הצלחתי, אבל הפעם זה היה שונה. 24 באפריל הוא היום הראשון הנקי שלי. כל שנה אני מציין אותו. לרוב יוצא לים, עושה מדיטציה וכותב לאלוהים מכתב".
ב־96', כשהוא כבר נקי שנתיים, החליט צוברי לפתוח לראשונה בחייו עסק: מרכז גמילה פרטי, "דרך לחיים" שמו, שהיה לדבריו, "בית פרטי עם עשרה חדרים ברחוב הירקון 14. כל אחד שהגיע היה אצלי חודש, ואז הלך להמשך טיפול אצל הרשויות".
איך זה קרה?
"כשהתנקיתי זה היה נס ופתאום כל המשפחות של המכורים, ואפילו סוחרי הסמים, ביקשו ממני לעזור לילדים שלהם. הסוחרים מהשוק תרמו לי ירקות ובשר, גם שוני גבריאלי תרם הרבה. את הצוות הבאתי ממרכז הגמילה בצפון שבו הייתי בעצמי ובינתיים נסגר. באותם ימים הפכתי לסמל, ולא רק בשכונה. ישבתי בוועדות הסמים בכנסת".
למה לסוחרי סמים לממן מרכז גמילה? זה לכרות את הענף.
"גם הקרובים שלהם נפגעו. נמאס להם”.
ובכל זאת אחרי שנה וחצי בלבד, סגרת.
"לא הייתי ביזנס־מן. אבל נשבעתי שיום יבוא, ואפתח מקום בלי עזרה. רוב הנרקומנים בשכונה שלי בכרם מתו מסמים ואני יודע שהייתה לי יד בזה. הייתי מלא חרטה".
ואז?
"ב־2002, כשהייתי נקי שמונה שנים, אמא שלי הביאה לי דירה משפחתית, ואמרה: 'אני רק מבקשת ממך לא למכור אותה'. יום למחרת הלכתי לבנק ומישכנתי אותה תמורת חצי מיליון שקל. קניתי וולבו וחליפה, החלטתי שאני איש עסקים וחיפשתי עבודה. הכי קל היה להיות מתווך, ונפלתי על רוני מאנה שקיבל אותי לעבודה, אבל לא מצאתי את עצמי. באותם ימים הייתי כבר נשוי לאשתי השנייה. הכרתי אותה כמטופלת כשניהלתי את מרכז הגמילה ברחוב הירקון. אחרי שנתיים יחד, כולל ילדה, הדס, היום בת 20, החלטתי לנסוע לסרי־לנקה, לבד. הרגשתי ששם ההזדמנות העסקית שאני מחכה לה.
4 צפייה בגלריה
''רוב הנרקומנים בשכונה שלי מתו מסמים ואני יודע שהייתה לי יד בזה''. יוסי צוברי
(צילום: איליה מלניקוב)
"סרי־לנקה של אז", ממשיך צוברי, "הייתה מדינה שכוחת אל, עם חיילים ברחובות. אני הגעתי בעקבות ישראלי שעסק ביהלומים ואבני חן, האמין בי ונתן לי אבנים למכור לבורסת היהלומים בישראל. ההוא מסרי־לנקה היה כותב לי על כל אבן כמה היא שווה, ומזה הייתי גוזר עמלה של עשרה אחוזים. העבודה הזו עזרה לי לחיות טוב, אבל לא להתעשר. אבל יכולתי לשלוח כסף הביתה, לטוס מדי פעם, לגור בבית מלון ולחיות".
ומה עם הילדה?
"לא הייתי אבא פעיל בשנים ההן, אבל כל הזמן הייתי בקשר, שלחתי כסף. יום אחד הגעתי לאספת הורים או למסיבת חנוכה, והילדה אמרה למורה: 'תכיר את אבא שלי. אמנם אני לא רואה אותו הרבה, אבל הוא האבא הכי טוב בעולם’".
