כבר מגיל צעיר ידע זיו אליהו שאת שירותו הצבאי יעביר ביחידה קרבית. בתור בן לאבא סמח"ט בשריון, הרצון בשירות משמעותי היווה חלק מרכזי בחייו שלו ושל אחיו. בגיל 17 הוא כבר החל להתאמן נמרצות לקראת השירות, ובסופו של דבר לאחר התלבטויות התגייס לגבעתי. שם, כך הוא קיווה, יוכל לממש את השאיפות הגדולות שבנה לעצמו.
קראו עוד:
"כבר בטירונות הבנתי שאני רוצה לכוון גבוה", נזכר היום אליהו, בן 31, נשוי מרמת גן, "הייתי בקורס מפקדים, השתתפתי בפעולות והבנתי שאני רוצה לחתום קבע בתור סמל בכיר ומשם להתפתח לעוד אפיקים".
נדמה היה שהכול מתנהל ממש כפי שתכנן. "קצת אחרי שעברנו לקו עזה הגשתי בקשה רשמית דרך המג"ד. לא מעט זמן אחרי נפגשנו בנסיבות משמחות והוא הודיע לי שהבקשה אושרה ואני יוצא לקורס סמלים בכירים". אלא שאז, אירוע לא צפוי שינה את כל התוכניות. זו הייתה תקופה מתוחה ברצועת עזה, ואליהו ומחלקתו היו במחלקת הסיור, שם היו אמונים על סיורים ופתיחות צירים.
"היה מאוד לא שקט. בדיוק לפני זה היה את האירוע של זיו שילון והגזרה התחממה עוד יותר. תקופה של המון חיכוכים, והמון התרעות על ניסיונות חטיפה", הוא מתאר.
"בשנייה אחת היה הבזק של אור - ואז פיצוץ מאוד חזק"
בוקר ה-6 בנובמבר 2012 היה אמור להיות עוד בוקר שגרתי בגזרה המתוחה, אך בדיעבד אליהו מספר כי כבר שם משהו הרגיש קצת אחרת. "הקימו אותי מוקדם בבוקר להצטרף לפעילות. זה היה משהו שלא ידעתי עליו. עברנו כמה אירועים באותו שבוע והייתי מאוד להוט לסיים אותו ולצאת לרגילה קצרה לפני קורס הסמלים הבכירים.
התחלנו באופן יחסית שגרתי אבל משהו הרגיש קצת שונה. בדרך כלל הפעילות הייתה מבוצעת עם גשש רגיל של הפלוגה ובפעילות הזו ציוותו לנו את הגשש הגדודי וגם החטיבתי. הייתה הרגשה שלא מספרים לך הכל עד הסוף אבל ממשיכים רגיל.
נסענו בכלי שנקרא נגמ"חון. במהלך הפעילות היו הרבה דיווחים על כך שצופים בנו ורואים אותנו. העברתי את עצמי לצד הימני כדי להסתכל דרך החלון ולזהות את המיקום שלנו, וממש כמו שרואים בסרטים, בשנייה אחת היה הבזק של אור ופיצוץ מאוד חזק. הכול נהיה כמו קריקטורה. לא הרגשתי את פלג הגוף התחתון שלי מצד ימין. הייתי בטוח שהלכה לי הרגל".
אליהו מתאר את הרגעים שקרו לאחר מכן: "המוח שלי פעל על אוטומט. ניסיתי ליצור קשר, ראיתי שהקשר לא עובד וצעקתי לחברים 'נפצעתי, נפצעתי'. באיזשהו שלב הכלי זז והתרסקתי לרצפה. הבנתי שהרגל לא מחוברת אלי טוב כי התחילו לי כאבים מהאגן ומטה. רק כשהגענו לאזור בטוח והתחלתי להסתכל סביבי ראיתי שלוליות של דם מסביב".
