כל יומיים צץ וריאנט חדש ומאיים מקודמו, יוקר המחיה משתולל, האימה שולטת בכבישים והחורף סתם מדכדך. אנחנו לחוצים ועצובים, מייחלים לעזרה נפשית וקשה לנו למצוא עם מי לדבר: הפסיכולוג חופר, הקואצ'ר מנדנד, הגורו מקשקש והרבי כבר כל כך לא רלוונטי. אנה נפנה? קבלו אופציה לא שגרתית ולגמרי מחוץ לקופסה: ייעוץ פילוסופי, שכמו עוזר לנו לארגן לעצמנו את תמונת העולם הנכונה לנו, להבין מאין באנו ולאן אנו הולכים, להביט על עצמנו קצת מבחוץ ומלמעלה, כך שנוכל לקבל את אחד הכלים החשובים ביותר לחיים שלווים ורגועים יחסית – פרופורציות.
"הייעוץ הפילוסופי מכוון להציף ולארגן את עולם המשמעויות, הדעות, התפיסה של מה שראוי בעינינו ומה שאינו, ואת הפילוסופיה האישית שלנו בכלל", מסביר ד"ר שלומי ששון, מרצה ויועץ פילוסופי אישי. "לפי סוקרטס, כל שיעלה בידו של הפילוסוף לעשות הוא לסייע לנו לשלוף את הידע הפילוסופי הטמון בתוכנו, כמו מיילדת. החקירה הפילוסופית היא חקירה אל תוך עצמי, אל מה שכבר קיים בי ממילא. חקירה לשורש ההוויה, והצפת הידע הפילוסופי לפני השטח. נכון, חלק מתבניות המחשבה והאמונות שלנו מודעות לנו ברמה כזו או אחרת, וחלקן מפתיעות אותנו. לא אחת מגיע רגע בייעוץ פילוסופי בו הנועץ מגלה דבר מה על עצמו ואומר משהו כמו: 'לא ידעתי שאני כזה'. שם מצויה בדיוק הפילוסופיה הלא-מודעת".
בספרו החדש, "כולנו יצורים פילוסופיים", שיצא בהוצאת פרדס, משוטט ד"ר ששון בין הצמתים הבעייתיים והמאתגרים יותר של החיים ומציג עבור כל אחד מהם גישות פילוסופיות מאירות עיניים, שיקלו עלינו במלאכת החיים המפרכת: מציאת תכלית ומשמעות (גם אם נדמה לכם שאתם פשוט זורמים עם החיים – הזרימה היא בעצם משמעות חייכם), שינויים בחיים (אל תיקחו את זה קשה, זה טבעו של עולם) ואפילו אהבה ורגשות אחרים (תהיו אוהבים לפני שאתם נאהבים, יכולת האהבה היא מיומנות נרכשת). הפילוסופים שבהם הוא נעזר בהסבריו מתחילים כבר בסטואיקונים העתיקים כמו אורליוס, אפיקטטוס וסנקה, עוברים באקזיסטנציאליסטים ובניטשה (בפרשנות חיובית וחובבת חיים) ומגיעים עד שופנהאואר ויאלום של ימינו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"העניין שלי בייעוץ פילוסופי החל לפני יותר מעשור", מספר ד"ר ששון. "זה קרה בדרך די מפתיעה, לא משמיעה או מקריאה על הנושא אלא דווקא מתוך חוויה אישית ברורה שלו. מאחר שלימודיי המוקדמים היו בתחומים שונים ומשונים, נדרשתי בלימודי השלמה לקראת התואר השני. במהלך קורסי ההשלמה הפילוסופיים הרגשתי שמשהו קורה לי, משהו שהוא מעבר לידיעה וללמידה של הנושאים גרידא. היה ברור לי שהפילוסופיה מעצימה אותי ומחדדת עבורי את המבט על החיים שלי. היא אפשרה לי טווח רחב יותר של פעולות, של תגובות. הרגשתי שהפריזמה שלי מתרחבת, ושהעצמי שלי הופך גדול יותר. לא היה לי ספק שהפילוסופיה היא זו שאחראית לכך. הבנתי שיש כאן אוצר בלום לחיים של כל אחד מאיתנו.
