גוגל מאפס מוליך אותי במעלה הרחובות רצופי האבן של הרובע הפיננסי, ומבעד לגייזרים של אדי מים שנפלטים מעל פתחי הביוב אני מצליח לזהות את היעד: עוד גורד שחקים בנאלי למדי בנוף האורבני של מנהטן. השומר בלובי מחליף איתי מבטים ואני ממהר להוריד עיניים לרצפה, אבל באין שום שלט או זכר למרפאה אני לבסוף נכנע ושואל אותו, בלחישה, איך מגיעים לקליניקה של ד"ר ברוקס. "קטמין, קומה עשירית!", הוא צורח מבלי למצמץ כלל וחזור מיד לעיסוקיו. אנשים באים והולכים מאחורינו - לאף אחד לא אכפת. אמריקה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הקליניקה עצמה נראית כמו משרד עורכי דין מיושן. שום דבר כאן לא יכול להעיד על הטריפים שמתרחשים ברגע זה מבעד לקיר בתאים פרטיים. חדר הכניסה מעוצב כמו משחקייה צבעונית, עם קישוטי פלסטיק וסוכריות טופי פזורות לכל עבר. מבט חטוף לעבר היושבים בלובי מסביר כנראה מדוע נבחר המיקום הזה - אנשים יפים וצעירים שנדמה שחלקם הגיעו לכאן ישר אחרי יום עבודה בוול סטריט, ואחרים בדרך לחופשה בהרים, כולל מוצ'ילה ונעלי טרקים.
המזכירה צוהלת לעברי באמריקאיות טיפוסית, מבקשת למלא את הטפסים הרפואיים על רקע שירי R&B מעצימים כמו He Wasn't Man Enough For Me של טוני ברקסטון. היא חוזרת מהר לעמדה כדי לשרת צעיר אחר שמנסה לקבוע תאריך לסשן קטמין נוסף. "מה שלומך היום?", היא שואלת בהתלהבות, ואפשר להרגיש באוויר את ההססנות שלו מלהשיב. זה אמור להיות אולי המקום היחיד באמריקה שבו אפשר לענות לשאלה הזאת ב"שיט מוחלט" מבלי שאף אחד ייפגע חלילה - אבל מתברר שגם כאן קשה להיפטר מגינוני השיטה האמריקאית. אותה שיטה שגורמת למזכירה לענות לטלפון באופטימיות בלתי נלאית, כאחרונת מוקדניות שירות הלקוחות של אמזון, כשמהצד השני של הקו מישהי עוברת התקף פאניקה. "אני מבינה את התסכול שלך! אין בעיה!". הניגוד שבין הטון המתלהב והשירותי שלה לתוכן הדברים פשוט לא נתפס.
הטיפול המלא, שעליו ממליצים הרופאים, כולל לפחות שישה סשנים בפרק זמן של חודשיים ומרקיע למחירים של מ-4,500 דולר ועד למעלה מ-5,200 דולר. כמו תמיד בארה"ב, you get what you pay for, ובקליניקות ההיי-אנד כמו Nushama מספקים חוויית טריפ מפנקת בחדרים שנראים כמו גלריית אמנות פוסט-מודרנית, עם כיסאות ללא כוח כבידה
בקליניקה הזאת - כמו בשאר קליניקות הקטמין שצצות בעיר כמו פטריות הזיה אחרי הגשם - מנסים לשדר נורמליזציה של כל הסיטואציה. המטופלים כאן אינם פציינטים אלא "לקוחות", ובדיוק כמו שהולכים ליום ספא מפנק לגוף, יש גם ספא למוח. יש בזה הרבה מן האמת: מתי בפעם האחרונה יצא לכם להתנתק מהסמארטפון ולבהות בתקרה במשך 90 דקות כדי לתהות על החיים? אם נתעלם לרגע מהמחט שתקועה לכם בווריד, זה נשמע כמו עסקה די מפתה. ובאמת, אתרי האינטרנט של הקליניקות הללו נראים כאילו הם בעסקי מכירת משחת השיניים או התחתוניות, עם שלל תמונות אימג'בנק מחויכות של דוגמניות ודוגמנים. אם לא היית בדיכאון עד עכשיו, זה בוודאי יכול להכניס לאווירה. קטלוג הטיפולים שהם מציעות נועד עבור הסובלים מדיכאון, מחרדה, מ-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית), מכאב נוירופטי ומהתמכרויות, אבל גם עבור מפוטרי היי-טק וסתם אנשים "נורמטיביים", שמחפשים משמעות או טריפ מבוקר שיאפשר להם לחפור עמוק מבעד לשלשלאות התודעה.
