המצב הביטחוני והפוליטי משפיע על הבריאות שלנו. וזה לא רק סטרס. גם המצב הפיזי מידרדר: חולי סוכרת יוצאים מאיזון, מחלות עור כמו פסוריאזיס, מחלות מעיים ומחלות כאב כרוניות מרימות ראש, שלא לדבר על פוסט-טראומה ובריאות הנפש. בוועידת הבריאות של ynet ו-"ידיעות אחרונות", שהתקיימה אתמול (יום ב'), הסבירו מומחים מה למדנו מאז 7 באוקטובר וגם התריעו מפני התמכרויות בקרב בני נוער ועלייה בשימוש באופיאטים ממכרים.
בדיון השתתפו פרופ' נעים שחאדה, מנהל מרפאת הסוכרת בגליל, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן, ד"ר תילי פישר יוסף, מומחית ברפואת משפחה, חברת עמותת מדעת וחברת הוועד המנהל בקרן בריאה, ד"ר טל ברגמן, סגנית מנהל בית החולים ברזילי והפסיכיאטרית המומחית טל חיון, מנהלת האחיות של חטיבת חדרי הניתוח וההתאוששות בבית החולים סורוקה. צפו:
ועידת הבריאות: פאנל דווקא עכשיו שומרים על הבריאות
(צילום: אורי דוידוביץ, ירון ברנר, אלכס בוטרמו)
"זו טראומה אדירה עם סטרס מתמשך, וסטרס הוא האויב של מחלות כרוניות ובעיקר סוכרת. בסטרס כל ההורמונים עולים. פעילות גופנית משתנה. הסחת הדעת. אנשים שמים עכשיו את הבריאות למטה בסולם העדיפויות. חושבים על הביטחון, על הכלכלה, אז כל הדברים האלה ביחד, פעילות גופנית, אוכל, אוכל רגשי, אכילה רגשית, הסחת הדעת ובעיקר הסטרס המתמשך, מביא למי שהיה לו סוכרת מאוזנת לצאת מהאיזון", הסביר פרופ' נעים שחאדה, מנהל מרפאת הסוכרת בגליל, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן.
"אנשים שהיו גבוליים מבחינת סוכר הופכים להיות סוכרתיים, וכל הדבר הזה משתבש ואנחנו באמת רואים את אותותיו. אנשים לא עושים בדיקות הרבה זמן, והדבר הזה מתמשך ומתמשך, וגם כן כל התמיכה הרפואית בצפון פחתה. הייעוצים האמבולטוריים בחודשים הראשונים כמעט ואינם, אז גם כן חייבים לתת תשובה ופתרון לאנשים, לרופאי המשפחה שצריכים ייעוץ ועזרה בעניין הזה".
ד"ר תילי פישר יוסף מוסיפה: "אנחנו כבר יודעים מתקופות עבר שיש מחלות שהולכות עם סטרס, ואפילו מחמירות. כל מחלות העור כמו פסוריאזיס, אסתמה של העור, מחלות מעיים, מקצה אחד מעי רגיז, שזה עוד מחלה שהיא שפירה ולא מסוכנת, אבל מחלות מעי דלקתיות כמו קרוהן, קוליטיס, יש לנו הרבה יותר אירועים של כאבי ראש קשים, החמרות וכל מיני מחלות כאב כרוניות כמו פיברומיאלגיה שאי אפשר לנתק בינן לבין האלמנט הנפשי והרגשי, ובהיבט המגדרי אני חייבת לומר שאנחנו רואים כמו בכל תקופת סטרס אחרת שאנחנו מאתרים הרבה יותר אירועים של אלימות לצערי. אלימות במשפחה. אנחנו רואים בני זוג שחוזרים משדה הקרב לא בדיוק מה שהם היו, ומהצד השני יש תחלואה נפשית.
