"להיות סטנדאפיסט זה המקצוע היחיד שאי אפשר להעביר הלאה. כל הקומיקאים יכולים להיות שחקנים, אבל לא כל השחקנים יכולים להיות קומיקאים. אפשר ללמוד הכול - איך להטיס מטוס ואיך להיות מהנדס - אבל אי אפשר ללמד אדם לעשות קומדיה".
כך מסביר הקומיקאי האמריקאי סטיב הארווי לחברו ג'רי סיינפלד בתוכנית הטלוויזיה "קומיקאים במכוניות שותים קפה" (נטפליקס). הארווי מסביר לסיינפלד שיש לו "עין שרואה הכול אחרת". כלומר, לקומיקאים יש יכולת שאין ל"אנשים רגילים", לראות גם את המצב הגרוע ביותר כמשעשע. אבל האם הארווי צודק, ואין לנו אלא לקבל את הדין אם אנחנו לא נחשבים מצחיקים? האם אנחנו יכולים להתאמן, ולהפוך למצחיקים יותר? האם אפשר ללמוד הומור? האם המוח שלנו יכול ללמוד דפוסי חשיבה חדשים שיגרמו לנו להפוך לגרסה המצחיקה ביותר של עצמנו?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מומחים רבים מסבירים שאפשר ללמוד הומור ממש כפי שלומדים שפה חדשה. "הומור הוא כמו הצל של השפה הרגילה, אין לו זכות קיום בפני עצמו, אלא אם הוא מחובר למטרות מוכרות. זו שפה נוספת, שיושבת על השפה הנורמטיבית", מסביר פרופ' אריה סובר, יושב ראש האגודה הישראלית לחקר ההומור. "הומור תמיד מתחבר לתרבות. הדבר שאתה צוחק עליו יהיה תמיד ביחס לנורמה או למודל המקובל חברתית. הומור הוא יוצא דופן ביחס לנורמה מסוימת או ציפייה שיש לנו. בלי התשתית, אין הומור".
כלומר, חוש הומור מורכב מהקשר משותף שיש לנו. "הומור מורכב מהיכולת לצחוק מדברים מצחיקים שמישהו אחר עושה, ומהיכולת לייצר משהו מצחיק שאחר או אחרת יצחקו ממנו. הומור עוזר לנו להתמודד עם משברים בחיים. זו תכונה של עזרה ראשונה. אם הבית שלך התמוטט אפשר לשקוע בעצב על ההרס, או לצחוק ולנסות להמשיך הלאה".
המוח, מסביר פרופ' סובר, הוא גמיש ויכול להשתנות. כלומר, באמצעות אימון נוכל לפתח גישה קומית בחשיבה שלנו. "הומור קורה במוח, מפני שהצחוק הוא תגובה פיזיולוגית לתהליך מוחי. לכן, אפשר לאמן את המוח להסתכל אחרת על אותם הדברים. אפשר להרגיל את המוח לראות מצבים יוצאי דופן באופן הומוריסטי. המוח הוא אלסטי".
האם אפשר ללמוד כיצד להיות יותר מצחיקים?
"מאחורי השאלה הזו עומד עולם מורכב שקשור ליצירתיות. הנורמה לא מצחיקה, אבל יוצאי הדופן כן. כדי להבין את מה שלא נורמטיבי, אנחנו מפעילים את המוח באופן יצירתי. זה שומר על הקוגניציה שלנו. כלומר, להמציא בדיחה זה כמו למלא סודוקו. כדי לפתח את הגוף את הולכת לחדר כושר. כדי לפתח את המוח נשתמש בתשבצים, שפה והומור. אפשר ללמד את המוח דרכים חדשות להסתכל על אותו הדבר. זה תהליך, לוקח זמן עד שהמוח מתרגל. זה כמו לעשות ספורט, עד שעם הרבה אימונים אנחנו ניכנס למעין מצב אוטומטי".
כל הומור מאתגר את המוח?
"כן. גם ההומור הכי פשוט, כמו איש שמחליק על בננה. כדי לפענח בדיחה, המוח צריך להתאמץ. המוח לא אוהב לעמוד בפני דברים לא מובנים. הוא רוצה להבין את התשובה".
למה למוח חשוב לפענח הומור?
"המוח שלנו אחראי על ההישרדות שלנו. רק מצבים יוצאי דופן יכולים לאיים עלינו, לא אלו הנורמטיביים. למשל אזעקות או תאונות. כשהמוח קולט את האלמנט יוצא הדופן, הוא בודק אם זה מאיים עלינו או מסכן אותנו. גם אם התשובה שלילית, המוח רוצה לפענח את זה. אפילו בדיחה עלולה להכניס אותנו למתח עד שנגיע לפאנץ'-ליין. המתח נפרק באמצעות צחוק".