אלא שכל הנורמליזציה הזאת קצת מתערערת אצלי כשאני חולף על פני עוד בובה של עצלן במסדרון, בדרך לשיחה הראשונית עם הפסיכיאטרית המלווה של הסשן. זכור לי שראיתי אחד כבר בכניסה. בסך הכול גימיק חמוד, אבל מכאן ועד למקדש העצלנים שהתגלה כשפותחים את הדלת? אלוהים יודע איך לא ברחתי בו במקום. מתברר שהלקוחות המאושרים של ד"ר ברוקס, אחד מחלוצי קליניקות הקטמין בעולם, יודעים כמה הוא אוהב את היונק הטרופי הזה, ומביאים לו מאות מזכרות ממנו כמתנות הוקרה בסיום הטיפול. לדבריו, מעל ל-70% מהמטופלים שלו מדווחים על שיפור דרמטי בחייהם, ובהתחשב בזה שהוא סיפק קרוב ל-60 אלף אינפוזיות קטמין ליותר מ-4,000 פציינטים לאורך השנים, זה מסביר את תערוכת העצלנים שמולי.
וזאת רק מרפאה אחת. סצנת קליניקות הקטמין בארצות הברית רותחת בשנתיים האחרונות - וניו יורק, כעיר ליברלית ואמידה שמחבקת חדשנות, נושאת את הדגל. אם בעבר הלא רחוק היו רק רופאים בודדים שסיפקו טיפולים בקטמין, בעיקר באווירת מרפאה, כיום יש מאות עסקים כאלה ברחבי ארצות הברית, ברמות יוקרה ופנפון שונות, שיציעו מנת אינפוזיה ורידית של קטמין במחיר פתיחה של 525 דולרים ועד למעלה מ-1,950 דולרים עבור סשן אחד. הטיפול המלא, שעליו ממליצים הרופאים, כולל לפחות שישה סשנים בפרק זמן של חודשיים, ומרקיע למחירים של מ-4,500 דולר ועד למעלה מ-5,200 דולר. כמו תמיד בארה"ב, you get what you pay for, ובקליניקות ההיי-אנד כמו Nushama מספקים חוויית טריפ מפנקת בחדרים שנראים כמו גלריית אמנות פוסט-מודרנית עם כיסאות ללא כוח כבידה. אחרי הסשן תוכלו לבלות בטרקלין צ'יל-אאוט עם תמציות תה וחטיפים ללא הגבלה, וכמובן בחברת ספרים של הגורו מייקל פולן, מחבר "איך לשנות את דעתך", שנחשב למי שהביא את המהפכה הפסיכדלית למיינסטרים.
אצל המתחרה, חברת Field Trip שהונפקה לא מזמן בנאסד"ק בשווי של 328 מיליון דולרים, מציעים גם הזרקות של קטמין בקליניקות שנראות יותר כמו אכסניות סקי סודיות, מוקפות צמחייה עבותה וגנים שופעי ירק. ויש גם כאלה, כמו Trifecta, שמציעות טיפולי ספא ופנים תוך כדי עם מסאז', בוטוקס ומילויים, הסרת שיער, קולונוסקופיה ומה לא. הסלוגן כאן הוא "טיפול פנים, טיפול גוף וטיפול מוח - הכול במקום אחד".