"באותם ימים נכנסתי במקרה לחנות ספרים, ומאחד המדפים זינקה אליי הכריכה והכותרת של אחד הספרים. בו במקום נפקחו עיניי, ומיד אמרתי לעצמי: אז יש דבר כזה פילוסופיה שעוזרת לחיים! כותרת הספר המוכר של ד"ר לו מרינוף הייתה 'אפלטון במקום פרוזאק'. עם השנים, הקריאה והמחקר שעשיתי בתחום גיבשתי מסקנה שאנחנו לא מספיק מזהים עד כמה לכל אחד מאיתנו יש פילוסופיה אישית המכוונת אותו בחיים, ועולם משמעויות שאיתו הוא קם לעשות את יומו. אלה קובעים עבורו כיצד לנהוג, להגיב ואפילו להרגיש. במובן מסוים, הפילוסופיה האישית הזו קודמת לרגשות בעיניי. אף שיש כאן גם מהלך של ביצה ותרנגולת, במובן העמוק יותר, בעיניי דווקא הרגשות והתחושות ניזונים מעולם המשמעויות שלנו. הפילוסופיה האישית הזו מעצבת את חיינו ואת החוויות שלנו, והיא ניתנת לעיבוד, להרחבה ולבחינה מחודשת. כאלה הם אנשים, ולכן גם קראתי לספר 'כולנו יצורים פילוסופיים'".
יש קשר בין ייעוץ פילוסופי לבין פסיכולוגיה חיובית? זה מאוד מורגש באווירה של הספר, גם אם לא בתוכן שלו ממש.
"חשבתי על זה לא מעט במהלך הכתיבה. מבחינת המטרה הסופית הגישות דומות, ולבסוף הן רק מבקשות להקנות לנו כלים להתמודדות טובה יותר בחיים. הן מכוונות אותנו לחוסן רגשי משופר, למידה של קבלה של עצמנו ושל טבע הקיום, לעשייה ולמימוש שאיפות אישיות, וסליחה על המילים: למידה מסוימת של אושר וסיפוק. מנועי הדחיפה של הפסיכולוגיה החיובית ושל הייעוץ הפילוסופי לא מאוד שונים. בשתי הגישות חשוב שהנועץ יגיע לנקודת מוצא של בחירה בעיצוב החיים שלו, באופן מספק יותר מבחינתו. נחוץ לשתיהן שהוא יראה בעיני רוחו את היעד הזה ואת המאפיינים שלו, ושיאמין בכוח ההשפעה שלו להשיג לפחות חלק מהמטרות של חייו. בשתיהן הוא בוחר להיות אקטיבי, לחתור ולעצב את חייו ואת גורלו. אם תרצה הוא די אקזיסטנציאליסט, לפחות במובן של תפיסת הקיום כדבר שהוא בר עיצוב, גם בהינתן נסיבות החיים שלנו.
"בעיניי שום שיטה טיפולית לא תצלח כאשר הנועץ או המטופל לא מאמץ תפיסה של חירות אישית ויכולת השפעה בסיסית על חייו. לכל היותר היא תעביר את זמנו ותייצר עבורו אסקפיזם עד שהדברים יסתדרו מאליהם או שהגורל ישחק לטובתו, או עד שההורמונים והכימיה שלו יחדלו לטלטל אותו לזמן מה. אך הן הפסיכולוגיה החיובית והן הייעוץ הפילוסופי לא תולים את יהבם בגורל או במוקדי שליטה חיצוניים. שניהם מחזקים ומכוונים למוקד שליטה פנימי, ולעבודה שתיצור שינוי. אני לגמרי בעד שתי הגישות, ובעד בחינה של כל אדם מהי הגישה הנכונה יותר עבורו לשם יצירת שינוי אמיתי בחיים".
איך יוצרים "קירבה רגשית", כמו שאתה קורא לזה, אל גישה פילוסופית שתהיה טובה יותר עבורנו?
