בשיתוף "אחת מתשע"
כשהרופאה בישרה לשרון איתן (56) שיש לה סרטן גרורתי ונתנה לה שנה לחיות, היא חשבה על ילדיה שממתינים לה בבית ועל המשברים שהיו בחייה והוציאו אותה מחוזקת והיא הבינה שהפעם זה אחרת. "זו בדיוק הנקודה שהביאה אותי להחלטה שאני לא מחכה ליום שאמות ושזו הולכת להיות השנה הטובה ביותר בחיינו, כדי שלילדים שלי יישארו זיכרונות טובים ממני כאימא וגם כמשפחה. היה חשוב לי ליצור עבורם תקופה שיוכלו להתרפק עליה בעונג ובגעגוע. ותראי, הפורמט עובד. עובדה, עברו שמונה וחצי שנים".
"הסיכוי שזה לא סרטן הוא אפסי"
איתן, תל אביבית, גרושה עם שני ילדים (24,18) היא סיפור השראה והצלחה של אישה שלא נתנה לסרטן לנצח אותה. עם החששות והפחדים היא מחליטה לעצב את חייה מחדש ומחליטה לטרוף את החיים ולנהל חיים מלאי משמעות במסגרתם אף הקימה את עמותת "שלובות – חיבור חדש לחיים" למען מתמודדי סרטן.
הכל התחיל באחד מימי חמישי של אפריל 2014 כשהתעוררה בשעת בוקר מוקדמת להליכת בוקר וגילתה גוש בולט בשד. היא לא התייחסה לזה כל כך והמשיכה בסדר יומה. "כשחזרתי הביתה נכנסתי למקלחת והוא עדיין היה שם. לחצתי עליו שיכנס בחזרה, מה שלא עבד כמובן", היא נזכרת בחיוך.
"נתתי לזה זמן להסתדר ובמקביל קבעתי ליום ראשון תור לרופא משפחה. עד כדי כך הייתי חסרת מודעות. הרופאה אפילו לא בדקה והפנתה אותי בדחיפות לכירורג שד שהפנה אותי בדחיפות לאולטרסאונד וממוגרפיה. המילה סרטן לא עלתה בכלל בתודעה שלי. ביומיום שלי אני אדם שלא שואל שאלות. לא חשבתי על כלום. הטכנאית באולטרסאונד הניחה את השד על המכשיר לשתי שניות ואמרה "אני צריכה לקרוא לרופא".
"משהו בטון שלה השתנה. זו הייתה הפעם הראשונה שנבהלתי. חמש שניות בדיוק לקח לרופא לבדוק ואז הוא שאל אם אני לבד. אמרתי לו שאני עם בן זוגי והוא שאל אותי אם אני רוצה לקרוא לו. כשעניתי לו שיאמר לי מה שיש לו לומר הוא אמר את המשפט שלעולם לא אשכח: 'הסיכוי שזה לא סרטן הוא אפסי'. היה לו ברור משום מה, שאני באה מתוך ידיעה לבדוק אם יש לי או אין לי סרטן, בזמן שאני באתי כל כך לא מוכנה לדבר הזה.
"מיד שאלתי מה אני עושה עכשיו? הוא דיבר איתי על ביופסיה. שאלתי אותו מה זה? הוא הסביר לי שזה הליך שבו מכניסים מחט ושואבים דוגמית חומר מהגוש. פה כבר התחלתי להיכנס לחרדות. לא מהעובדה שיש בתוכי סרטן אלא מעצם הבדיקה עצמה. עדיין לא התקדמתי קדימה עם המחשבות. זו הייתה הדחקה מוחלטת".
לבן זוגה שהמתין בחוץ היא יצאה כשהיא חבושה אחרי בדיקת הביופסיה. "עשיתי לעברו תנועה של 'לא' בראש, מתוך כוונה שהמצב לא טוב. הוא תרגם את זה ל 'לא. אין כלום. הכל בסדר'. הוא קם אליי בשמחה וראיתי שהוא לא מבין ואמרתי לו שוב ושוב: 'זה לא טוב. לא טוב'. שנינו היינו בהלם. התיישבנו בצד. ניסינו להחזיר את הנשימות בחזרה ולהבין מה קורה עכשיו כשאף אחד בעצם לא אמר לי מה הולך להיות או מה לעשות. פשוט הלכנו הביתה. הכנו יחד עם הילדים את ארוחת הערב. ארד היה בן 10 ולירי בת 16".