בצד השני של הסקאלה יש חברות כמו Mindbloom, שמנסות להוריד עלויות ומאפשרות לקחת כדור קטמין הביתה עם הדרכה בזום, או הקליניקה שבה אנחנו בחרנו - שהיא אחת החלוצות בתחום, אבל מרגישה הרבה יותר כמו מרכז רפואי קטן מאשר כמו ספא. צוות האחיות והרופאים ידידותי, אבל הגישה כאן, להבדיל מבקליניקות היקרות יותר, מינימליסטית ומתנגדת לכל האקסטרות שמסביב. הם גם לא מאמינים בסשנים מודרכים, והמטופלים יכולים לעשות את "האינטגרציה" - כלומר השיחה והעיבוד שאחרי הטריפ - עם המטפלים הפסיכולוגים האישיים שלהם במקום אלה של הקליניקה עצמה. ד"ר ברוקס מתעקש שזה לא נובע מניסיון לחסוך בעלויות, אלא מפני שלדעתו הדרכה במהלך לקיחת הקטמין ושימוש באמצעים ויזואליים או במוזיקה תוך כדי מפריעים לתהליך הפיזיולוגי שהוא מחולל בגוף, ואף עלולים להיות מסוכנים. מעבר לזה, הוא מאמין שגם אין צורך בחוויה פסיכדלית כדי למצוא ריפוי עם קטמין: "החוויה החוץ-גופית, האופוריה והחוויות הפסיכדליות למיניהן הן רק תופעות לוואי מיותרות. היתרונות של קטמין מתחילים למעשה רק לאחר סיום העירוי. המטרה היא לא הטריפ, אלא התפקיד של הקטמין כמגדל דנדריטים (אמצעי הקלט של תאי העצב - ד"א) וסינפסות (אזור מפגש בין תא עצב לתא מטרה - ד"א) במוח. הוא משחזר תקשורת בין תאי עצב במרכז מצב הרוח, ולכן זה לא הכרחי להיכנס לחוויית הזיה כדי להשיג תוצאות. למעשה, זה יכול להיות מסוכן מאוד לדחוף אנשים לחוויות דיסוציאטיביות או לפלאשבקים".
מנגד, הפסיכולוג הקליני ד"ר איתי כהנא, שמטפל אף הוא באמצעות קטמין, מאמין בגישה הפוכה: "יש המון משמעות בכל הטיפולים האלה לסביבה שבה אתה נמצא, איך אתה עושה זה ומה המיינדסט שלך", הוא מכין אותי לקראת הסשן שלי. "אני מאמין מאוד בטיפול בנוכחות מטפל - טיפול שיכלול הכנה מתאימה, לקיחת קטמין בנוכחות המטפל עצמו ומפגשי אינטגרציה אחרי הטיפול, ופחות במודל של ללכת למרפאה שמספקת את החומר בלבד. החוויה עצמה לא תמיד רציונלית, ולוקח זמן לעשות אינטגרציה, לפעמים זה קורה רק שבועיים לאחר כל טיפול קטמין. מטופלים הרבה פעמים לא יודעים איך להשתמש במה שחוו באמצעות קטמין. זה בדיוק תפקיד המטפל.
"אני נפגש בזה לא מעט עם מטופלים שעברו את הטיפול בקליניקות במודל הרפואי, ורוצים חוויה מתקנת עם הכנה מתאימה איתי. התועלת לא בהכרח מגיעה בצורה ברורה, כמו אחרי מכה ברגל כשיש לך כאב. זאת לא גלולת פלא שפותרת הכול. צריך להבין מה עובר עליך. למשל, אם מישהו רוצה לעבוד על היחסים עם ההורים שלו, יכול להיות שבחוויה הזאת שלו הוא בכלל ירגיש כמו ילד, והוא לא יבין למה הוא פתאום כזה עצבני או מתנהג בצורה ילדותית. הדברים הרבה פעמים מגיעים בצורה סמויה. קטמין מנטרל חלק יחסי במוח, מה שמאפשר לך להירגע ולהיות פתוח לאופציות אחרות. בגלל שזה במקור סם הרדמה, אנשים יכולים לחוות מוות ולידה מחדש. זה דבר חיובי, יש לזה המון פוטנציאל טוב ואנחנו מנסים למסד את זה, לסדר את זה כדי שזה לא יהיה לעשירים בלבד, אבל כמו כל דבר יש פה גם פוטנציאל לרע. התעשייה סביב זה הפכה למכונת כסף של ממש, ואני פחות מתחבר לזה".
חילוקי הדעות האלה בין רופאים וחוקרים בתחום קיימים כבר מהרגע הראשון שבו התחילו להשתמש בקטמין לטיפול בבריאות הנפש, והם נוגעים כמעט בכל דבר ועניין בתהליך צריכתו: החל מצורת הטיפול, דרך התהליך שמלווה אותו ועד למינון האידיאלי ואפילו למוזיקה שתנוגן ברקע, אם בכלל.