"שאלה מעניינת, והיא מזכירה לי משהו לגבי עצמי. תמיד הציק לי שהזיכרון שלי לא ממש להיט. לכן שמחתי למצוא משהו שדי משדרג לי אותו. זיהיתי שכאשר אני מוצא עניין במשהו, או כאשר הוא מתיישב לי לוגית, אני זוכר אותו ביתר קלות. בלימודים הריאליים שגם היו לי, גיליתי שאני זוכר נוסחאות ארוכות מרגע שהבנתי את הלוגיקה שלהן ואת הסיבה שהן בנויות כפי שהן בנויות. התחלתי לחפש עניין בדברים באופן יזום. ממש יכולתי לומר לעצמי: 'הו, זה מעניין', כשבעצם השאיפה היא להצליח גם לזכור אותו. הקירבה הרגשית לתובנה פילוסופית כלשהי, כפי שתיארתי בספר, פועלת באופן דומה. מרגע שהנועץ אומר 'וואו, זה רעיון מעניין', המשמעות היא שהוא גם נגע בו באופן רגשי. כאשר מדובר בנועץ בעל נחישות לשפר התמודדות כלשהי בחייו, הוא גם ייקח בידיים פתוחות את אותה תובנה רלוונטית שריגשה אותו. נוכל להתחיל לעבוד איתה.
"לעיתים נועץ מוצא את היופי והריגוש בתובנה פילוסופית הבנויה כהלכה, גם אם הוא מודע לקונטקסט הרחב הרבה יותר של אותו עניין. כך הוא יכול ביתר קלות להתרכז באמת וביופי שהוא זיהה באותה תובנה, לבודד אותה ולתת לה להועיל לו. לעיתים הנועץ יצטרך יותר הכוונה וליווי, כדי שיוכל להפנים ולזהות קירבה רגשית למשמעות פילוסופית מסוימת, הקשורה בחייו ובאתגר עימו הוא מתמודד. אם הוא לא מצא ברעיון פילוסופי מסוים אמת כלשהי או עניין, או אפילו יופי פואטי, אותו רעיון לא ישפיע עליו. אם הוא מצא משהו מכל אלה, כנראה שיש ברעיון הפילוסופי הזה פוטנציאל להשפיע, לכוון ולעיתים אפילו לעשות מהפך של ממש בחיים שלו".
במהלך הקריאה ב"כולנו יצורים פילוסופיים" עולות מחשבות שונות ומשונות, מטבע הדברים, ובעקבותיהן גם תהייה על הפרקטיקה היומיומית של הדרך הפילוסופית בתוך החיים, ואיך אנו אמורים למצוא זמן לזה עכשיו בין כל הדברים והעניינים שאנו מג'נגלים בחוסר נשימה. אחרי הכול, אנו זקוקים לזמן כדי פשוט להגג – במדיטציה ובקריאת טקסטים, בתור התחלה.
"אני מניח שזה אינדיבידואלי", אומר ד"ר ששון. "יובל נח הררי מתאר את נפלאות המדיטציה בחייו, ואת הריטריטים של חודש או חודשיים בשנה. נראה שיש לכך חלק בהפיכתו לאחד האינטלקטואלים המובילים בעולם כיום. דרך נוספת היא ביבליותרפיה (טיפול באמצעות קריאה וכתיבה) הממוקדת בטקסט רלוונטי לאתגרים שלנו. נראה לי שדווקא הכנת רשימה קצרה של רעיונות פילוסופיים הרלוונטיים אלינו, ופשוט קריאה שלהם בתדירות כלשהי, היא מאוד אפקטיבית מבחינת הקדשת זמן ויצירת תועלת. חלקנו נגלה שלאחר הכנת רשימה כזו כמעט שלא נזדקק לחזור אליה שוב.
"האמת היא שעומד בפני רבים מאיתנו מכשול מהותי יותר בעיניי. כמעט רציתי לומר שהמחסור בזמן, והעבודה וההתמדה הנדרשות, הן צרות של עשירים. לפני הצורך להגג, לשנן או לבצע תרגולים סטואיים, מתחייב מסד אישי מסוים שאותו יש לבנות ולחזק תחילה. המסד או התודעה הנדרשת הם של בחירה בשינוי, של לקיחת אחריות על עצמי, ויצירת אמון ביכולת שלי לשנות ולהשפיע על חיי. אמון בכך שאני ראוי להרגיש טוב יותר, ונחישות להיות שם. חשובה גם ההכרה בכך שהחוויות והרגשות שלי ניזונות מפרשנות ומפילוסופיה אישית, ושבכוחי להטיל בה ספק ולעצב אותה. אם צלחנו את כל אלה, מצבנו טוב. לצערי, רבים מדי לא חיים בתודעה הזאת, שאפשר לראות בה תודעה סטואית ואקזיסטנציאליסטית גם יחד.
