"שכבתי בטיפול נמרץ מחובר לזונדה באף ולעירוי דם. הייתי כנראה מסטול לגמרי מחומרי הרדמה, אחרי ניתוח גדול בבטן. ואז בא המנתח המדהים שלי ואמר שתיתכן פגיעה בתפקוד המיני שלי, שאולי תהיה זמנית ואולי לא. ברגע הזה לא עניין אותי בכלל אם יעמוד לי או לא. אבל כמה ימים אחר כך, בבית, הגיע הזמן לבדוק מה העניינים. אני לבד, מנסה, יש גמירה חלשה ואין זרע. כגברים, מרגילים אותנו מילדות להאמין שכל החוויה המינית שלנו מתמקדת בגמירה, בשפיכה. ופתאום - כלום.
"התחלתי לבכות. תהיתי איך ממשיכים מפה. לפוריות לא דאגתי כי אשתי הייתה בהיריון, אבל כאבתי מהמחשבה מה יהיה על הגבריות שלי. עברו חודשיים עד שזה חזר. אני חי כיום בתחושת הודיה עצומה, עם הבנה שגם אם היו מורידים לי את איבר המין - הייתי שמח, כי הייתי חי. אבל אז נשברתי. לא פשוט להיות גבר צעיר שמרגיש שהוא לא מסוגל לגמור".
את הדברים הכנים, החשופים האלה, אומר ערן (34), נשוי ואב לארבעה, שהחלים מסרטן אשכים מפושט. "הייתי בן 29 כשאבחנו את הסרטן שלי, ביום הנישואים הראשון שלנו", הוא מספר, "לצערי לא זכיתי לגילוי מוקדם. במשך עשרה חודשים סבלתי מכאבי גב מטורפים, התרוצצתי בין רופאים, ושמעתי שלל הסברים לכאבים שלי: שאני יושב לא טוב במשך שעות רבות במשרד, שאני בסטרס, שאני מתאמן יותר מדי, שאני מתאמן פחות מדי, שאני לא ישן מספיק. גם הציעו לי כל מיני טיפולים, וכלום לא עזר. חודש לפני הגילוי הפסקתי לישון. לא יכולתי. עשיתי בדיקות דם שבוע לפני נסיעתנו המתוכננת לפיליפינים, לירח דבש, כי הרגשתי שמשהו ממש לא בסדר, והרופאה אמרה שהכול תקין ושאחרי יומיים בפיליפינים זה יעבור.
"עם הנחיתה בפיליפינים הייתה החמרה משמעותית בכאבים. ירח הדבש הפך למסע בין חדרי מיון למטפלים. אשתי בכתה והתחננה שנקדים את החזרה הביתה, ואני מצאתי את עצמי שוקל לקפוץ ממרפסת החדר במלון כדי לגמור כבר עם הכאבים האלה"
"אלא שעם הנחיתה שם הייתה החמרה משמעותית בכאבים. ירח הדבש הפך למסע בין חדרי מיון למטפלים. אשתי בכתה והתחננה שנקדים את החזרה הביתה, ואני מצאתי את עצמי שוקל לקפוץ ממרפסת החדר במלון כדי לגמור כבר עם הכאבים האלה. הקדמנו את הטיסה חזרה ונסענו משדה התעופה ישר לבית החולים. קיבלתי זריקת וולטרן וכדור שינה ונשלחתי הביתה. אחרי עוד לילה מיוסר חזרתי בדמעות למיון והודעתי שאני לא יוצא עד שימצאו מה יש לי. עשו לי צילום, לא ראו כלום, שוב נשלחתי הביתה, שוב פניתי לרופאת המשפחה, שוב נשלחתי לבדיקות דם, ופתאום התברר שהכול בקריסה. לא יכולתי לעמוד ולא יכולתי לשבת.
"ואז, לראשונה, הרופאה בחדר המיון בדקה לי את האשכים והציעה שאעשה בדיקת אולטרסאונד. הבדיקה הפשוטה הזאת גרמה לה להעריך שמדובר בזיהום רציני או בסרטן מפושט. אושפזתי, במשך חמישה ימים עברתי בערך כל בדיקה אפשרית, ואז התברר שמדובר בגידול סרטני גדול בבטן, עם גרורות בכבד ובבלוטות הלימפה. תוך יומיים התחלתי כימותרפיה, והתחושה, למרבה הפלא, הייתה של הקלה גדולה. כי ברגע שיודעים מה זה - אפשר לטפל".