עשר דקות לתוך הסשן, ואני עדיין בוהה בפרח הקיר שמולי בחשש שהסם לא עובד עליי. ואז, בן רגע, מתחילים להרגיש את ההרדמה - קודם בפה, אחר כך בשאר חלקי הפנים. המחשבות מורידות הילוך, נרגעות, וכבדות נופלת על הגוף. אני מחליק את היד על הפנים ולא מצליח להבין מי מתפעל את הדבר הזה
הבעיה היא שבהעדר רגולציה, כל אדם או בית עסק רשאי להמציא תקנות משלו. כולם פועלים על פי חוק, אבל המציאות היא שמִנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) לא אישר מעולם את הקטמין לטיפול בבריאות הנפש, אלא כחומר הרגעה בלבד. כן אושרה גרסה של קטמין, שנקראת אסקטמין, הניתנת כתרסיס לאף, לטיפול במקרים של דיכאון כרוני - אבל המנהל לא רואה את שתי התרופות האלה כזהות. במילים אחרות, השימוש שנעשה בקטמין בקליניקות השונות מוגדר off label, כלומר כזה שאינו מיועד למטרתו המקורית, וכשהוא מוגדר כך, נציגי ה-FDA לא יכולים לפקח עליו או לעשות סדר בשוק המופרע הזה.
לכן כל המרפאות האלה פועלות כיום בתחום האפור ועושות, בגדול, מה שברצונן, ובעיקר שטוב לעסק. "אנחנו לא מאמינים שהמדינה צריכה להתערב בכל דבר", אומר ד"ר ברוקס. "מי אמר שזה טוב לתת לפקידי ממשל להחליט? אנחנו המומחים ואנחנו בוחרים מה נכון, תחת הנחיות הבטיחות של כל מרפאה רגילה".
ד"ר כהנא מוסיף שבישראל, להבדיל מהתחום הפרוץ בארצות הברית, יש הרבה יותר מחסומי שימוש - "אבל יש בזה משהו טוב שלא הופך את זה לתעשייתי וחומרני. לא כל אחד מתאים לקטמין, יש אנשים למשל עם קשיי איבוד שליטה או כאלו שרוצים להתנסות בקטמין רק כי זה נשמע להם טוב ומאוד פופולרי עכשיו. צריך להסביר להם שהסם הזה גם יכול לגרום לתופעות לוואי. יש שיגידו שטיפול בקטמין כמוהו כ-30 שנים של טיפול פסיכולוגי רגיל, אבל זה לא כל כך פשוט. יש נקודות מסוימות שקטמין יכול לעזור בהן, אבל לא צריך לדחוף את זה, ואפשר לטפל גם בלעדיו".
הטיפול בארץ מאושר ואף נכנס לסל התרופות בשנת 2020 בקול תרועה, אבל בינתיים, בכל רחבי המדינה קיימים רק 14 מרכזים רפואיים שנותנים את הטיפול, ומספר המקומות בהם מוגבל. הקופות לא תמיד ממהרות לאשר את הטיפול, ורבים מהפסיכיאטרים לא שמעו עליו, כך שלא קל להשיג אותו. כאן בניו יורק, לעומת זאת, כל מי שמוכן לשלם - ברוך הבא.
בשיחת הטלפון "המסננת" לפני הטיפול, האחות מסבירה לי את הפרוצדורה ומנסה להנמיך ציפיות: "אני לא יודעת איזה חוויה תהיה לך. אני לא יכולה להבטיח כלום. הרבה אנשים מגיעים הנה כמוך כי הם רוצים לחפור עמוק, לעקוף מכשולים, לשנות תפיסה לגבי החיים, ולפעמים זה קורה, אבל יש גם סיכוי של 50% שזה לא יקרה, בטח לא תוך פעם אחת. לוקח לפחות שלושה סשנים כדי להרגיש את השינוי, ובסיום התהליך אנחנו ממליצים לחזור כל חצי שנה ל'בוסטר' כדי לתחזק את האפקט".
מה אם ארגיש שאני רוצה את זה כל יום? אני יכול להתמכר לתחושה הטובה?
"לרוב אין בעיית התמכרות. יש הבדל בין התמכרות לתחושה הטובה לבין התמכרות פיזית לסם. זה תלוי מאוד בבן אדם ובנטייה שלו להתמכרות, וכדי למנוע את זה אנחנו מורידים את המינון. המינון הוא אמנות. ניקח משנה זהירות".