"חשוב גם לזכור שהשיפור לעולם לא יהיה ליניארי. הדלת המסתובבת תשוב ותכה בנו, כמו בכל שיטה טיפולית או ייעוצית. כדאי להתכונן לכך, ולא לתת לזה לרפות את ידינו. אגב תרגולים סטואיים, רשימות וחזרתיות עד ליצירת הרגל, הפילוסוף הסטואי סנקה הציע תרגיל חביב לפני השינה. סנקה לקח את עבודת הבנייה העצמית מספר צעדים קדימה. הוא נהג לשאול את עצמו לפני השינה מאיזה הרגל רע הוא נמנע היום, באיזה אופן הוא היה טוב יותר, וכיצד הוא מתעתד לשפר את עצמו למחרת היום. זהו תרגיל שיכול להיות טוב גם כיום, לכל אחד מאיתנו. למשל, לקבל את טבע הקיום, להפריד בין מה שבשליטתי ומה שאינו, לאמץ גישה לפיה בדברים שאינם בשליטתי אין מרכיב של מוסר או של טוב ורע, לאהוב את הגורל שלנו ועוד. אלה הן מידות שאינן טריוויאליות ואינן פשוטות ליישום, אבל יש בהן פוטנציאל להוביל לשלווה סטואית, ולשיפור בהתמודדות עם החיים שלנו".
איך משיגים את הריחוק הפילוסופי? איך יוצאים מתוך עצמנו ומתבוננים בנו מבחוץ, בקור רוח אובייקטיבי?
"אנחנו שקועים בטלטלה סובייקטיבית רוב ימינו. סובייקטיבית מדי. אנחנו במערה אפלטונית, מתקשים לראות מה שיש מחוץ לתבניות המחשבה שלנו. אנחנו חווים קרוב מדי כל דבר. אבל הפער בין החוויה האישית שלנו לאמת של הדברים הוא עצום. כיצור חי אנחנו סופגים בחושים הכול בעוצמה, מעבדים את הרשמים בתוכנו ומייצרים תחושה, רגש או תגובה. אבל האידיאה של הדברים לא מיוצגת באופנים האלה, אלא היא מצויה באיזשהו ענן אידיאי-אפלטוני. כבר בהפנמה ובהבנה של כך נעשה צעד של התרחקות מהחוויה. זאת כמובן מבלי לוותר עליה, מבלי להתכחש או להתנגד אליה, אך עדיין לזכור שהעוצמות שלה מקורן, אם תרצה, בסוג של נחיתות אנושית הקיימת בנו. הקושי לראות את התמונה הרחבה, הריכוז בעצמנו, ככל חיה טורפת למול הטרף שלה. יש ציטוט שאני מאוד אוהב של מרקוס אורליוס, שממחיש את הריחוק הפילוסופי שתיארת: 'הֱיֵה כאותו צוק אשר עליו מתנפצים הגלים ללא הרף. הוא עומד איתן וסביבו המים, שוצפים וקוצפים, רוגעים אט-אט'.
"כמובן שהיישום של זה מחייב הכוונה ועבודה עצמית. אנחנו רואים שיש אנשים החיים כך באופן טבעי יותר. לכל אחד מאיתנו יש טווח חוויה אישית של האירועים. אנחנו לא יצורים מוגמרים לעולם, ואם היינו שואלים את אריסטו הוא היה מציע לנו לראות את עצמנו כישויות מתפתחות ולומדות. בנוסף, די לנו להיזכר באירועים שבאופן טבעי חווינו בריחוק מסוים בעצמנו. מקרים בהם פעלנו כפי שהבנו שנכון לפעול, ובאותו קור רוח פילוסופי. אירועים בהם יצאנו מעצמנו, מהחשקים שלנו, מהכאב או מהריגוש או מכל מה שהוא עוצמתי (לחיוב או לשלילה), ואחזנו לפתע בהתבוננות פילוסופית, התרכזנו במה שראוי בעינינו, ראינו יותר את האחר, נהגנו באובייקטיביות. לכולנו זה קרה, ומכך נוכל ללמוד שגם הגישה הפילוסופית הזאת קיימת בהוויה שלנו.