4 צפייה בגלריה
מימין: ד"ר תילי פישר יוסף, ד"ר טל ברגמן לוי, טל חיון ופרופ' נעים שחאדה
(צילום: אביגיל עוזי)
"אנשים לא באים ואומרים 'יש לי פוסט-טראומה', אלא מתארים מגוון רחב של תסמינים שבראש ובראשונה הם פיזיים כשמגיעים אליי. יכול להגיע מטופל ולהגיד לי 'בזמן האחרון אני לא ישן טוב, אני שם את הראש על הכרית, נרדם, יש לי המון יקיצות, אני ישן דרוך, מתעורר מוקדם בבוקר'".
ד"ר טל ברגמן אומרת כי התופעות הללו לא מפתיעות: "אנחנו נמצאים במצב משברי, ואתה מצפה לתגובות הנפשיות. אני כן חושבת שאני כן רואה יותר מצבים שלא ראיתי בעבר, אז אנחנו יודעים שהפרעות נפשיות מאוד קשורות לטריגרים, מאוד קשורות לדברים שהם משמעותיים לנו בחיים שלנו בתור בני אדם.
"אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני רואה כמה מצב לאומי ומצב של שינוי סביבתי, שזה מה שבעצם קורה עכשיו, מאוד מחלחל ומצליח להשפיע על הבריאות הנפשית האישית של אדם. זאת אומרת, שאדם יבוא ויגיד 'אני עכשיו בדיכאון כי קורים כל הדברים האלה, ועד כה בכל המשברים שהיו, ועברתי לא מעט משברים במדינה הזאת, לא הגבתי ככה'.
"חשוב לציין כי הנושא של פוסט-טראומה עולה לא מעט. כמעט כל הפרעה נפשית יכולה להתגבר, גם הפרעות אורגניות פיזיולוגיות שיש להן מרכיב של סטרס, אבל יש הרבה מאוד תגובות לטראומה - דיכאון, חרדות, כאבים שאין להם מקום, שלא מוצאים מקור אורגני - ואת כל הדברים האלה אנחנו רואים עכשיו".
היא מוסיפה כי מדובר בתופעות שהן מעבר לקבוצות סיכון: "יש הרבה מאוד אנשים שנחשפו לאירועים הטראגיים, תושבי האזור, תושבי הדרום, תושבי הצפון. כיום אני חושבת שקבוצות הסיכון הפכו להיות לא קבוצות מוגדרות וקטנות, אלא אוכלוסיות מאוד רחבות".
טל חיון, הפרספקטיבה שלך מעניינת במיוחד כי את בשטח, בחדרי הניתוח בבית החולים סורוקה. זה עוד אספקט של 7 באוקטובר. מה את רואה מיום הטבח עד היום מבחינת איך שבית החולים מתנהל?
"בית החולים עמד בחזית עוד לפני היום הנורא הזה. אנחנו ממשיכים לטפל באוכלוסייה מאוד גדולה. אוכלוסיית הנגב היא גדולה, וכבית חולים מרכזי אנחנו נותנים שירות ומענה לכל מה שנדרש. התהליכים שקורים מאז בבית החולים זה שכולם נמצאים בדריכות מאוד גבוהה לכל הסיטואציות שקורות סביבנו. אנשים עוברים תהליכים משמעותיים מאז אותו יום, זה טבעי מאוד".
איך שומרים על רמת דריכות כל כך גבוהה לאורך זמן?
חיון: "אני חושבת שיש פה משהו באחדות הזו של הצוותים, שבינינו, בכל הסקטורים השונים, שאנחנו יודעים שאם אנחנו לא נהיה שם בשבילם אז זה לא יהיה טוב. ואם אנחנו שם בשבילם, אנחנו יכולים להציל חיים. וברגע שיש לך משימה כזו כבדה מונחת על הכתפיים, ואתה יודע שיש צוות שלם שנמצא סביבך וזקוק לתמיכה הזו ויודע להציל חיים וזו המשימה שלו, אז זו המשימה שלנו".