בדצמבר 2004, כשהוא כבר גרוש פעמיים, אב לילדה, חי על קו ישראל־סרי־לנקה, ומנסה לבסס את מעמדו כאיש עסקים, קרתה הפריצה של חייו, בצל אסון בינלאומי: הצונאמי. "גרתי במלון בקולומבו, עיר הבירה, ואני זוכר שהמיטה שלי רעדה. ירדתי למטה ושאלתי מה קרה. ענו לי 'צונאמי', ולא הכרתי את המילה. עליתי בחזרה. היה במלון חלון ענק שמסתכל על הים, ואני רואה את הגלים, ושומע קול בבטן: 'אתה הולך להיות מיליונר', וכששאלתי את עצמי 'איך?' אותו קול בתוכי אמר: 'נהרסו להם כרגע מאה אלף בתים על המים, תביא מישראל את הטכנולוגיה של קרווילות, שאפשר לבנות ביום אחד'.
"מאותו רגע אני באובססיה להגיד לחבר שלי עו"ד יאיר פנחסי, 'אתה חייב לשלוח לי קרווילה מפורקת, ומהנדס שיסביר את הפרויקט'. איכשהו שולחים לי בית לדוגמה, ביקשתי ממלון הילטון מקום בחניה לעשות הדגמה. זכיתי במכרז והפרויקט תומחר ב־500 מיליון דולר".
אז הרווחת 500 מיליון?
"לא ממש. ראש ממשלת סרי־לנקה קרא לי אחרי שזכיתי: 'היי ילד, אני פה הקובע ואני אגיד לך מה וכמה לבנות'. נראה שחלק מהכספים שהוא קיבל מהאו"ם הלכו אליו. אבל מעבר לכסף, הפכתי באותו יום לאיש מפורסם. הכתבות על הפרויקט עזרו לי להגיע להרבה חברות טכנולוגיות בתחומי תקשורת, הייטק, ביטחון. כל מי שרצה להיכנס למזרח, הבין שיש לי קשרים ואני יכול להכניס אותו בקלות. הפכתי להיות איש סודם של ראש הממשלה והנשיא של סרי־לנקה. משם קראו לי לתת יעוץ במלדיביים, כי גם הם נפגעו. הפכתי להיות בר־סמכא בענייני טיפול באסונות. גם בתאילנד. ידעתי להתחבב על השרים, לקנות מתנות יפות לנשים שלהם, לילדים, להזמין אותם לארוחות פאר. ביזבזתי על זה המון כספים, אבל ככה רכשתי קשרים במזרח ויכולתי להכניס הרבה פרויקטים, ישראלים ובינלאומיים".
"עד לפני שלוש שנים חייתי בראוותנות ומוחצנות. הייתי מעלה לפייסבוק צילומים שלי במחלקות ראשונות, תמונות עם שרים וראשי ממשלה, מטוסים פרטיים. כנראה נותר בי עדיין המקום שהייתי צריך להגיד לכל העולם: 'זוכרים את יוסי הנרקומן? תראו אותי עכשיו’"
חשבת פעם למה בטחו בך?
"כי הייתי מאוד כריזמטי. אם תראי אותי עם העניבה והחליפה, תראי בחור מבריק, עם קשרים, שיודע מה הוא עושה, ומילה שלו זו מילה. לא רשום לי על המצח נרקומן. אני זוכר שישבתי עם שר האוצר של המלדיביים והוא אומר לי: 'אחרי שאני מסיים את הקדנציה, אני רוצה להיות שותף שלך', ואני צובט את עצמי. שר בממשלה אומר, 'אני רוצה להיות איתך'? היה בי קונפליקט גדול, בין איך שאני תפסתי את עצמי, לבין איך שהם רואים אותי. אבל בעובדות, הבנתי שאני איש הרבה יותר חכם ומצליח ממה שהרגשתי בפנים, או ממה שחשבו עליי בישראל".
לא יכול להיות שנכנסת לגילדה הביטחונית בלי מאבק.