"העלו אותי על אלונקה והצמידו לי טלפון. אח שלי הגדול היה איש הקשר שלי, התקשרתי אליו והוא לא ענה, אז התקשרתי לאמא. אמרתי לה שנפצעתי אבל הכול בסדר והיא התחילה לצעוק שאסביר לה מה קרה. עם הפציעה יכולתי להתמודד, אך עם השיחה עם אמא לא, והבאתי את הטלפון לשלישה"
"ניסיתי להבין איך עושים ח.ע (חוסם עורקים), ועברתי על הכלל הראשון של לא לעשות על בגדים. אני חושב שיסלחו לי כי לא הייתי צלול באותו רגע. משם התאג"ד הגיע, העלו אותי על אלונקה והצמידו לי טלפון. אח שלי הגדול היה איש הקשר שלי, התקשרתי אליו והוא לא ענה, אז התקשרתי לאמא. אמרתי לה שנפצעתי אבל הכול בסדר והיא התחילה לצעוק שאסביר לה מה קרה. עם הפציעה יכולתי להתמודד, אך עם השיחה עם אמא לא, והבאתי את הטלפון לשלישה".
אליהו פונה במהירות במסוק לבית החולים סורוקה. שם, ברגעים של אחרי הפציעה, הראש התחיל לעבוד. המחשבות לא איחרו להגיע. "זו הייתה המתנה ארוכה, עד שהגיע מישהו שדיבר איתי והסביר לי מה קורה. אתה שוכב באי-וודאות. לאט-לאט כל האדרנלין יורד והכאבים, התסכול והייאוש עולים. שכבתי במיטה לפני הניתוח ואבא שלי נכנס אליי. אבא שלי, הקצין עם כל הפאסון. הדבר היחיד שעבר לי בראש היה תהיה גאה במה שעשית. פעלת נכון וכולם בסדר".
הוא התבשר כי הוא סובל משבר ברגל ימין ומקרע בעצב. "לימים גיליתי שהמטען התפוצץ עלינו מהצד הימני של הכלי. מדובר היה על מטען גדול בהרבה מאיתנו. היה לנו הרבה מזל שהיינו בכלי טוב כי אחרת כנראה שכולנו היינו נהרגים. השתילו לי פלטינות ברגל ולמעט התסכול של עצם מברזל שיש לך בתוך הגוף, הפגיעה הייתה יותר מורכבת כי לעצב לוקח זמן להתאחות.
"הגיע לבקר אותי האלוף במיל' טל רוסו, שהיה חבר של אבא שלי מהצבא. אמרתי לו לא לדאוג ושאני תיכף חוזר והכול יהיה בסדר. אבא שלי אח"כ סיפר לי שהוא אמר לו לאפס אותי, כי עם פציעה כזאת אני לא חוזר לצבא. לקח לי קצת זמן, אך לאט-לאט חלחלה ההבנה שזה לא קורה".
הספורט ששינה את הכול
הוא החל בתהליך שיקום מפרך בתל השומר. עבודה ארוכה עמדה לפניו. "התחלתי בכיסא גלגלים והבנתי שלחזור ללכת לא הולך להיות הליך קצר ושזה יהיה חתיכת מאבק לחזור למה שהייתי, או לפחות לשאוף להגיע לשם. הייתי שם כמעט 5 חודשים ולאחר מכן עברתי ניתוח לשחזור העצב שהצליח רק באופן חלקי.
"אז לא ידעו בדיוק להגיד לי מה יהיה. הרופאים אמרו שהם מאוד מקווים שאחזור ללכת וגם מאמינים בכך, אך שהכול תלוי בהשקעה ובעבודה שלי. ראיתי את זה גם בעצמי: התחלתי בכיסא גלגלים, עברתי לקביים ולאחר מכן למקל. המוטיבציה הגיעה כשאני ואשתי דיברנו על חתונה, וידעתי שאם אדחוף את עצמי מספיק קשה אצליח להגיע לשם על הרגליים.