בית החולים כעוגן קהילתי
פרופ' שחאדה מוסיף כי מערכת הבריאות התגייסה למערכה מאז 7 באוקטובר: "בתי החולים עשו את המקסימום. רופאי המשפחה, קופות החולים, אבל לא היה לנו ניסיון עם דבר כזה בעבר, אז לכן בנינו את התוכניות מחדש, מיפינו מה יש באזורים, בכפרים, ביישובים, בערים, בכל המקומות. היה ממש מיפוי שלם, והשינוי שהיה לפחות בצפון שהאקדמיה גם ירדה לקהילה. בדרך כלל אקדמיות ואוניברסיטאות לא מתערבות בקהילות.
"כולם הפשילו שרוולים והתחילו לעבוד עם תוכנית מקיפה של ייעוצים טלפוניים, לתמוך במפונים, לתמוך בחולים שאין להם עכשיו ייעוץ, חוברות דיגיטליות והארד-קופי חולקו על איך להתמודד עם בעיות שינה, איך להתמודד עם תזונה, איך להדחיק את המתח והלחץ ולהפיג אותם וכל הדברים האלה. ניסינו לתמוך בקהילה במידת האפשר, וכמובן מבחינת תרופות וזה היה הייעוץ מקופות החולים, שתמכו בצורה מדהימה בעניין הזה".
ד"ר פישר יוסף: "יש אלמנטים מסוימים שבהם הקופות היו מאוד מהירות להתמודד עם המצב, כי הקורונה גם הכינה אותנו גם לרפואה מרחוק או לרפואה במחסור ובאי-ודאות, אבל אחת הנקודות שבהן עדיין יש מחסור מאוד-מאוד קשה, ואנחנו נצטרך לעבוד על זה מאוד קשה, זה הנושא של תחלואה כפולה והתמכרויות. אני רוצה לשים פה במיוחד את הדגש על בני הנוער.
"מדובר בתחלואה כפולה, זה בעצם השילוב הזה בין תחלואה נפשית לבין התמכרות לתרופות. זה יכול להיות תרופות מרשם, תרופות לכאב, אופיאטים. עקפנו את ארה"ב מבחינת צריכת אופיאטים לנפש, כי מאוד קל לרשום, גם אני כרופאת משפחה יכולה לרשום, ויש שוק וביקוש מאוד גדול. אפשר בטלגרם מאוד-מאוד בקלות לרכוש. ילד יכול להשיג את זה בקלות, לקחת מדבקה ולהסניף אותה.
ד"ר תילי פישר יוסף: "אנחנו יודעים שאחד הדברים שהכי מובילים להתמכרות זה היעדר חיבור, היעדר אוכלוסייה. פה אני מרגישה שאנחנו נצטרך לחשוב מחדש איך אנחנו מנגישים את כל הנושא של גמילה, מגיל נוער ועד גיל מבוגר"
"אם אנחנו מסתכלים למשל על שכבת י"ב, אלה ילדים שכבר בקורונה חוו סגר ובידוד ונפלו בין הכיסאות, ולא הייתה להם אף מסגרת, בזמן שההורים בעור שיניהם ניסו לשמר את הפרנסה ולא היו נוכחים בבית, לא הייתה להם מסגרת חינוכית שתתמוך בהם. אחר כך אותה קבוצת גיל גם השנה, בשנה האחרונה, הפסידה הכי הרבה מאותה מערכת בית ספר, והמעגל השלישי הם באמת המפונים, שאפילו את הקהילה הם איבדו. אנחנו יודעים שאחד הדברים שהכי מובילים להתמכרות זה היעדר חיבור, היעדר אוכלוסייה. פה אני מרגישה שאנחנו נצטרך לחשוב מחדש איך אנחנו מנגישים את כל הנושא של גמילה, מגיל נוער ועד גיל מבוגר".
ד"ר ברגמן התייחסה לנושא הפערים במערכת הבריאות: "אני חייבת להגיד, פערים במערכת הבריאות היו קודם והפערים האלה קיימים, לא בראו אותם ב-7.10 ולא במלחמת חרבות ברזל, אבל כל דבר מאוד מועצם בדברים האלה, ופה אני מרגישה ממש אחריות.