2 צפייה בגלריה
"תוך יומיים התחלתי כימותרפיה, והתחושה, למרבה הפלא, הייתה של הקלה גדולה. כי ברגע שיודעים מה זה - אפשר לטפל"
(צילום: shutterstock)
להיות גבר בן 29 ולשמוע שיש לך סרטן אשכים - זה דבר קשה.
"הכאבים גימדו הכול. לשנייה לא התעסקתי באיך זה ייראה או באיך ארגיש או אתפקד אחרי. הרגשתי שיש לי עכשיו פרויקט: אני צריך לחיות כי הבטחתי לאשתי בית וילדים, אני צריך לעמוד בהבטחה שלי, ושום סרטן אשכים שלב 4 לא יעצור אותי. בתוך כל השיט הזה שמרתי על אופטימיות ועל ההומור שתמיד ליווה אותי בחיים. נראה לי שאין דרך אחרת להתמודד עם סיטואציה של ללכת לאונן כשבחדר ליד אמא שלי ואשתי מחכות לי, וכשאני יוצא אמא שלי שואלת אם יצאה כמות טובה, ואני גם עונה לה. זה מטורף. ולמי יש חשק לאונן לתוך כוסית כשאני או בכאבים מטורפים או מסומם ממשככי כאבים. אבל הצלחתי, כי היה חשוב להקפיא זרע לפני הכימו".
ייסורי הכימותרפיה נמשכו ארבעה חודשים, וערן, שנהג לרוץ שמונה קילומטרים ארבע פעמים בשבוע ולשחות שלוש פעמים בשבוע בחיים שלפני הסרטן, היה גאה בעצמו בכל פעם שצלח שביל באורך 50 מטרים סמוך למרכז האונקולוגי בבית החולים.
"אני זוכר שערב אחד פתחתי איכשהו את העיניים והיו שם כמה חברים מהצבא", הוא מספר, "אני שואל מה קורה ומרגיש שהם לא יודעים איך לאכול את המצב. אמרתי להם: 'תקשיבו, זאת לא שבעה. אם באתם לשבעה - לכו'. הבנתי שזה רפש ואני אעבור אותו. בתום ארבעת חודשי הטיפולים הלכנו לייעוץ פוריות, ושנה אחרי האבחון נולדו התאומות שלנו. לניתוח הבטן הגדול שעברתי הגעתי עם אישה בהיריון, ועשיתי לרופאים 'רגשי'. הזהרתי אותם שאין מצב שאני לא יוצא ממנו בחיים, וכך היה. אלא שאני חשבתי שהוא נקודת הסיום, ובהיבט של הגבריות שלי הוא היה נקודת ההתחלה".
"בתוך כל השיט שמרתי על אופטימיות ועל ההומור שתמיד ליווה אותי בחיים. נראה לי שאין דרך אחרת להתמודד עם סיטואציה של ללכת לאונן כשבחדר ליד אמא שלי ואשתי מחכות לי, וכשאני יוצא אמא שלי שואלת אם יצאה כמות טובה, ואני גם עונה לה. זה מטורף"
פתאום, הוא משחזר, הדיבורים המעורפלים על בעיות בתפקוד המיני קרמו עור וגידים, והוא הבין שאת החלום של אשתו על הפריה טבעית הוא לא יוכל לממש, ושעליו להיפרד מהמיניות כפי שהכיר אותה. "אני אדם מיני מאוד, אבל הרגשתי שיש לי חיים חדשים, ואני עם האישה שאני אוהב, ויש לנו תאומות בדרך, ויש תהליך שיקומי שייקח כמה זמן שייקח, אז למי אכפת מחיי המין", מספר ערן, "הבנתי שאני יכול לבכות על מר גורלי או לראות את הטוב שיש לי בחיים, והבחירה הייתה ברורה. הדברים חזרו בהדרגה, ואז ממילא היו לנו שתי תאומות תובעניות בבית והגענו למיטה מעולפים מעייפות בכל לילה, ואחר כך נהיה היריון נוסף, ועוד תאומים, והסקס חזר וחזרה ההנאה ממנו, גם אם אחרת".
