סמל איתמר לא דמיין לעצמו באותה שבת גורלית שבעוד רגע ימצא את עצמו בקרב על חייו. הבוקר התחיל כרגיל, בדומה לכל הבקרים שקדמו לו: אותה שגרה, אותה תרגולת. שום דבר לא רימז לכך שהפעם זה יהיה שונה. בשעה 05:00, עוד לפני שהשמש קבעה את מקומה בשמיים, הוא כבר התעורר לסיור הבוקר השגרתי. מעט לאחר מכן כבר התחיל הגיהינום.
"היינו בסיור, הגענו לאזור 200 מטר מהגדר ואז התחילה מכה של טילים, כמות מטורפת", מספר איתמר, צלף בגדוד 51 של גולני. "אני גר באזור של העוטף, אני רגיל לדברים האלה, אבל כזה לא ראיתי בחיים שלי. פצמ"ר נחת 400 מטר מאיתנו. החלטנו לסגת משם לכיוון אזור יותר ממוגן. הגענו למיגונית ליד הכניסה לקיבוץ כיסופים, ואז שמענו דיווח בקשר שיש המון מחבלים שחוצים את הגדר".
איתמר והצוות שלו קיבלו דיווח שארבע חוליות מחבלים מתקדמות לקיבוץ כיסופים והחליטו לפעול. "היינו ממש מחוץ לקיבוץ, הכי זמינים לתת מענה, אז החלטנו לקפוץ לשם: אני, עוד שלושה צלפים ונהג האמר. ממש הקפנו את הקיבוץ משמאל מכיוון דרום".
החוליה הגיעה לאזור האנדרטה שמחוץ לקיבוץ, שם נחתה עליהם מכת אש. "הסמל פרק, הנהג פרק, חבר שלי פרק. כשבאתי לפרוק אחריו קיבלתי כדור של קלצ'ניקוב ליד ונפלתי לתוך ההאמר. הרגשתי שמשהו פילח לי את היד. אלה היו כאבי תופת. אני מסתכל על היד וקולט שהקליע פוצץ אותה לגמרי", הוא מתאר את רגעי הפציעה.
קראו עוד:
סמל איתמר: "תפסתי את הסמב"צית וביקשתי ממנה שתשים לי חוסם עורקים. היא לא ידעה איך והרגעתי אותה. הסברתי לה שלב אחר שלב מה לעשות. אני מתיישב שם ובראש עוברת לי המחשבה שאם אני יוצא מפה חי, אז זה בלי היד. הכול תוך כדי שבחוץ מתנהלת לחימה. אני רואה שחוזר עוד פצוע, ועוד אחד"
"צעקתי 'חטפתי כדור', המפקד שלי קם לעזור לי. בדיוק כשהסתובבתי אליו הוא חטף כדור לראש ונפל לידי. לשנייה הייתי בטוח שהוא מת, ואז הוא התחיל לצעוק. רווח לי שהוא בחיים. בינתיים בחוץ התנהל קרב יריות בין החברים שלי לבין המחבלים. היו שם שני טנדרים וכמה אופנועים. הם באו בכמות מאוד גדולה, היינו בנחיתות מספרית. כל החוליה נפצעה".
הם החלו בביצוע חילוץ למקום מבטחים. "נסענו בארגז של ההאמר. צעקתי לנהג 'סע לסורוקה, המפקד שלי חטף כדור בראש'. בגלל הבורות ומהירות הנסיעה פשוט עפנו באוויר. המפקד שלי כמעט נפל החוצה מההאמר. קפצתי עליו, משכתי אותו אחורה עם יד אחת כי יד שמאל כבר הפסיקה לתפקד, וכל הנסיעה החזקתי אותו. בשלב הזה הוא כבר התעלף. המשכתי לצעוק לנהג שייסע לסורוקה, אך הוא היה מקדימה ולא ראה אותי. ואז ההאמר נעצר. יצאתי וראיתי שאנחנו במוצב כיסופים, ממש על החמ"ל של התצפיתניות".
בשלב הזה כבר התנהל קרב גדול ברחבי המוצב. איתמר ידע באופן ברור מה נדרש ממנו לעשות. "קראתי למישהו מהחפ"ק מג"ד שיעזור לי לפנות את המפקד שלי לחמ"ל, כי עם יד אחת לא הצלחתי. פינינו אותו יחד – אני מהרגליים והוא תופס מפלג הגוף העליון. שם בעצם ריכזנו את כל הפצועים. פניתי לד"ר ואמרתי לו 'תקשיב, הוא חטף כדור בראש. תציל אותו'. בשלב הזה ירד לי טיפה האדרנלין ואני מבין שאני פגוע ביד.
"תפסתי את הסמב"צית וביקשתי ממנה שתשים לי חוסם עורקים. היא לא ידעה איך והרגעתי אותה. הסברתי לה שלב אחר שלב מה לעשות. אני מתיישב שם, ובראש עוברת לי המחשבה שאם אני יוצא מפה חי, אז זה בלי היד. הכול תוך כדי שבחוץ מתנהלת לחימה, חברים שלי שאיתי בפלוגה נלחמים על המוצב. אני רואה שחוזר עוד פצוע, ועוד אחד. בזמן הזה אני מוסר את הציוד שלי לאנשים שהלכו להילחם".