"ככל שיש את אותם פערים, במרכז הארץ יש הרבה יותר פערים. כשאתה לפחות באזור שלנו, בברזילי, כאשר אתה הולך ומתבונן על הקהילה, האנשים די תלויים ברפואה האמבולטורית של בית החולים שלנו כי אין להם אלטרנטיבות, וזה שם את בית החולים כאיזשהו עוגן תרבותי קהילתי מאוד משמעותי. אבל אז גם זה מתרגם את עצמו לעומסים ולתורים. התכנון שלנו, בכלל של מערכות בריאות, לא צריך להתייחס רק למשברים, אבל כן צריך לחשוב על הרחבה של יכולות מערכות בריאות, גם בתחום של רפואה פיזית וגם בתחום של בריאות הנפש. זה עניין של סדרי עדיפויות".
פרופ' שחאדה התייחס לתקופת הלחימה הארוכה: "אנחנו כבר יותר מוכנים איך להתמודד. הכול בא אלינו בהפתעה, אבל במשך השנה הממושכת הזו למדנו איך להושיט יד ולעזור למטופלים ולשפר את המצב במידת האפשר, אז מקווה שלא נצטרך, אבל אם יקרה משהו, אנחנו יותר מוכנים הפעם איך להושיט יד ולעזור למטופלים שלנו".
תרגול: מרפאה אחת לכל הקופות
ד"ר פישר יוסף: "אני מצטערת שאני מורבידית, אבל במדינת ישראל בשונה ממדינות אחרות, הרבה מאוד מהרופאים שלנו הם מילואימניקים פעילים עד גיל מאוד מאוחר. מה שאומר שלמשל במרחב שלי, אנחנו מתרגלים כמה קופות ביחד. תהיה מרפאה אחודה אחת, כי אנחנו חושבים כבר על התרחיש שהרופא הזה יהיה במילואים והרופאה הזו תהיה במילואים, ובעצם אנחנו נחתוך את כל הצוות למשהו כמו שליש".
ד"ר טל ברגמן: "מערכות תמיד יתכוננו לתרחיש אפוקליפטי כי זו המטרה שלהן, ככה אתה מתכונן. אתה מכין את עצמך תוך כדי חשיבה על התרחיש הגרוע ביותר, וכך גם באמת מתכוננים לשעת חירום, אבל הפוטנציאל לא בהכרח מתממש"
ד"ר ברגמן מסכימה עם הקביעה: "מטפלים יודעים לעזור אחד לשני. מטפלים יודעים לתמוך אחד בשני, וזה דבר שנצטרך לעשות אותו. לגבי המילה אפוקליפסה, אני חייבת לומר את זה: מערכות תמיד יתכוננו לתרחיש אפוקליפטי כי זו המטרה שלהן, ככה אתה מתכונן. אתה מכין את עצמך תוך כדי חשיבה על התרחיש הגרוע ביותר, וכך גם באמת מתכוננים לשעת חירום, אבל הפוטנציאל לא בהכרח מתממש, וכולנו יודעים את זה מהחיים. אני לא נביא. אף אחד פה לא נביא. אנחנו לא יודעים מה תהיה חומרת הפציעה, איך הם יסתגלו לטיפול, איך הם יגיבו לטיפול, איך הם יתמכו, ולכן אנחנו לא יודעים עדיין לשים את הנקודה המדויקת של מה באמת יידרש".
חיון מסכמת מנקודת מבטה בחדרי הניתוח: "אנחנו התכוננו לתרחישי קיצון, אבל לא לתרחיש קיצון כזה כמו שקרה ב-7 באוקטובר, ואנחנו לא יודעים איזה תרחיש קיצון נוסף יכול לבוא אלינו, אבל עצם התרגול ועצם המוכנות ועצם הידיעה שמים אותנו במקום אחר מזה שהיינו. בסופו של דבר זה לא משנה כמה טכנולוגיות יהיו שם, וכמה תקציבים וכמה תשתיות כאלה ואחרות. זה מתבסס על בני אדם ועל היכולת ועל הרצון, ועל האחדות הזו שאני מקווה שתימשך עוד הרבה".