אחרי שבן זוגה פרש לביתו והילדים נרדמו היא שיתפה במצבה את אבי ילדיה, ממנו התגרשה כשלוש וחצי שנים קודם. זה היה ביום חמישי בלילה והוא ביקש ממנה להמתין עד ליום ראשון. שיספרו יחד לילדים. "הייתה לי דחיפות להוציא את זה החוצה ממני. לשחרר. בנקודה הזו החלטתי שאני לא רוצה שזה יהיה סוד. מה שהכריע זה שיחת הטלפון שהגיעה אליי רבע שעה אחרי. על הקו הייתה הרופאה עם תוצאת הביופסיה. לגוש היה שם: סרטן קרצינומה באבחנה ראשונית. מיד התקשרתי לגרוש שלי בהקלה שסופסוף אפשר לספר לילדים".
למחרת, בשיחה, הילדים שאלו אותה שאלה אחת: אם אימא הולכת למות. "אמרתי להם שאין לי שום כוונה למות ושזה לא יקרה". השלב הבא היה פגישה עם האונקולוגית כשבין לבין היא התחילה להיכנס, "לעולם הכירורגיה והאונקולוגיה", וללמוד מושגים שמעולם לא הכירה שיעזרו לה להבין מה עובר עליה ולקראת מה היא הולכת.
לאונקולוגית שפגשה בתחילת דרכה היא לעולם לא חזרה. אני זוכרת ששאלתי אותה: 'מתי אני אהיה בריאה?', והיא אמרה נחרצות: 'את אף פעם לא תהיי בריאה'. "זה משפט שלעולם לא עוזב אותך"
"הרופאה אמרה לי: 'הסרטן מפושט ויש לך שנה לחיות'
"לאונקולוגית בבילינסון הגעתי עם בן זוגי וחברה טובה. אלו היו דקות ארוכות של שקט דממה. הסתכלנו עליה מסתכלת על הניירת בתוך תיקיית הקרטון. היא הביטה שמאלה, ימינה, ימינה שמאלה, וירתה לעברי בנוקשות: 'הגעת מאוחר מדי. אמרתי לה: 'התור שלי בשעה תשע', והיא מיד ענתה: 'לא. לא לזה התכוונתי'. ועדיין לא נפל לי האסימון. רק גיליתי שיש לי סרטן. אז באתי. מה מאוחר? והיא כאילו קראה את המחשבות שלי וענתה בקול: 'הסרטן מפושט ויש לך שנה לחיות'.
"לא היה לי קשה להתמודד עם העובדה שיש לי סרטן. אבל שנה לחיות? זה כבר סיפור אחר. התחילו לעלות לי מול העיניים הילדים וכל מה שאני עומדת להפסיד אחרי השנה: בר מצווה של ארד, סיום תיכון של לירי, צבא, אהבות ראשונות. בחצי דקה של השקט שלאחרי את חושבת על הכל רק לא על הסרטן. אפילו על החתונה של הילדים שלא תהיי לצידם. שמעתי את עצמי שואלת את הרופאה, אז מה עושים עכשיו? והיא אמרה שמתחילים בכימותרפיה. שאלתי לכמה זמן? היא אמרה שאי אפשר לדעת במצב של סרטן מפושט ושנתחיל ונראה מה הלאה. התעקשתי: תני לי מספר: 15? 20? 300 ? היא ענתה: 'אי אפשר'. משכתי ממנה את התיק הרפואי שלי, לקחתי עט ורשמתי את הספרה 6. אמרתי לה: 'לך אין מספר לתת לי. אני נתתי לך 6'. הייתי חייבת להיאחז במשהו".
היא מספרת: "משם נשלחתי למזכירה לקבוע תאריך דחוף לתחילת הטיפולים. למזכירה היה לעוד כחודשיים, ביוני. והרופאה אמרה לה שזה גילוי מאוחר וצריך טיפול דחוף. אני זוכרת שאמרתי לה: 'מה מאוחר? מאוחר זה למי שמת ואני עדיין חיה. כל עוד יש טיפולים – יש מה לעשות. אם יש תרופות וטיפולים – אעשה כל מה שצריך לעשות. סירבתי לקבל את הטיקט הזה שיש עדיין בז'רגון הרפואה: 'הגעת מאוחר', כהגדרה לזה שהסרטן יצא משליטה".