3 צפייה בגלריה
'הֱיֵה כאותו צוק אשר עליו מתנפצים הגלים ללא הרף. הוא עומד איתן וסביבו המים, שוצפים וקוצפים, רוגעים אט-אט'. מרקוס אורליוס
(צילום: shutterstock)
"יחד עם זאת, אנחנו מנהלים כאן איזושהי סקאלה, בין החוויה האישית העיוורת והחייתית לבין ה- Stepping aside מעצמנו, והריחוף לענן האידיאי של הריחוק הפילוסופי. אנחנו לא רוצים שום קצה באופן טוטאלי בחיינו. לא נוותר על הרגש, ועל החוויות והעוצמות האלה. לא נוותר על האותנטיות שלנו, או על החלק בנו שהוא עדיין אותה חיה שורדת. כל אלה עושים את חיינו, מרגשים אותנו וקשורים ביופי של הקיום, במובן הסטואי. אך אנחנו עוצרים בעצמנו ברגעי ההיסחפות, כאשר נגרם נזק לעצמנו או לאחרים. לפרקים הייעוץ הפילוסופי יכוון את הנועץ לאחיזה בחוויה קרוב אליו, ולעיתים בריחוק פילוסופי ובהנחה שלה בצד, ואז שוב בחזרה לחוויה עצמה, ולרגשות שעושים את חייו ואת מי שהוא".
הרצון לאושר שאתה מדגיש בספר - זה לא קצת מוגזם? אולי אפשר להסתפק ברצון למניעת סבל (כמו אצל הבודהיסטים), או אפילו לניהול חוסר-האושר שלנו כך שיפריע פחות?
"נשמע מעט אוקסימורוני לומר זאת, אבל הפילוסופיה היישומית היא די פרגמטית. היא לא מסתפקת בוויתור על השתוקקות, היצמדות וחתירה לנירוואנה בודהיסטית. לצד ניהול חוסר האושר, כפי שהגדרת זאת, היא מכוונת ליצירת סיפוק, לעשייה ולהגשמת חלומות. לדידה חלומות לא נועדו לחלימה, חלומות נועדו להגשמה. הסטואיקנים, בשונה מהפילוסופים הציניקנים, לא דגלו בפרישות מהחברה. רובם היו אנשי ממון, עמדות כוח ומעורבות פוליטית. אולי הגדול בהם הוא מרקוס אורליוס, שהיה גם קיסר רומי. בספר כיניתי את הסטואיות 'פילוסופיה של גם וגם'. גם חתירה לעשייה ולאמון בעצמנו וביכולת שלנו להצליח; וגם קבלה של הטבע, כלומר של העולם ושל הקיום, במיוחד כשאלה אינם משרתים את הרצונות והשאיפות שלנו, ואף מזמנים לנו כאב כלשהו.
"הרצון לעוצמה של ניטשה הוא לא רצון להיעדר חולשה. כל יצור שואף לפיו לעוצמה, ולבסוף מסתפק במידת העוצמה שהטבע קצב לו (בשפה של אורליוס). כך גם בהקשר של הרצון לאושר שהצעתי בספר, או הרצון לסיפוק, לשלווה ולמימוש התכלית והמשמעות שהצבנו לנו בחיים. לא הייתי מחליף אותו ברצון להסתפק במניעת סבל. אני בעד לכוון גבוה תחילה, ולהסתפק רק כשאין ברירה. אבל אתה צודק שיש לתחום את זה בטווח הריאלי, הרציונלי, וכזה שהוא בר השגה לפחות לפרקים. רבים מאיתנו נמנעים מלהעניק לעצמם את הקרדיט ולסמן רצון כזה. רבים לא מאמינים ביכולתם, או לא רואים עצמם כראויים לשאיפה כזאת. לעיתים זה נובע מחינוך כושל, מחוסר אהבה מהילדות או ממבנה אישיותי. אך כאן בדיוק המקום לעבוד, להשתחרר, להעז; לזהות את הפילוסופיה האישית המעכבת, ולתור אחר פילוסופיות נוספות היכולות לייצר שינוי תודעתי ורגשי בריא יותר עבורנו".