פרופ' סובר מציע ממש להזכיר לעצמנו באופן ויזואלי את חשיבותם של ההומור והחשיבה החיובית. "אני ממליץ לתלות פוסטר בבית ליד הדלת: 'כאן פותרים בעיות עם הומור וחשיבה חיובית'. לניילן ולתלות במקום בולט. כשהמוח רואה את זה, הוא מאמץ את הפתרון", הוא אומר.
צחוק הוא אלמנט שמחבר בינינו לבין אחרים. פעמים רבות אנחנו לא צוחקים כי מה שקורה אכן מצחיק. לפעמים אנחנו רוצים לסמן הסכמה למה שנאמר ולהיות חברותיים. כשאנחנו צוחקים, המוח שלנו משחרר קוקטייל של הורמונים שונים שגורמים לנו להרגיש שמחים יותר (דופמין), בוטחים יותר (אוקסיטוצין), רגועים יותר (קורטיזול נמוך) ואפילו קצת אופוריים (אנדורפינים). כשאנחנו צוחקים, המוח שלנו משחרר את אותם נוירוכימיקלים שמשתחררים במוח לאחר אימון גופני. כך, תחושת האופוריה שיש לנו לאחר ריצה דומה לזו שלאחר צחוק גדול וחזק. בנוסף לעונג הגופני, התחושה מעניקה לנו חוסן.
כפי שהסביר פרופ' סובר, הומור הוא כלי אפקטיבי של המוח בהתמודדות עם אובדן וטרגדיה. זאת, כל עוד אנחנו שומרים על מרחק זמן מסוים מהאירוע הטראגי. רק כשיעבור זמן-מה האירוע יוכל להפוך ללא מאיים, כך שנוכל להפיק ממנו בדיחות. ישנה קלישאה ידועה שאומרת כי הומור = טרגדיה + זמן. לכן, חשוב מאוד לשים לב לתזמון שלנו. פעמים רבות בדיחה שלנו לא תתקבל בהבנה ובצחוק אם נספר אותה "מהר מדי" או "מוקדם מדי".
הומור חשוב בכל גיל, אבל בעיקר כשאנחנו מבוגרים מאוד. עם הגיל, הצחוק "נעלם" מחיינו: אנו הופכים ל"רציניים" יותר, ונוטים להשתמש בפחות הומור ביומיום. "תינוקות בני שנתיים מחייכים וצוחקים כ-400 פעם ביום", מבהיר פרופ' סובר. "לאנשים בגיל השלישי אני ממליץ לשבת בחוץ עם אימהות ותינוקות. גם בלי להכיר את התינוקות, הם יגרמו לנו לחייך. זה קוגניטיבי, כמו הטענה אנרגטית של הומור".
במחקר משנת 2010 חילקו החוקרים אזרחים ותיקים לשתי קבוצות: קבוצה אחת קיבלה "תרפיה בהומור": בדיחות יומיות, תרגילי צחוק, סיפורים מבדחים וכו' למשך שמונה שבועות; קבוצת הביקורת לא קיבלה את "תמיכת הצחוק" הזו. בסוף הניסוי, חברי הקבוצה הראשונה היו שמחים יותר ב-42% מכפי שהיו כשהצטרפו. הם דיווחו על שמחה ב-35% יותר מאשר קבוצת הביקורת, שבה לא נעשה שימוש בהומור.
הסופר מארק טוויין אמר ש"למין האנושי יש למעשה רק נשק אפקטיבי אחד, והוא צחוק". למרות זאת, רבים מאיתנו לא מעריכים כראוי את כוחו של ההומור כנשק שמגן עלינו נגד קשיי החיים. עבור חלקנו, הומור הוא לא ברירת מחדל - הן מפני שחלקנו גדלנו במשפחות שבהן לא מעריכים הומור, והן עקב יחס שלילי לשימוש בהומור.
בטור "איך לברוח ממלכודת רגשות האשם על שמחה" (2021) במגזין "האטלנטיק" הסביר ארתור סי. ברוקס שלפני הכול, אנחנו חייבים לאמץ גישה חיובית. חלקנו מאמינים, כך הסביר, שבהיותנו בעלי גישה שלילית אנחנו מסמנים לחברה שאנחנו יודעים שהעולם הוא מקום קשה ומלא באי צדק. כך, למעשה, אנחנו פוגעים במטרה שלנו. הדרך לעולם טוב יותר אינה בגישה זועפת, שאין לה את הכוח לתקן את העוולות. "מה שיעזור הוא להיות מאושר ולהקרין אושר, גם בזמן שאנו מוטרדים מקשיי העולם ומכל מה שדורש בו תיקון", מסביר קלארק. "כך האושר שלך יעזור בהפיכת העולם למקום טוב יותר".