אני נפתח ומספר לה על החוויה האחרונה שלי עם פסיכדליים, על כמה נורא זה הרגיש, איך חוויתי את המוות והבנתי פתאום בבהירות כמה שנאה עצמית מתחבאת לי שם בפנים, בתוך הגוף. שקט מצידו השני של הקו: "אז תרצה לבוא ביום רביעי הזה או הבא?".
ביום הטיפול עצמו התבקשתי להיכנס לצום של לפחות שעתיים כדי למנוע בחילות. אחרי שיחה מקדימה פורה למדי עם הרופא המלווה במשרד/מקדש העצלנים, שבמהלכה חפרנו קצת בחיי, בחששות ובפחדים שלי - טוקבקים, למשל - האחות החביבה הובילה אותי לחדר האינפוזיה המינימליסטי. במרכז החדר ניצבים כורסת רופא שיניים וציור אחד בודד של פרח על הקיר - פרג האופיום, כמובן - שבהמשך עוד יהפוך לתלת-ממד במוחי. האחות כיסתה אותי בשמיכה, שאלה איזה סוג תאורה אני רוצה, סיפקה כיסוי עיניים וגם אוזניות בלוטות' למקרה שארצה לשמוע מוזיקה. נזכרתי בשיחה המקדימה עם ד"ר כהנא, שהדגיש את החשיבות של מוזיקה תוך כדי הטריפ. לדבריו היא אף יותר חשובה מהמטפל עצמו. הוא המליץ שלא יהיה לה מלל, או לפחות שיהיה בשפה שאני לא מבין, שתתחיל רגוע ותהפוך אינטנסיבית יותר, מלנכולית עם עוצמה. נלחצתי קצת. איפה אני מוצא עכשיו משהו שיענה לכל הדרישות האלה? פניתי לאלוהי ה-Spotify, וכמובן שחיפוש זריז מעלה תוך שניות מאות אם לא אלפי "פלייליסט קטמין" של אנשים שהיו כאן לפניי. האחות רואה אותי מתלבט בין המבחר העצום: "לך על בוב מארלי. מניסיון".
עשר דקות לתוך הסשן, ואני עדיין בוהה בפרח הקיר שמולי בחשש שהסם לא עובד עלי. ואז, בן רגע, מתחילים להרגיש את ההרדמה - קודם בפה, אחר כך בשאר חלקי הפנים. המחשבות מורידות הילוך, נרגעות, וכבדות נופלת על הגוף. אני מחליק את היד על הפנים ולא מצליח להבין מי מתפעל את הדבר הזה. המוח מרחף מעל הגוף, ופתאום אין קשר בין מי שבפנים לבין ערימת הבשר, עור וגידים הזאת. הגוף נראה לי שרירי בצורה מעוותת, כמו גזע עץ סיבי שחורק עם כל תנועה קטנה. אני בוהה בכף היד שלי מסתובבת ימינה שמאלה, כמו איזה מפעיל בובות שמימי, ומצליח בקושי לרשום לעצמי כמה מילים שם בזמן אמת, לטובת הקוראים: "גוף", "שרירים", "בשר", "ורידים", "תנועה כבדה", "דוד דביר", "מרתה גרהם", "פינוקיו ידי עץ", "יד כמו רובוט", "זרוע אילון מאסקית", "איטי פון הום".
לא נגענו.
ופתאום דפיקות של הלב, וקושי לנשום. אני נזכר בדברים של ד"ר ברוקס על כך שהם ממציאים כאן לעצמם את החוקים. אמא'לה ואבא'לה. הנה הפרנויה משתלטת. מה יקרה אם אמות כאן? איך אומרים מד"א באנגלית? על מי אני בכלל סומך פה? אני מזיע, נע באי נוחות, אבל מיד מרגיע את עצמי - הכול יחלוף, אתה הרי יודע. ואז גם נתתי לעצמי ליהנות מהרגע. ההתעלות הכי גבוהה הייתה בשניות שהמוזיקה איכשהו הסתנכרנה באופן מושלם עם המחשבות. במקרה שלי דווקא כן היה מדובר בשירים עם מילים, שבאותו רגע איכשהו הדהדו כמו תובנות אלוהיות. חבל שמאז, אגב, Spotify לא מפסיק להציע לי את הפלייליסט הזה במצב מודע. נסו אתם לשמוע את המהומי ה"אני מרגיש שלווה" "והלב שלי פתוח" האלה חוזרים על עצמם בלופ מחרפן כשאתם מנסים להרים משקולות בחדר כושר. זאת בהחלט לא מוזיקה ליומיום. ועוד נקודה חשובה: לא להתקמצן על מנויי הפרימיום למיניהם. אין דבר יותר מוציא מטריפ מאשר פרסומת לחדש של טיילור סוויפט.