עוד זמן מה עבר. בינתיים חוסם העורקים החל לפעול. "מתתי מכאבים, אך גם ככה היו המון פצועים והעדפתי לסבול בשקט". כמה שעות לאחר מכן הם סוף-סוף החלו במאמצי פינוי לבית החולים.
"עליתי לזאב, אני ועוד שלושה פצועים, אני הפצוע היחיד שעוד יחסית מתפקד שם. שמו לנו נהג ויצאנו מהמוצב. תוך כדי נסיעה ירו עלינו. המנוע של הזאב נפגע והחל להעלות עשן. הוא לא עבד כמו שצריך, כל הנסיעה התקדמנו באיטיות על 30 קמ"ש. אני מסתכל מהחלון ורואה מלא גופות ורכבים שרופים ועולים באש, חמולות של ערבים בוזזים. ממש כמו אפוקליפסה", הוא מתאר. "לא הבנתי. רק בדיעבד הבנתי שאלה היו אנשים מהמסיבה. זאת הייתה נסיעה קשה וארוכה. הרגשתי ששום דבר לא בשליטתי. בשנייה היינו יכולים להיתקל למארב או לחטוף RPG".
3 צפייה בגלריה
"ההתקדמות היא איטית, אך רציפה". סמל איתמר במהלך השיקום בבית לוינשטיין
(צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
כשהגיעו לצומת אורים שבק הרכב חיים. "ממש כמו בסרטים, הרכב עצר, נשמע קול פיצוץ והוא החל להעלות עשן. המשטרה הייתה שם, השתלטה על הצומת. תפסתי ניידת וביקשתי משוטר להוריד אותי בסורוקה עם הפצועים".
לאחר שהגיע לבית החולים סורוקה, נגלה לפניו בחדר המיון מראה לא פשוט. "אני רואה המון אנשים פצועים, קטועי גפיים. אנשים רק מחפשים איך להינצל", הוא משחזר. "תפסתי איזה רופא וסיפרתי לו על הפציעה. אמרתי לו שאני לא מרגיש את היד וביקשתי ממנו להציל אותה. שם עברתי טיפול ראשוני, ולאחר מכן הועברתי לטיפול בבית חולים מאיר בכפר סבא. הייתי מאושפז שם כמה ימים, שמו לי גבס וראו שהעצבים מנסים להשתקם לאט-לאט. הייתה תקווה להציל את היד. לא איבדתי אותה כמו שחשבתי".
לאחר שבועיים איתמר נותח. "כל עצם האמה שלי הייתה מרוסקת, הקליע פוצץ את כולה. שמו לי ברזלים כדי שיחזיקו אותה. נשארתי עם הגבס עוד תקופה, ולאחר מכן התחלתי שיקום בבית לוינשטיין, באשפוז יום. אני מגיע ארבע פעמים בשבוע לטיפולים. עושים פה המון ריפוי בעיסוק – פיזיותרפיה, הידרותרפיה. חדר כושר. טיפול פסיכולוגי-נפשי עם פסיכולוגית. יש גם טיפולים משלימים: חוגי אמנות ומוזיקה. אני מתקדם לאט-לאט, התקדמות איטית אך רציפה. תמיד יש ציפייה ליותר, אך צריך סבלנות".
מה אומרים הרופאים?
"יש להם כל מיני הערכות. אין לדעת, זה הכול תלוי בי ובגוף שלי. אני ממש בתחילת הדרך: קשה לי לכתוב, יש לי ממש סד שתופס את שורש כף היד. אני לא יכול להרים את האצבעות, קשה לי ליישר את המרפק. המון צלקות וכאבים. בתקופה הראשונה כשיצאתי מהניתוח סבלתי ימים ולילות מכאבים. הייתי המון על משככי כאבים. עכשיו זה טיפה נרגע אך יש לי כאבים במיוחד כשקר, בגלל הברזלים".
יש כבר הערכה לתפקוד היד בעתיד?
"הבנתי שהיד שלי כבר לא תהיה כמו שהייתה, אבל התקווה היא לחזור לעשות את הדברים היומיומיים שנותנים לי לחיות, שנותנים תחושה טובה של עצמאות: להחזיק כוס מים, להניח תפילין, להצליח לכתוב. כל תהליך שיקום הוא אינדיבידואלי, ואני עוד יחסית בהתחלה".
ד"ר אירינה צווקר-לזר, מנהלת היחידה לאשפוז יום במרכז הרפואי לשיקום בית לוינשטיין מבית כללית: ״איתמר נפגע במהלך שירותו בעזה והתקבל לשיקום במסגרת אשפוז יום בלוינשטיין. הוא מטופל על ידי צוות רב-מקצועי פיזי ונפשי. בדומה לחיילים שהתקבלו לפניו, הוא בעל מוטיבציה רבה להשתקם ולחזור לשירות הצבאי. התהליך השיקומי בתחילתו, אך מצבו צפוי להשתפר״.
ובינתיים משתדל איתמר לשמור על אופטימיות ועל רוח הלחימה, ועם דברים אלה הוא גם מסכם את הריאיון: "בשבת הזו היינו בנחיתות מספרית, אך גדוד 51 נלחמו כמו אריות. הם לא נשברו, והם גם לא נשברים עכשיו כשהם נלחמים בעזה. זו הרוח של גולני, ואני מחזק אותם מפה ואוהב אותם".