"חלק מהאנשים בארץ ידעו, אבל זה לא היה אישיו. להפך. הם ראו בזה תעודת כבוד, שאני אדם חזק שהתגבר על קשיים. פעם אחת זה הפריע. כשהייתה תחרות ביני לבין מישהו ישראלי על עסק מסוים, והוא זרק: 'יש לך מזל שלא יודעים את העבר שלך'. הוא ניסה ללכלך אבל הם אמרו לו: 'אנחנו עם יוסי'".
נו, וסוף־סוף נהיית אדם עשיר כמו שרצית?
"העסקאות האלו עשו אותי מיליונר, בדולרים. הבעיה שאחר כך עשיתי הרבה טעויות. גיליתי את מקאו ואת בתי הקזינו שלה. ההתמכרות שינתה פנים. מצאתי את עצמי מהמר בהרבה מאוד כסף. הפסדתי את הכול בחוסר שפיות של מכור. אני זוכר שחזרתי לארץ אחרי שלוש שנים, מפורק, ושאלתי את עצמי מה התובנה שלי".
ומה?
"קודם כל אמרתי לעצמי: אם הצלחת פעם אחת, תוכל להצליח שוב. ובאמת הצלחתי רק שהפעם ידעתי ממה להיזהר, היה לי רולקס של מיליון שקל על היד, נהגתי ברולס רויס ועדיין יש לי את המרצדס מייבאך שחונה פה למטה, למרות שאני נוסע על קורקינט. עד לפני שלוש שנים, חייתי בראוותנות ומוחצנות. הייתי דואג להעלות לפייסבוק צילומים שלי במחלקות ראשונות, תמונות עם שרים וראשי ממשלה, מטוסים פרטיים. כנראה נותר בי עדיין המקום שהייתי צריך להגיד לכל העולם: 'זוכרים את יוסי הנרקומן? תראו אותי. היום אני איש מצליח'".
כשבעצם החלפת התמכרות בהתמכרות.
"ההתמכרות להימורים היתה שונה מהסמים, כי אין את האפקט הגופני, אבל מבחינת הרס עצמי זה אותו דבר. הלקח שלי היה שכשאני נרדם בשמירה, קורים לי דברים רעים. הייתי מלך העולם, הרגשתי שכבשתי את היעד ולרגע שכחתי את החולשות שלי. אני זוכר את עצמי עומד בקזינו, מהמר, רואה את החיים שלי נגמרים, יודע שזו טעות ולא יכול לעצור. וזה סימפטום של מכור. לבנות ולפני הרגע הסופי להרוס את הכול. אנחנו אלופים בזה".
מאכזב לא?
"זו הייתה אכזבה, אבל למדתי ממנה על החולשות שלי, והיום אני לא אכנס לקזינו כמו שאני לא שותה אלכוהול. בהמשך, זה קרה לי במערכות יחסים, שפעלתי בהרס עצמי מפחד של דחייה. היום גם זה לא קיים, נראה לי שהתבגרתי".
התפנית האחרונה בחייו אירעה לפני שלוש שנים. "גרתי בארץ אבל בת הזוג שלי חיה בתאילנד, והייתי מבקר אותה בסופי שבוע. באחת הפעמים נסענו עם חברים לקופנגן. בבוקר פתחתי את החלון, ראיתי את הנוף מהחדר ואמרתי לה: 'יש לי קול בבטן, שאומר שהמקום הזה שייך לי'. והיא אומרת: 'עוד פעם התחלת עם הקולות הרוחניים שלך?'
