זה יפתח, בן שלוש, וזאת שלומית אחותו בת החמש. הוא עומד בטבורה של החצר הגדולה במבט טיפונת מבוהל, סורק את היקום הענק שסביבו, מתנחם עם אצבע בפה. אבל אחותו מחזיקה לו את היד, עומדת יציבה ובוטחת. מישירה מבט למצלמה. וזה מרגיע אותו, זה נותן לו מעקה קטן לחצות איתו עכשיו את העולם. אחר כך הם ישחקו ויעשו שטויות, וידברו ויהיו עדים מרכזיים אחד בחיי השנייה. והיא תמיד תופיע שם, מציעה את היד שלה.
היא תלווה אותו בבית הספר היסודי, וכשכתה א' שבה ילמד תוצף במים, היא זו שתופיע בחלון לבדוק שהוא בסדר, היא תעמוד בשער של חטיבת הביניים, בוגרת של ט' ותקבל את פניו של ה"טירון" מכתה ז'. אפילו כשיגיע כחייל לשרת בבסיס מצפה רמון, היא כבר תהיה שם כקצינה. מגניבה לו ארוחות, מסיעה אותו ברכב של הטייסת. יד איתנה צמודה לזו שלו.
עד הלילה הנורא ההוא של ה-13 בדצמבר 1990. נר שלישי של חנוכה. כששלומית, קצינת המבצעים של טייסת 113, תמריא יחד עם 4 חבריה הטייסים מהטייסת, במטוס ססנה שאמור לקחת אותם לחופשה קצרה בבית. כמה דקות אחרי ההמראה - המטוס יתרסק ויגבה את חייהם של חמשת נוסעיו. כמעט מחצית מאנשי הצוות של הטייסת, נספו יחד באותו לילה ארור.
וההדף של הכאב היה עצום. חמש משפחות מסועפות של הורים, ואחים, סבים וסבתות, בני זוג וחברים, חיים של כל כך הרבה אנשים קיבלו באותו רגע תפנית אכזרית. שלומית יאיר הייתה בתו של האלוף יורם (יָה-יָה) יאיר. יָה-יָה שבמשך השנים והמלחמות נפצע קשה בקרבות, איבד רבים מחבריו הלוחמים, וליווה משפחות שכולות - אמר פעם באחד מטקסי יום הזיכרון: "אתה אף פעם לא מבין את עומק הכאב, עד שלא מכה בך עצמך הברק".
כאבם של הורים שכולים הוא מהכאבים האיומים ביותר בלקסיקון האנושי. רבות מדובר בו. על כאבם של האחים השכולים ממעטים לדבר. הוא נבלע בתוך הסיפור הטראגי כולו. האחים האלה, שאיבדו איבר מאיברי המשפחה, אלה שנגדע להם או או אחות, אלה שהתאונה המשפחתית הזו הסיתה את מסלול חייהם באלף צורות. לכאב הייחודי של אחים ואחיות שכולות יש "צבע משלו", צבע שקוף, אולי בגלל שהוא כאב שיורד מהר למחתרת.
שלומית הייתה גם אחותו של בעלי יפתח, והיא גיסתי שלא זכיתי להכיר, אבל את דמותה זיהיתי בעיניו מהיום הראשון של ההיכרות שלנו, למדתי עליה מסיפוריו, מדמעותיו, מההעדר הכל -כך נוכח שלה בחייו ובליבו.
בתור פסיכולוגית ליוויתי לא פעם את הכאב החבוי של אחיות ואחים שכולים. ישבתי איתם בחדרי, כשהם הרשו לעצמם להתפרק במקום שבו זה מותר, במקום שבו הכאב שלהם לא יערום עכשיו שכבות נוספות של כאב על הוריהם או על בני המשפחה האחרים. ליוויתי את האבל שלהם במרחב שבו מותר היה להם להתאבל על עצמם, להתגעגע לאח הגדוע, להרגיש נטושים, לכאוב את התפרקות המשפחה (או השתנות המשפחה) להתאבל על אובדן ימי התום. לכאוב עד לשד עצמותיהם את כאבם של הוריהם השכולים, ולהעמיס גם אותו על לבם.
לפעמים האחים השכולים האלה איבדו גם את ההורים שלהם סביב טרגדיה כזו, לפעמים הם איבדו הורה מתפקד, לפעמים הם נשארו עם הורה מתפקד אבל חלול מבפנים, לפעמים הבתים שלהם התרוקנו מהיכולת לשמוח, לחוש חיוניות, להתחדש.
לפעמים הם איבדו את היכולת להצטער בחיק ההורים שלהם, על דברים קטנים. כי איך תוכל להרשות לעצמך לשתף מישהו בעצב שלך על ענייני החיים כשמעל הכל מרחפת עננת העצב על המתים? הרי כילד, אם נפלת וקיבלת מכה, אם נכשלת בבחינה, אם נשבר לך הלב מאהבה נכזבת- אתה יכול לבכות בחיק הוריך.
אבל לא על השכול.
ומבחינה זו האחים השכולים עומדים לבד ביגונם. לבד בצפירה. אבל, צער, עצב שלא נותנים לו מקום - מצטברים על קרקעית הנפש ונותנים את אותותיהם דמעות שמוחנקות, חוזרות פנימה ומציפות את הנשמה. אבל שאין לו פתחי מילוט משאיר את האדם חנוק ובודד, ולכן כל כך חשוב לאפשר לו מוצא.
אז לקחתי את יפתח לאולפן, ופתחנו מיקרופונים, להקליט פרק בפודקאסט שלי ולתת קול לחוויה של אחים שכולים. זו לא שיחה בין פסיכולוגית למטופל. זו שיחת נפש בין בני זוג, שותפים עמוקים לחיים. שיחה שבמהלכה הוא סיפר את הסיפור המאוד פרטי שלו, של משפחה אחת, חד פעמית וייחודית, משפחה שהוכתה במכת ברק, ומצאה גם את הכוחות לאחות שברים, לקום ולהמשיך, להילחם על המשכיות, חיוניות ושמחה.
הבטחתי לו שאם זה לא יתאים - נשאיר את זה כשיחה בינינו. אבל בחרנו להעלות את זה ולשתף. אני חושבת שאין במדינה הזו הרבה אנשים שלא ימצאו משהו מהדברים של יפתח גם בתוך תנועת החיים שלהם עצמם, ובוודאי בתוך תנועת ליבם.
הפרק מוקדש לזכרה של סרן שלומית יאיר, בת 21 בנופלה