הומור שלילי, כזה שלועג לסובבים באופן פוגעני למשל, מזיק לבריאות. הומור חיובי מקושר מחקרית להערכה עצמית, לאופטימיות ולסיפוק מהחיים, יחד עם פחות דיכאון, חרדה ולחץ. הומור שלילי, לעומת זאת, יוצר דפוס הפוך ומחמיר את חוסר שביעות הרצון שלנו. על ידי אימוץ גישה חיובית, מסביר ברוקס, אנחנו למעשה נותנים לעצמנו רשות לצחוק ולהצחיק, ומרחיקים מעצמנו כאב.
המזג השמח והחיובי הוא אחד מששת המאפיינים של חוש הומור. האחרים הם היכולת הקוגניטיבית להבין בדיחה, הערכה והנאה מבדיחה, דפוסי התנהגות של התבדחות וצחוק, גישה הומוריסטית כלפי החיים ואסטרטגיה של הומור בפני המכשולים שבהם ניתקל.
הקומיקאית נגה ד'אנג'לי מסכימה שבבסיס של הומור ישנה אמת, וכדאי שהיא תהיה לא נוחה ככל האפשר. "צריך לא להתבייש לדבר על דברים מביכים ומבישים. הקומדיה נמצאת במקום שאנחנו מתביישים בו. הסיפורים הכי קשים הם בדיעבד הכי מצחיקים. אפשר להתאמן בלראות את הדברים בבדיחות הדעת", היא מסבירה.
"זה לא שכל היום אני רק צוחקת, אני חווה קשיים", מבהירה ד'אנג'לי. "כשאנחנו בתוך הרגע הכואב, קשה להסתכל על עצמנו מבחוץ. היכולת לצחוק ממרחק היא הסיבה שיש בהומור כוח מרפא. זה סטייט אוף מיינד. לתת כיף לסיטואציות הקשות ולראות איך אפשר לצחוק עליהן, זה תמיד עוזר".
איך אפשר לאמץ את דרך ההסתכלות הזו על העולם?
"להקיף את עצמך באנשים שיודעים להקליל. מי שיודע לשלב את זה בחיים שלו, זו ברכה ומתנה. מי שזה לא המצב הטבעי שלו, לא חייב ללחוץ. ללחוץ זה הדבר הכי גרוע בקומדיה. זה צריך לבוא ממקום טבעי וחשוף. אני צוחקת רק על מה שאני מרגישה וחווה בעצמי, ודרך זה נותנת לאחרים לצחוק על החיים שלהם. להצחיק זה התוצר, אבל זו לא יכולה להיות משימה".
איך נוכל להשתמש בצחוק ובהומור כנשק כנגד כל אתגרי החיים? בספר "הומור, ברצינות: למה הומור הוא הנשק הסודי בעסקים ובחיים", מנחות הכותבות ד"ר ג'ניפר איקר ונעמי בגדונס כיצד להשתמש בהומור כדי לשפר את חיינו. הן חוקרות את נושא ההומור והאפשרות לפתח אותו עצמאית, והן חלק מסגל קורס בנושא הומור באוניברסיטת סטנפורד. הכותבות מתחילות את ספרן בשאלה - "מתי הייתה הפעם האחרונה שבה צחקת באמת? צחוק אמיתי, כזה שהוא מכל הלב, שמכאיב בעצמות ואפילו בשרירי הפנים. הן מעודדות אותנו לחשוב מי או מה גורם לנו לצחוק הכי הרבה. מי מעריך את ההומור שלנו, וגורם לנו להרגיש הכי מצחיקים? המשימה הזו חשובה כדי להבין איך להקיף את עצמנו ביותר צחוק, ולשלב אותו בחיינו באופן טבעי וללא מאמץ.
בספרן מנפצות הכותבות את מה שהן מכנות "מיתוס ה'אני מצחיק'". רבים חושבים שהומור זו יכולת שנולדים איתה, ולא מיומנות שאפשר ללמוד וליישם באמצעות טכניקה ואימון. כלומר, או שאנחנו מצחיקים או שאין לנו סיכוי. השתיים, עם זאת, מציגות את ממצאיה של החוקרת קרול דוואק (Dweck), שמצאה כי תכונות כמו יצירתיות ואינטליגנציה לא קבועות בדנ"א שלנו אלא דינמיות. כלומר, אנחנו יכולים לשנות אותן על ידי שינוי ההתנהגות שלנו. הן מסבירות שקלילות היא דפוס חשיבה: מצב של פתיחות וחיפוש אקטיבי של שמחה.