"למזלי אשתי היא מאמנת כושר אז היא לקחה אותי כפרויקט. עבדנו מאוד קשה כדי להחזיר את הרגל לפעילות כמה שאפשר, כדי לנהל איזשהו אורח חיים סביר. יש ימים טובים שהרגל יפה איתי, ויש ימים שלא כיף לה כל-כך. לומדים לחיות עם זה לאט-לאט".
אך גם דברים טובים הגיעו. כחלק מתהליך השיקום בבית הלוחם הוא נחשף בפעם הראשונה לספורט שעתיד לתפוס חלק גדול מחייו. "הגיעו קפטן נבחרת ישראל לשעבר ומאמן הנבחרת בכדורסל כיסא גלגלים, והציעו לנו להגיע אליהם לאחר השיקום הראשוני", הוא נזכר.
"הייתי בנאדם מאוד ספורטיבי עד לפני הפציעה, "רץ חמש-שש פעמים בשבוע ובנוסף הולך עוד שלוש פעמים לחדר הכושר. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לשבת בכיסא גלגלים ושאני צריך משהו שיניע אותי. חזרתי הביתה לתקופה ועשיתי המון דברים קטנים בשביל להוציא את עצמי מהבית. לאחר מכן התקבלתי לתואר בקיימות וממשל בבינתחומי ועברתי להרצליה".
לאחר המעבר להרצליה, הגיע זיו לביקור בבית הלוחם. שם שוחח עם נציגים מארגון נכי צה"ל, והרצון לשחק כדורסל ניצת בשנית. "ברגע שהתיישבתי על כיסא הכדורסל ידעתי שמצאתי ספורט שלא רק שאיהנה בו, אלא גם אהיה טוב בו. אתן את כל כולי", הוא אומר, "התחלתי כספורטאי זוטר, מחליף בליגה השלישית, משם עליתי לשחקן מחליף בליגה השנייה ולאחר מכן לשחקן מוביל. ואז, עליתי לליגת העל.
"ממש נלחמנו שם. ראיתי את השחקנים הוותיקים טסים לחו"ל ומשחקים בנבחרת ואמרתי שככה גם אני רוצה, שאני לוקח את הפרויקט הזה ושם את כל כולי. הייתי קם בבוקר ולוקח כדור וזורק, לא משנה גשם או שמש. היה לי כדור כוח באוטו והייתי מתאמן בלימודים במגרש מוזנח בסל בלי רשת, אבל לא היה איכפת לי - העיקר ששיפרתי את הזריקה, את התנועה בכיסא. בכל פעם דחפתי את עצמי עוד ועוד. בסוף, לאחר עבודה מאוד קשה, כשאשתי סיימה את הלימודים, הגיע הרגע שלנו"
המאמץ השתלם. צפו באליהו במהלך אימון כדורסל:
מליגת העל הגרמנית לנבחרת ישראל
כשאליהו מדבר על הרגע הגדול שהגיע הוא מתכוון להצעה שקיבל לשחק בליגת העל הגרמנית. האימונים נשאו פרי, המטרה שהציב לעצמו סוף-סוף נכבשה.
"אני מאוד שמח על ההחלטה הזו. זה הראה לי את המקום שלי כשחקן, נתן לי כלים להשתפר, ובנוסף להכול זו הייתה מעטפת שלמה: להתאמן, להיות עם אשתי, לטייל, ליהנות ולשחק כדורסל מהבוקר עד הערב. זה היה משוגע. אם לא הקורונה, הייתי נשאר שם עוד שנתיים.
"ברחנו חזרה לארץ בטיסה האחרונה לפני שסגרו את השמים, ישר לבידוד ולסגרים ולכל הבלגן. באותה תקופה היו לי מגעים עם קבוצה באוסטרליה, הרבה תוכניות, אבל המגפה לא עזבה אותנו. התחלנו לנטוע שורשים חזרה בארץ והבנתי שהקריירה בחו"ל כנראה תהיה בהולד. אבל הגיעה נחמה מלמעלה".