"ירדתי לשתות קפה עם החברים, ואמרתי לבחור שיש לי חלום להישאר ולהקים מרכז גמילה. והוא אמר: 'יש פה נזיר על האי שכולם מתייעצים איתו'. כשהוא אמר 'נזיר' הרגשתי בוקס בבטן. שאני חייב לפגוש אותו. בינתיים עלינו לעשות צ'ק־אאוט ואיך שאנחנו עושים, אני רואה שם נזיר עומד. זה היה הוא. מה הסיכויים?! ניגשתי והצגתי את עצמי. אמרתי שיש לי חלום לפתוח מרכז רוחני בטיפול בהתמכרויות. והוא ענה: 'סוף־סוף הגיע מישהו שפוי לאי, בוא נדבר'. עניתי: 'יש לי סירה לקוסמוי, בוא ניפגש עוד יומיים'. בפגישה סיפר שהוא איש עסקים שעבד בשווייץ ואחר כך נהיה נזיר, ואחרי שש שעות שאנחנו צוחקים ובוכים במקדש, ביקש שאבוא גם מחר. למחרת ישבנו עוד ארבע שעות אצלו במקדש, וממשיכים לדבר ובסוף מתחבקים, והוא אומר לי: 'אני מחכה כבר חמש שנים שתגיע לאי. איך הריזורט הזה?' עניתי: 'אחד היפים בעולם'. והוא אומר: 'מעכשיו הוא שלך'".
צוברי השקיע ממון אישי רב בהפיכת חצי מהריזורט החלומי למקום טיפולי. "אמנם קיבלתי ריזורט", הוא אומר, "אבל הייתי צריך לבנות חדר אוכל מיוחד, שהתיירים לא יישבו עם המטופלים, חדר לקבוצות, מכון כושר למטופלים, סאונה בודהיסטית שזה מכלים עם תבלינים מיוחדים שמתבשלים, סוד של הנזירים, אנשים נושמים את זה, וזה מנקה את הדם".
4 צפייה בגלריה
הוא אמר לי: ''חמש שנים אני מחכה שתגיע לאי''. צוברי עם הנזיר, שותפו בכפר ההוליסטי
(צילום: מתוך האתר של כפר הגמילה "הולינה", קופנגן)
ואז כמו בצונאמי, ששינה את חייו של צוברי, הגיע אירוע רב־נפגעים נוסף: מגפת הקורונה. במרץ 2020 תאילנד נסגרה, ובסופו של דבר, הולינה נפתח רק בפברואר האחרון, בהרכב מלא. "כשיצאה השמועה שנפתח מרכז ייחודי בקופנגן", הוא משחזר, "קיבלתי המון פניות מאנשי מקצוע בכל העולם, שרצו לעבוד איתי. בחרתי את הטובים ביותר. הלקוח הראשון הגיע דרך אחד הפרופסורים המוכרים בישראל לטיפול בהתמכרויות, שאמר לי: 'אם אתה עובר אותו, אני שולח אליך את כל המטופלים שלי'. והוא באמת שלח. ברגע זה יש בהולינה 15 אנשי צוות, ו־20 מטופלים. מכורים לאלכוהול, סמים, סקס ואוכל.
"הישראלים, כמו בבתי מלון, יותר תובעניים. הישראלי, כבר בראיון הראשוני בטלפון, אומר לי: 'אני יודע מה הבעיה שלי', ומנסה להסביר לי איך לטפל בו. לרוב אני עונה: 'אם אתה יודע כל כך טוב את הבעיה והפתרון, למה אתה לא מצליח?' אחרים אומרים: 'אני כבר מכיר הכול'. זה חוסם את המטופל מלקבל טיפול אמיתי"
"זה המרכז היחיד בעולם שבו אין שערים, אבל מעולם לא ברח מפה אף אדם. המטופל נמצא בריזורט חמישה כוכבים, ברור שהוא לא רוצה ללכת. משך הטיפול נע בין שלושה לשישה חודשים, אחר כך מתאימים לכל אחד את המשך הטיפול שלו”.
והמחירים?
"מתחיל מ־7,500 אלף דולר לחודש, לחדר של שניים עם מקלחת פרטית ושירותים לכל אחד, ועד 15 אלף דולר לחדר פרטי עם בריכה פרטית. אנחנו לא הכי יקרים. זה בערך המחירים גם בארץ. בישראל מרכז כזה היה עולה לי הרבה יותר. להביא צוות רחב של מטפלים הוליסטים עולה הון. להחזיק מדריך ליוגה או מיינדפולנס, בישראל אני משלם לו עשרת אלפים שקלים, בתאילנד 2,000 שקלים. ובמילא הם שם, כי גם הם באים לעבור תהליך רוחני".