גם אם לא נולדנו עם מתנת ההומור, כך הן מסבירות, מספיק שנראה לעולם שאפשר לצחוק איתנו ושאנחנו יכולים להעריך בדיחה. כלומר, גם אם אנחנו לא מרגישים בנוח להצחיק את החבר'ה, כל עוד נראה שאנחנו מבינים עניין בנושאי הומור, נרוויח מכך. הן מדגימות זאת באמצעות מחקר של וויין דקר, שמצא שמנהלים עם חוש הומור, בין אם היו נוהגים להצחיק בקביעות את עובדיהם במכוון או לא, דורגו באופן חיובי יותר. העובדים שלהם דירגו אותם ככאלו שהם מעריכים יותר (ב-23%) ונעימים יותר בעבודה משותפת (ב-25%) מאשר אלו ללא חוש הומור. כלומר, המנהלים האלו הצליחו ליצור קשר חזק יותר עם העובדים באמצעות צחוק כמכנה משותף.
כדי להראות לעולם שיש לנו חוש הומור, מספיק שנצחק מבדיחות של אחרים. במקום לנסות להמציא בדיחות חדשות, כדאי לנו לבצע שינויים מינוריים בדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. אפשר לחפש רגעים קטנים ויומיומיים שאפשר לצחוק בהם. איך נמצא את הרגעים האלו? הומור הוא במיטבו, מסבירות הכותבות, כשהוא בלתי צפוי, כמו קסם, מגיע בהפתעה ומשנה את הסיטואציה.
בדיחות וקוסמים משתמשים באותה טכניקה: הטעיה. בניגוד לקסם, שבו יש אחיזת עיניים, בבסיס של הומור ישנה אמת. "במקום לשאול את עצמך מה מצחיק, כדאי להתחיל בלחשוב מה אמיתי", הן כותבות. מנחה תוכנית הלילה והקומיקאי סת' מאיירס חיזק את טענתן כשסיפר לתלמידי הקורס בסטנפורד: "התמחו בלזהות את ההבדל בין הצחוק המזויף והמנומס שלכם לבין הצחוק האמיתי. ברגע שתזהו את זה בעצמכם, תוכלו לזהות את זה באחרים" - כלומר, ברגע שנרשה לעצמנו לצחוק באמת, יהיה לנו קל יותר גם להצחיק באופן אותנטי.
"הומור הוא כמו טביעת אצבע. כמו שאין לשני אנשים את אותה טביעת האצבע, אין להם את אותו ההומור", כך מסבירה התסריטאית תמר מרום ("אמאל'ה"), שמלמדת קורס לכתיבה קומית בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. מרום ממליצה שננסה לשלב הומור באמצעות ניסוי וטעייה, עד שנמצא את הדרך הנכונה עבורנו. "למישהו שבכלל אין לו חוש הומור קשה ללמוד מאפס, אבל לרובנו יש אלמנטים שאפשר לפתח. דרך עקומת הלמידה שלנו נוכל לדעת מה עובד ומה לא. אפשר לפתח פרסונה, דמות שדרכה אנחנו אומרים את הדברים, ולבחור במה שעובד טוב יותר".
מרום מעודדת סטודנטים לא לחשוש, ולהשתמש בהומור כפי שהם רוצים כדי למתוח את הגבולות. "הדבר הכי גרוע הוא לשים ברקס להומור שלנו. לפעמים העלבון נכון ומוצדק ונלמד ממנו, אבל צריך לא לפחד. חשוב להיות נועזים. כמה שיותר קיצוני, יותר טוב. עם זאת, יש להתמודד עם ההשלכות. למשל, אם נעליב מישהו. לא נצחק על מוגבלות פיזית, גם בתוך המותר והאסור יש גבולות. אבל חשוב לומר דברים שלא היינו אומרים ב'עולם האמיתי'".
למה זה חשוב?
"כי אנחנו חיים בעידן שיש בו הגבלות רבות על מה שמותר ואסור לומר. בקורס אני מעודדת ללכת לקצוות, ולהניח שהכול מותר. אנשים נעלבים מהכול, ולכל אחד גבולות שונים".
כשאנחנו מנסים לשלב הומור בחיינו, ומותחים את הגבולות של הסביבה, חשוב לא לתת לתגובות קרירות להוריד את המוטיבציה שלנו. "אם אמרת משהו שחשבת שהוא מצחיק והוא לא, לא קרה כלום", מחזקת מרום. "אני ממליצה להיות ספציפיים. הספציפיות של סיפור או אמירה מסוימת עוזרת לנו להפוך את האפקט ליותר מרגש ומשפיע. לא לספר למשל על 'איש אחד', אלא לתאר את האדם הזה, כדי שתהיה לנו תמונה בראש".