האחות נכנסת לחדר כל רבע שעה כדי לבדוק שהכול בסדר, ובכל גיחה שלה היא פתאום נראית לי מוזרה יותר ויותר. בפעם האחרונה היא כבר הפכה לבת-יענה, עם ראש שמציץ רק במקרה מעל הצוואר הארוך הזה. אני מרגיש שהיא מרגישה שאני מרגיש שהיא מוזרה, וכל זה מכניס לטריפ בפני עצמו. אולי באמת עדיף לעבור את הסשנים האלה ללא ליווי במקום, כפי שממליץ ד"ר ברוקס.
כשהיא יוצאת מהחדר אני שומע צחוק מתגלגל מהתא הסמוך של עוד אדם שעובר עכשיו טריפ, ופתאום כל הסיטואציה נראית לי כל כך הזויה: מצד אחד - מה לעזאזל אנחנו מכניסים באופן וולונטרי לגוף שלנו; מצד שני - איך אדם יכול לעבור חיים שלמים בלי לחוות את הדבר הזה? כמה הזדמנויות יש לנו בתקופה הקצובה שלנו כאן להתעלות לרגע מעל המסגרות, המגבלות, היומיום, השגרה?
הזמן חולף מהר והגוף מתחיל להתעייף. כבד. רוצה לישון. ובכל זאת, לא רציתי שזה ייגמר. הרגשתי שאני מגיע לאנשהו. בת-היענה נכנסת ואומרת שתוך עשר דקות האינפוזיה נגמרת, ואני כמו איזה ג'אנקי מתחנן בפניה לעוד. היא - מתורגלת היטב - מתעלמת.
בתום העירוי נשארתי שם בחדר לפחות עוד שעתיים כמו גוש סלע, ללא יכולת לזוז. האחות, שבשלב זה כבר חזרה להיות דמויית אדם, אמרה לי לקחת את הזמן שלי, ובו בעת החליפה את המצעים לקראת המטופל הבא. הבנתי את המסר, אבל הייתי מותש. זה היה מיני-טריפ קלאסי של 90 דקות בעוצמה מוחלשת, אך כזה שלא פסח על אף תחנה הכרחית: התנתקות, פרנויה, התעלות, באסה שהנה עוד רגע נגמר, ולבסוף - רצון לעוד והתמכרות. כיביתי את מצב הטיסה של הנייד, ומיד הופצצתי ב-20 מיילים ושיחות שלא נענו. חזרה למציאות. הפסיכיאטרית המלווה נכנסה לחדר, שאלה איך היה, אבל השעה כבר התקרבה לחמש והיא בעיקר רצתה לצאת הביתה.
ההיסטוריה של הסם הזה יכולה בקלות למלא תסריט לסדרת דרמה של הולמרק: השימוש בו התחיל במלחמת וייטנאם, שם הוכיח את עצמו כחומר הרדמה בטוח ויעיל בשטח לפרוצדורות רפואיות כואבות. הוא מעולם לא נחשב לפסיכדלי טיפוסי אלא דיסוציאטיבי, והוא עדיין נמצא בשימוש קבוע בהרדמה רפואית. אם עברתם ניתוח לאחרונה, סיכוי טוב שגם אתם חוויתם טעימה ממנו. הוא נמצא בשימוש נרחב גם ברפואה וטרינרית, ולכן זכה לכינוי "סם הרדמה לסוסים". זמן לא רב אחרי וייטנאם, אנשים התחילו להבין שלקיחת קטמין זה די כיף, ובשנות ה-90 הוא כבר זכה למוניטין של סם מועדונים שהוא חובה בכל רייב. הוא עדיין פופולרי כסם פנאי בחוגים מסוימים - יש שיגידו שבעיקר בקרב בני נוער שבורים שאין להם מספיק אמצעים לקוק - אבל התפנית המעניינת בעלילה שלו התרחשה כשחוקרים שמו לב ליעילות המיידית שלו, תוך כמה שעות, כטיפול לבריאות הנפש ולדיכאון.
