60 אחוזים מעובדי מערכת בריאות הנפש שוקלים לעזוב את עבודתם בשירות הציבורי. כך עולה מסקר חדש שממצאיו יוצגו מחרתיים (יום ד') בכנס ים המלח של המכון הלאומי לחקר מדיניות הבריאות. המחקר מתבסס על סקר שבוצע בקרב 622 עובדים ועובדות במערכת, ובהם פסיכיטארים, אנשי הצוותים הסיעודיים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק ועובדים אחרים.
השיעורים הגבוהים ביותר של מי ששוקלים לעזוב לחלוטין את השירות הציבורי נרשמו בקרב מתמחים בפסיכיאטריה של ילדים ונוער או מבוגרים ובקרב פסיכולוגים. 80 אחוזים מהפסיכיאטרים למבוגרים ו-57 אחוזים מהפסיכיאטרים לילדים היו רוצים לעזוב לחלוטין את השירות הציבורי ולהתמקד אך ורק ברפואה פרטית, וזאת ברקע המחסור הקשה של כוח אדם במערכת בריאות הנפש. נציין שכבר כיום חלקם מפעילים קליניקות פרטיות במקביל לעבודה בשירות הציבורי.
על פי המשיבים, הסיבה העיקרית היא השכר הנמוך בשירות הציבורי לעומת פוטנציאל ההשתכרות באופן פרטי, וביתר שאת בקליניקות הפרטיות של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. מנגד, הסיבות שגורמות לעובדים ועובדות רבים להישאר הן תחושת השליחות, סיפוק בסיוע לאוכלוסיות מוחלשות ויציבות.
הסקר נערך על ידי פרופ' ערד קודש וענבל ירקוני והמשיבים ציינו כי העבודה במערכת מלווה בעומס ובניצול העובדים לעבוד שעות רבות ככל הניתן. בנוסף השיבו העובדים כי השכר הנמוך מאלץ רבים מהם לשלב בין כמה מקומות עבודה והדבר גורם לתחושת שחיקה מוגברת שמחריפה לאורך הזמן. חלק טענו כי השכר אינו מספיק להם כדי להתקיים. אחרים ציינו כי "סביבת עבודה פיזית שפעמים רבות אינה מכבדת את המטופלים ואת אנשי הצוות".
לדבריו של פרופ' נחמן אש, יו"ר המכון לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות, "מערכת בריאות הנפש – בעיקר לאחר מלחמת השבעה באוקטובר – מצויה על סף קריסה. כדי שניתן יהיה לאפשר לתת מענה מספק וראוי לכלל אזרחי ישראל, יש צורך בשינוי רב-מערכתי. פתרונות למצוקת כוח האדם וזמינות השירותים במגזר הציבורי הן צורך לאומי, ומחייבת את המערכת, שעד עכשיו הייתה מוגבלת בשימוש בטכנולוגיות מתקדמות, לאמץ גישות חדשות, בכדי שניתן יהיה לצמצם את המחסור האדיר שנוצר במטפלים. חיזוק מערכת בריאות הנפש צריך להיות בחזית העיסוק של מערכות בריאות יותר מאי-פעם. האתגר בכנס יהיה להביא המלצות לצעדים אופרטיביים שיוכלו לשמש את משרד הבריאות כדי להוביל את המערכת קדימה".
"טיפולים מקוצרים כדי לפנות מקום בתור"
יפעת שדה, יו"ר משותפת של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, אמרה כי "פסיכולוגים עוזבים את המערכת ממגוון סיבות. השכר הנוכחי לא תואם ולא מתקרב לשכר ראוי למסלול הכשרה ולעבודה מורכבת של פסיכולוג. מדובר על שכר ממוצע של פחות מ-6,000 שקל לפסיכולוג עם ותק של עשר שנים. בנוסף, גם מי שנשארים ומוכנים לעבוד ממטרות שליחות, מגלים אופציות קידום מאוד מוגבלות. לא זו בלבד שתפקידים יותר בכירים לא מתוגמלים כמעט בכלל, לרוב הם גם לא פתוחים בפני פסיכולוגים ובניגוד להנחיות.
יפעת שדה: "ההשלכות מזעזעות - תורי המתנה, דרישה גוברת לטיפולים מקוצרים שלא על בסיס שיקול קליני אלא נטו פינוי מקום לבא בתור, החמרה במצב הממתינים עד כדי פגיעה בבריאותם, בתפקודם ובמשפחתם, וכתוצאה גם יותר אשפוזים והחסרת ימי עבודה"
"בנוסף, התקינה בבריאות הנפש לא קיימת, ובשלטון המקומי מיושנת ולא תואמת לנדרש. כלומר אין מפתח שמגדיר כמה פסיכולוגים צריך למרות שנדרש לקבוע כזה עוד מהעברת הרפורמה בבריאות הנפש שהגדירה כמה טיפולים צריך לספק. ההשלכות מזעזעות - תורי המתנה, דרישה גוברת לטיפולים מקוצרים שלא על בסיס שיקול קליני אלא נטו פינוי מקום לבא בתור, החמרה במצב הממתינים עד כדי פגיעה בבריאותם, בתפקודם ובמשפחתם, וכתוצאה גם יותר אשפוזים והחסרת ימי עבודה/לימודים. המערכת נאלצת לעבוד הרבה פעמים לכבות שרפות במקום לקדם טיפול מניעתי או טיפול בבעיות כשהן מתונות יותר".
לדברי יפעת שדה, "המלחמה הראתה רוח התנדבות מרשימה מצד הפסיכולוגים, אבל התנדבות אינה שיטת עבודה. בסוף השלכות המלחמה ניכרות וכל מחקר שמתפרסם מראה עליה רצינית בדיכאון חרדה ותסמיני טראומה, והמערכת לא נערכת באופן מקיף לכך ומחפשת פלסטרים כמו תומכי בריאות הנפש. הבריאות הנפשית של הציבור, במיוחד בימי המלחמה, מתבטאת בטיפול בילדים במסגרות החינוכיות, וגם שם לצערנו יש עזיבה של פסיכולוגים בשל אותן סיבות, מבלי ששר החינוך יואב קיש נותן את דעתו על כך או מתייחס, והלכה למעשה מפקיר את בריאות ילדינו. כתוצאה מכך אנו עומדים מול תורי המתנה לטיפול פסיכולוגי ארוכים מנשוא, החמרה במצוקה, ופגיעה בסביבת הנפגעים ובתפקודם".