וזו הייתה באמת נחמה גדולה. כמה גדולה? לא פחות מזימון רשמי לנבחרת ישראל. "אפשר להבין כמה התרגשות וכמה רעל היו בי באותו יום. התקשרתי לאשתי כולי באטרף. באותה שנה היה לי את התענוג לטוס בפעם הראשונה ולקלוע את הסל הראשון שלי, להרגיש את ההמנון, את ההתרגשות הזאת של עבודה כל-כך קשה, של שבע שנים של לקום בבוקר ולזרוק לסל. זה היה פשוט קתרזיס. מאוד מרגש להיות עם מדי הנבחרת בפעם הראשונה בחו"ל ולהגיד שאתה חלק מהנבחרת הישראלית".
כדורסל כיסאות גלגלים אינו ספורט מוכר מספיק בארץ, אולי משום כך נתקל לפעמים אליהו בלא מעט מיסקונספציות והנחות שגויות. "יש את הסקפטיים שאומרים שזה ספורט עם כיסא גלגלים, ואני אומר, על אחת כמה שזה ספורט עם כיסא גלגלים.
אחרי כל מה שעברתי אני עוד יותר גאה בעצמי. אף אחד לא טיפח וליווה אותי, הייתי לבד עם עצמי. אני זה שנלחם עם השדים שלי בעצמי. בסופו של דבר אתה זה שנמצא מול הסל לבד בעונשין. הספורט הוא התרפיה שנותנת לי את הכוח להתמודד עם תסכולים יומיומיים. ברגע שאתה על המגרש, כל המגבלות נכנסות לעמק השווה. זה כמו ליצור מכנה משותף לכל הנכויות".
איך זה עובד?
"הנכויות באות לידי ביטוי בניקוד שכל שחקן מקבל. כל פציעה מקבלת את הניקוד שלה. לדוגמא, שחקן שהוא משותק וסובל מפציעה קשה מקבל נקודה אחת ושחקן עם פציעה יחסית קלה כמו שלי מקבל ארבע וחצי. בנבחרת אנחנו חמישה שחקנים שצריכים להרכיב 14 נקודות. אני חייב להיות הכי טוב שאני יכול להיות כדי שאם יהיה שחקן בעל ניקוד 4 שמשחק טוב, ייקחו אותי ולא אותו, כך שזה עוד יותר מאתגר ונותן לך מוטיבציה".
מאז שהצטרף לנבחרת, אליהו משחק באופן קבוע. בין היתר גם הספיק לשחק באליפות אירופה האחרונה. לצד הספורט הוא גם לומד לתואר נוסף בהנדסת מכונות, אך לא שולל את האפשרות לסיים את הלימודים ולטוס לשחק במדינה נוספת. כך או כך, הכדורסל תמיד שם.
"המעטפת של הכדורסל זה מה שמחזיק אותי", הוא מספר, "הידיעה שאני הולך לאימון בערב מביאה אותי לעבוד יותר קשה במהלך היום בלימודים. כשאני מגיע, אני חולץ את הנעליים של הלימודים ואני שם במאה אחוז. לא תמיד זה מצליח, במיוחד כשהראש שלך לא הכי רגוע והכי שקט. תמיד אפשר לקבל מרפק קטן שמדליק איזה ניצוץ, אבל לפחות זאת השאיפה.
"הכרתי המון חברים טובים דרך הכדורסל. אני מאמין שהכדורסל הוא דוגמא מאוד יפה לנחישות ולהתגברות על הקשיים היומיומיים. זה גם ספורט מאוד מהנה – מי לא היה רוצה לראות משחק שמשלב פוטבול כדורסל ביחד, אנשים כיסאות גלגלים קופצים על גלגל אחד רק בשביל להגיע לסל. זה מראה כמה כוח ונחישות יש בספורט הזה".