מה ההבדל בין מטופלים ישראלים לאחרים?
"הישראלים, כמו בבתי מלון, יותר תובעניים. יותר חכמולוגים. הישראלי, כבר בראיון הראשוני בטלפון, אומר לי: 'אני יודע מה הבעיה שלי', ומנסה להסביר לי איך לטפל בו. לרוב אני עונה: 'אם אתה יודע כל כך טוב את הבעיה והפתרון, למה אתה לא מצליח?' אחרים אומרים: 'כבר הייתי במרכזי גמילה, אני מכיר הכול'. זה חוסם את המטופל מלקבל טיפול אמיתי. בעוד שמטופלים בחו"ל הם סקרנים: שואלים במה אתה יכול לעזור, ולא מכתיבים איך צריך להיות הטיפול שלהם".
הבנתי שיש עניינים גם עם האוכל.
"כן, אצלנו יש אוכל ישראלי ואוכל אחר, כי הישראלים תמיד צריכים את החומוס שלהם. אז יש לנו שף ישראלי, שף טבעוני ושפית לשאר. תמיד יהיו להם תלונות על האוכל, גם אם בארץ הם אוכלים תאילנד ואסייתי. מצד שני, בערב שבת תמיד יש קידוש עם חלות, שגם הלא־ישראלים מאוד אוהבים".
מה השתנה בעולם הטיפול בהתמכרויות מאז שהיית מכור בעצמך?
"היום יש התמכרות נפוצה לאוכל וענייני דימוי גוף. מגיעות אליי בנות 16 שאין להן מענה ופתרון בארץ, חוץ ממלכישוע (כפר טיפולי להתמכרויות - א"א) שאף אבא ואמא לא רוצים להכניס לשם, כי זה נרשם במשרד הבריאות, וזה כתם לכל החיים. מאז הקורונה אנשים התמכרו לפורנו ולמסכים, ואין מרכז בארץ שבאמת יודע לטפל בזה".
לפי תוכנית הטיפולים באתר של הולינה, נשמע שלא יזיק לכל אדם לעבור כמה סדנאות שם.
"כן, זה נכון והשאיפה הבאה היא לפתוח בדצמבר הקרוב מרכז נוסף בקופנגן שייקרא 'הולינה ניו לייף', לא למכורים, אלא לכל בן אדם שרוצה להעצים את עצמו".
בימים אלו נמצא צוברי בארץ בנסיבות לא משמחות. "בשנה האחרונה התחלתי להרגיש לא טוב", הוא חושף, "משהו בגוף בוגד, המדדים לא טובים, חולשות. לפני שלושה שבועות איבדתי את ההכרה מול מטופל. הרגשתי מה זה למות. אני אדם שראה את המוות כל כך הרבה בחיים, אז זה לא מדאיג אותי. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה כמה זמן עוד אהיה אבא לבת שלי. וגם אם יגידו לי עכשיו שמותי קרוב, אני מרגיש שמיציתי. הגעתי בדיוק לאן שרציתי ורק אלוהים יחליט כמה אני צריך לחיות".
ובכל זאת, בשבת האחרונה מצאת את עצמך בחדר מיון, הכי רחוק מ"הולינה" ומהסאונות הבודהיסטיות.
"כן", הוא צוחק. "ניסו לטפל בי אלטרנטיבית. הנזיר כל כמה ימים מביא לי תרופה אחרת, אבל אני מאמין ברפואה הישראלית. רק במיון. אבל כשרצו לקחת לי דם, הבנתי כמה אני בפוסט־טראומה. אנחנו 28 שנים אחרי, ועדיין, כשהאחות התקרבה עם המחט התחלתי לרעוד. נזכרתי לרגע ביוסי שמחפש וריד להזריק".