אחד הדברים שחסרו לו בימים המורכבים ההם, הוא מעיד, היה קבוצת תמיכה, רשמית או לא; אנשים שחוו חוויות דומות שאיתם יוכל לדבר על מה שעבר, לשמוע מהם על ההתמודדות שלהם, להדביק אותם באופטימיות שלו.
"ההרגשה הזאת של הלבד היא מאוד לא פשוטה. אתה מרגיש שאף אחד לא מבין אותך, כי אף אחד לא באמת מבין אותך, ואתה קם בכל בוקר אל הלא נודע וצריך ללמוד להתמודד, ולא משנה כמה אתה עטוף באהבה", הוא אומר, "אז התחלתי ספונטנית ללוות אנשים בתהליך, גם במחיר של לדבר על האשכים שלי, פאק איט. לימים הכרתי את 'חלאסרטן', התחברתי לקבוצת הבוגרים, וכשהבנו שיש צורך, החלטנו לעשות מעשה ופתחנו פורום לדיבור פתוח על מיניות (ראו בהמשך). אנחנו מדברים על הכול, כן, גם על חוויות אוננות, גם על יובש בנרתיק, גם על גמירה בלי שפיכה. הכול. כיום אני מרגיש הרבה יותר גבר. התהליך של ההתמודדות עם הסרטן הוביל אותי להתבוננות פנימית עמוקה, אני מקבל את עצמי בצורה שלמה הרבה יותר, יש לי חיי מין מדהימים - גם אם שונים מבעבר, וחשוב לי לעודד אנשים וללוות אותם בדרך הזאת".
גברים, כידוע, נוטים פחות מנשים לשתף בבעיות שאיתן הם מתמודדים, ודאי כשמדובר בתחום המיני. לא פעם, מעידים מטפלים מיניים, מגיעים הזוגות אל הקליניקות לכאורה בשל קשיים שחוות הנשים, כשלמעשה הקשיים הם של בני זוגן. אולי זה ההסבר לכך שהשיח על מיניות גברים אחרי מחלת הסרטן אינו מפותח דיו, אם הוא בכלל קיים.
2 צפייה בגלריה
"התמזל מזלי להיות עם פרטנריות מדהימות וללמוד ליהנות מחדש מסקס, גם אם קצת אחרת": אלון יעקובי
(צילום: דנה קופל)
סוד גדול
אלון יעקובי (38), גרוש המתגורר בתל־אביב, חלה בסרטן פעמיים - בגיל 16 ובגיל 30. בפעם הראשונה, הוא מספר, חלה בסרטן מסוג הודג'קין במעטפת הריאות; בפעם השנייה, אחרי ארבעה חודשים שבהם סבל מכאבי גב חריפים, התברר שמדובר בסרטן נון הודג'קין בשלב 4, והגידול ישב בגב התחתון.
"איבדתי שליטה על הסוגרים, נזקקתי לחיתול ולקתטר ולא יכולתי ללכת כי רגל שמאל הייתה רדומה לגמרי, והעריכו שכך זה יישאר", מספר יעקובי, "בזכות הרבה עבודה עצמית ואמונה בכך שהסיפור הפנימי שאנחנו מספרים לעצמנו חורץ גורלות - שנתיים וחצי אחרי האבחון כבר רצתי עשרה קילומטרים במרתון תל אביב. חשוב להיות מוקף באנשים הנכונים, באנשים שאוהבים אותך ודואגים לך, אבל חשוב מזה הוא אופן החשיבה".
בזכות אמו, הוא מעיד, יעקובי התייחס אל הסרטן הראשון כאל שפעת - מחלה בת טיפול שתחלוף. וכך היה. בפעם השנייה הוא כבר היה נשוי וגידל עם מי שהייתה אז אשתו את שלושת ילדיה, מה שגרם להתמודדות להיות מורכבת יותר, "כי הילדים האלה, שהם כמו הילדים שלי, רואים אותי ברגעים הכי קשים ויש לי אחריות כלפיהם. לכן הפחד אחר".