הקטמין המרדים מעורר התרגשות רבה בפסיכיאטריה כבר כמעט 20 שנה כתחליף המהיר לתרופות נוגדות הדיכאון למיניהן, שעלולים לחלוף שבועות ארוכים עד שהן מתחילות לפעול. מחקרים הראו שקטמין במינונים גבוהים - הרבה יותר מזה שלוקחים במסיבות, למען הסר ספק - הצליח לעזור לחולים שלא הגיבו לטיפולים אחרים ונחשבו עד היום "עמידים לטיפול". למרות ההתרגשות הזו, החוקרים עדיין לא יודעים כיצד בדיוק הקטמין פועל על הגוף. התיאוריה המובילה, כאמור, גורסת שהוא גורם לצמיחה מחודשת של סינפסות (חיבורים בין נוירונים - ד"א), ולמעשה מחווט מחדש את המוח למצב בריא ותפקודי יותר. חוקרים הוכיחו את ההשפעות הללו על בעלי חיים, אך התהליך עצמו, התזמון וההשלכות עדיין לא ברורים ומוכחים.
סיבה נוספת לכך שהקטמין מרתק את מוחותיהם של החוקרים היא שהוא פועל בצורה שונה מתרופות נוגדות דיכאון קיימות. במקום להשפיע רק על אחד מהנוירוטרנסמיטרים (מוליך עצבי, למשל סרוטונין, נוראפינפרין או דופמין), כפי שעושים נוגדי דיכאון סטנדרטיים, הוא פועל על הגלוטמט, השליח הכימי הנפוץ ביותר במוח. לגלוטמט תפקיד חשוב בשינויים שעוברות הסינפסות בתגובה לחוויות של למידה וזיכרון. זו הסיבה לכך שהחוקרים מעריכים ש"נוירופלסטיות" כזו (גמישות מוחית - ד"א) עומדת בלב ההשפעה נוגדת הדיכאון של קטמין.
המציאות היא שגם כיום מעט מאוד ידוע על הביולוגיה העומדת מאחורי מנגנון הדיכאון, הרמיסיה (הפוגה בחומרת המחלה) וההישנות שלו, והחיסרון העיקרי של קטמין - מלבד תופעות הלוואי שלו, הכוללות חוויות חוץ גופיות, התמכרות, בעיות בשלפוחית השתן ובחילות - הוא שזו פשוט לא תרופה. רוב המטופלים שסובלים מדיכאון כרוני יחזרו בסופו של דבר לסורם, והאפקט של מנות מרובות בדרך כלל נעלם תוך כמה שבועות עד כמה חודשים.
אני לא יכול להעיד על תופעות הלוואי האחרות, אבל את הבחילה בהחלט הרגשתי. היא תקפה אחרי שסוף-סוף הצלחתי להרים את עצמי מהכיסא של הקליניקה וגררתי את עצמי לתוך הסאבוויי. אומרים שאחת התוצאות המיידיות של הטיפול הוא התבוננות מעמיקה יותר סביבנו ופנימה, וגם את זה בהחלט הרגשתי - אבל יכול להיות שזה יותר מבט פנימה לתוך הוושט כדי לא להקיא על האישה שמולי. אם למדתי משהו מכל הסיפור הזה, זה עד כמה אין לנו באמת מושג מה עובר על אנשים מבפנים. ועכשיו, כשאני מתנדנד עם הסלסילה בסופרמרקט לנוכח גלגולי עיניים של המוכרת - האם יש לה מושג איפה הייתי לפני שעה שאני מדדה ככה בין החסות? אל תשפטי אותי.
בשעות שמיד לאחר הטיפול, ההרגשה הפיזית והמנטלית הייתה קשה. הגוף שלי, זה שבמהלך הטריפ שנאתי והרגשתי כל כך מנותק ממנו - אי אפשר כעת שלא להעריך אותו מחדש. מה שאנחנו מעוללים לו בגלל הנפש המתוסבכת שלנו. ובבוקר שלמחרת הוא קם כמו חדש, עם תחושת שלווה ואופטימיות פנימית בלתי מוסברת, כאילו כלום לא קרה. מדהים. שרדת. אני אוהב אותך.
