אלון קמינר נחשב לאחד הפצועים הקשים של המלחמה כבר מתחילתה. שנה אחרי הפציעה שבה איבד את שתי ידיו, רגלו ועינו, הוא הגיע אתמול (יום ד') עם משלחת מהמרכז הרפואי שיבא לוותיקן לפגישה נדירה שבה האפיפיור פרנסיסקוס חיבק ובירך אותו. "בפגישה בינינו הוא אמר לי להמשיך לחייך, ולהמשיך לדחוף קדימה", אומר קמינר, "השיחה בינינו הייתה שיחה פשוטה בין שני אנשים, ובסופה הוא אמר לי שיש לי חיוך יפה. היה מדהים, הייתה חוויה ממש ממש חזקה ומרגשת". צפו בריאיון ל-ynet:
פצוע המלחמה מספר על הפגישה עם האפיפיור
(צילום: ליאור שרון)
קמינר בן ה-26 מפרדסיה, סטודנט להנדסת תעשיה וניהול באוניברסיטת תל אביב וסגן מפקד יחידת סנפיר, נפצע בתחילת המלחמה במהלך סיור בראש הנקרה. "הייתה תקלת אמל"ח ואחד הרימונים התפוצץ על הסירה. הייתי מטר וחצי מהפיצוץ. היה אור לבן. אני זוכר את עצמי עף אחורה ורעש של צלצול חזק באוזניים. חשבתי 'איזה קטע, אני עומד למות'. מיד הכתה בי הידיעה שאמא שלי תהיה מאוד עצובה", סיפר בשעתו.
מעוצמת הפיצוץ נקטעו לו רגל אחת ושתי הידיים, והוא איבד את הראייה בעין שמאל. אחרי שעבר ניתוחים דחופים להצלת חייו, הועבר במצב אנוש למרכז הרפואי שיבא. במשך שלושה שבועות נלחמו על חייו, כשהוא מורדם ומונשם. "רק אחרי חודש במחלקה של פרופ' חייק התחלתי להבין כמה קשה נפצעתי. זה היה קשה מאוד קודם כל ברמה הפיזית. כל יום מחליפים לך את התחבושות. שזה סיוט. את החבישות הראשונות עשיתי בהרדמה, אבל בהמשך כבר אי אפשר להרדים יותר כי זה לא בריא. כל זה לא היה קורה בלי המשפחה והחברים. הם הכוח, העוגן שלי. שומרים לי את הראש מעל המים. בלעדיהם הכל היה שונה לגמרי", הוא משחזר את התקופה הראשונה לאחר פציעתו.
אלון: "כשאתה נפגש עם האפיפיור יש לך זמן מאוד קצר לבוא ולדבר ולהעביר מסר. אני הכנתי המון מילים, ובסוף חייכנו ודיברנו והעלינו את הנושא של החטופים. היה פשוט מרגש"
במפגש הנדיר שנערך בוותיקן השתתפו מנהל המרכז הרפואי שיבא, פרופ' יצחק קרייס, וראש החטיבה הבינלאומית בשיבא, יואל הר-אבן. פרופ' קרייס סיפר לאפיפיור כי בשיבא טופלו ועדיין מטופלים עשרות מהחטופים ששבו מעזה. הוא הודה לאפיפיור על מאמציו לשחרור 101 החטופות והחטופים שנמצאים עדיין בשבי חמאס והדגיש בפניו שמצבם הרפואי קריטי ויש לשחררם מיד.
מנהל שיבא הציג בפני האפיפיור את קמינר. "כשאתה נפגש איתו, יש לך זמן מאוד קצר לבוא ולדבר ולהעביר מסר", שיתף קמינר, "הכנתי המון מילים, ובסוף חייכנו ודיברנו והעלינו את הנושא של החטופים ומצבם הרפואי, העלינו רעיונות לשיתופי פעולה בין יוזמות בינלאומיות שהכנסייה רוצה לשתף ושיבא כארגון מוביל רוצה להשתתף בהן, היה מרגש בצורה בלתי רגילה לראות גם את הכנסייה ואת העומד בראשה בזמן מלחמה, מקבלים ארגון ישראלי שפשוט רוצה ועושה טוב, דיברנו עם האפיפיור על שיבא כדוגמה לדו-קיום בין דתות ואיך שדברים יכולים להיראות, שטיפלו באנשים מכל הדתות".
"בסוף מתרגלים להכול"
במפגש עם האפיפיור שוחחו הנוכחים על הרפואה כאמצעי לגשר בין עמים ומדינות ועל יוזמות בינלאומיות שהכנסייה מעוניינת לקדם באמצעות ארגונים דוגמת שיבא. פרופ' קרייס ציין בפני האפיפיור ש"שיבא הוא בית חולים של שלום וחדשנות שנמצא בחזית המאמץ להחזיר לחיים את פצועי המלחמה, לשמש כגשר בין עמים ומדינות ומהווה סמל להומניות, אנושיות ואחדות".
שנה אחרי פציעתו הקשה, קמינר נשמע אופטימי. הוא יצא ממחלקת השיקום וצפוי לעבור בקרוב לדירה עם חברים בתל אביב. "הפציעות שנותרו לי הן פציעות אורתופדיות, ככה שהמצב בסדר. מה שנותר לעשות זה פרוטזות. עברתי ניתוח מצוין במחלקת פלסטיקה לתיקון הגדמים, ובינואר אני טס לעשות פרוטזות לרגל וליד ולחזור לעצמאות מלאה. כרגע אני עושה את הכול על הכיסא, אבל זו לא בעיה".
האופטימיות של אלון מידבקת והוא מסייע רבות לפצועים שרק מגיעים למחלקה. "זה מצחיק להגיד, אבל הפצועים של תחילת המלחמה באים כדי לחזק פצועים חדשים. ותמיד יש שם פצועים ותמיד האווירה הזאת עושה טוב, אז אנחנו מגיעים ומדברים ומחזקים. המחזור שלי זה מחזור מאוד חזק, בכלל החיילים במדינת ישראל מאוד חזקים, רובם המוחלט כבר חזר לחיים. כבר מראים אנשים על הכתפיים בחתונות בלי רגל. זה מדהים. חלקם אפילו חזרו לצבא".
ואחרי כל מה שעבר יש לו מסר לפצועים: "בסוף מתרגלים להכול. זאת האמת. יש לנו כל כך הרבה סיבות לחיות בשבילן, יש כל כך הרבה דברים לעשות, יש כל כך הרבה אושר. המצב הפיזי הוא מאתגר, הוא קשה, הוא משנה תפיסה, הוא משנה מצב, אבל מתרגלים לזה, וזה לא אותו דבר ביום הראשון וביום ה-300, ויש פצועים שנמצאים במצב הזה כבר שנים, אז צריך לזכור שזה גרף שמשתפר ולמצוא סיבות טובות לחיות. בשבילנו, בשביל המשפחה, החברים, המדינה, העשייה החברתית. יש כל כך הרבה סיבות להמשיך".