"אני טיפוס מיני, אני אוהב סקס, עד הסרטן יכולתי לעשות סקס כל יום כל היום, ופתאום הזקפה שונה והתחושה שונה. קלטתי שהדבר שאני הכי אוהב, שהכי כיף לי - נהרס, וזה שובר. שנתיים חייתי בתחושה שאני 'סחורה פגומה', ויש לזה השפעות פסיכולוגיות"
בשלב מוקדם יחסית, הוא אומר, ויתר על רעיון הילדים מזרעו שהוקפא בצעירותו, אך הוא אינו פוסל אימוץ בעתיד. עם זאת, העובדה שחלה בסרטן ושתפקודו המיני השתנה בעקבות זאת נעשתה אישיו כשהתגרש. "פתאום גיליתי שיש משהו שמבדיל אותי מאחרים בשוק הרווקים והרווקות, שאני מתמודד עם איזה סוד גדול שלא ברור מתי לחשוף אותו ואיך הוא יתקבל. סקס אחרי סרטן כמו הסרטן שהיה לי הוא בהכרח שונה ממה שהיה קודם", מספר יעקובי, "חוויתי פגיעה תחושתית, כל האזור היה רדום בתקופת המחלה, וגם כשהתפקוד חזר - הוא חזר אחרת, והוא שינה את ההתנהגות המינית שלי.
"אני טיפוס מיני, אני אוהב סקס, עד הסרטן יכולתי לעשות סקס כל יום כל היום, ופתאום הזקפה שונה והתחושה שונה. קלטתי שהדבר שאני הכי אוהב, שהכי כיף לי - נהרס, וזה שובר. שנתיים חייתי בתחושה שאני 'סחורה פגומה', ויש לזה השפעות פסיכולוגיות. אם לפני נישואיי הייתי יוצא לדייט וכל הערב רק מתכנן את הרגע שאביא את הבחורה אליי הביתה, פתאום מצאתי את עצמי דוחה את הקץ, ולא כי אני רגיש - למרות שאני באמת רגיש - אלא כי אני מת מפחד. עד היום חסרה לי הספונטניות. ההשלכות של מה שעברתי מוציאות את העוקץ מסקס מזדמן. הכול צריך להיות מתוכנן וזה מבאס. אבל התמזל מזלי להיות עם פרטנריות מדהימות וללמוד ליהנות מחדש מסקס, גם אם קצת אחרת. לפעמים אני מזכיר לעצמי שדברים ממילא משתנים עם הגיל בקטע הזה, ולמדתי לשכלל את הסקס, לשים דגש על הפורפליי ולא לרוץ לחדירה, שממילא, בלי קשר לסרטן, נמשכת כמה דקות".
חולים צעירים "מדברים מיניות"
שירה סגל קופרמן, מנכ"לית מיזם "חלאסרטן" בעמותת מרכז טל, מסבירה כי "סקס ומיניות הם נושאים בוערים בקרב האנשים שמשתתפים במיזם ולכן הקמנו באתר את פורום 'מדברים מיניות', שבו נערך שיח אנונימי עם אחות אונקולוגית מוסמכת לטיפול במיניות, ולצידו מתקיימים מפגשים שבועיים של חברי הקהילה בזום, שבהם מדברים על מיניות עם אלון וערן.
"מסקר שקיימנו בקהילת 'חלאסרטן' עולה כי 60 אחוז מחברי הקהילה חוו שינויים בתפקוד המיני, לרבות תדירות נמוכה של אורגזמות וחשק מיני ירוד. בין הנושאים הבולטים בשיח בקהילה נמצאים התסכול מהעובדה שלא נמנעה הידבקות נרתיקית בקרב נשים וסוגיית האין־אונות בקרב גברים. חברי הקהילה מתוסכלים מהיעדר תשומת לב ייחודית של המערכת לצעירים ומהיעדר שיח וטיפול בנושאים אלה. חשוב שהמטפלים לא יהיו נבוכים ויקדימו להציף את הנושא ולדבר על מיניות, כולל האפשרות לפגיעה ולאתגרים הצפויים גם בזירה הזאת. החולים הצעירים לא יכולים להיטמע בנתיב של חולי הסרטן המבוגרים כיוון שהם נמצאים במקום אחר בחיים - למשל, בשלב הדייטים או בשלב זוגיות צעירה - ויש להם צרכים ייחודיים מאוד, גם בנושא זה".