היציאה מהאונקולוגית הייתה נקודת מפנה עבורה. "את הדרך הביתה עשינו שלושתנו בדממה. חשבתי על הילדים ביום שאחרי. היה לי ברור שבשנה שנשארה לי לחיות לא בא לי שנבכה, לא דיכאון, לא להמתין ליום המוות. הייתי נחושה להשאיר לילדים שלי זכרונות טובים שיוכלו להתרפק עליהם בעונג ובגעגוע".
עד היום היא לא מבינה מאיפה הכוחות שהיו לה באותם הרגעים. "אין לי מושג מאיפה זה בא. עברתי משברים בחיים ותמיד יצאתי מהם מחוזקת. אבל פה זה היה אחרת. לראשונה, סכנת חיים ריחפה מעליי. יכולתי לפתוח יומן ולסמן נקודה ויום וסירבתי לעשות את זה. ובאותו הרגע באותה הנסיעה, הרגשתי מעין הזדמנות אחרונה לחיות את החיים שלי כמו שאני צריכה ואני זו שצריכה לבחור את הדרך. תראי, הפורמט עובד. עובדה. עברו שמונה וחצי שנים", היא מחייכת בתחושת ניצחון.
איתן חזרה הביתה היישר אל שאלות הילדים. היא שיתפה אותם בטיפול הכימותרפי מבלי לגלות להם שנותרה לה שנה לחיות. "הסרטן היה מספיק טראומתי לילדים". כהמשך ישיר להחלטתה, היא הפסיקה לעבוד כמנחת סדנאות תיאטרון לילדים ולבוגרים וחיפשה איך להנעים את זמנה בימים ובשעות שבין הטיפולים ו"התמסרה", כדבריה, לטיפולים הכימותרפיים על מגוון תופעות הלוואי שלהם.
"הייתי חלשה אבל הייתי נחושה לקיים ההחלטה שזו תהיה השנה הכי טובה בחיי. לא היה לי ממש רעיון מה לעשות. כן ידעתי שבין טיפול לטיפול אני לא רוצה להתעסק או לדבר על הסרטן ולא לשבת בהמתנה לטיפול הבא. היה לי חשוב שזה יכלול שלושה דברים: קרוב הביתה כי אני לא נוהגת, בלי כסף כי אני לא עובדת ושלא יהיה ארוך טווח כי יש לי רק שנה, אז להירשם לתואר שני כבר ירד מהפרק", היא אומרת בחיוך.
"חיפשתי אלו הצעות יש לנשים שמתמודדות עם סרטן וכל מה שמצאתי זה סדנאות וקורסים בעלות ששילבו אומנות ושיח על ההתמודדות עם הקושי והמחלה, ולי זה לא התאים. חיפשתי מקום שיבינו אותי מבלי שאצטרך לדבר על הסרטן ושלא אשמע את הצרות של האחרות", היא מספרת, "יום אחד חברה שאלה מה עושים בכימותרפיה? עניתי לה שכלום והיא הציעה להגיע אליי הביתה וללמד אותי לסרוג תכשיטים מחוטי מתכת. ביקשתי לצרף עוד שתי בנות שהכרתי מעמותת "אחת מתשע" והיא מיד הסכימה.
"ישבנו, קישקשנו, נשנשנו. זו הייתה חוויה שבסופה העליתי לפייסבוק פוסט תודה לתמר והלכתי לישון צהריים. כשקמתי ראיתי למעלה מ-80 תגובות בעיקר של נשים, שחצי ביקשו להתנדב ללא עלות וחצי שאלו פרטים. עם דחיפה קלה מהבת שלי, מיד הבנתי שזה מה שאני מחפשת ורוצה לעשות. מפגשי תמיכה חברתיים, לצד פעילות חווייתית. זה התחיל בקבוצה קטנה בביתי וכיום מדובר ב-18 סניפים ברחבי הארץ שהעמותה "שלובות – חיבור חדש לחיים", פועלת בהם ונותנת מענה באופן שוטף לכ- 500 נשים וגברים מתמודדי סרטן". כיום, איתן משמשת כמייסדת וכיו"ר העמותה. מזה ארבעה חודשים שהיא מנהלת את סניף הצעירים (גילי 21-35) בתל אביב. "זה הסניף היחיד שיש בו הגדרת גיל", היא מיד מבהירה.
"מהרגע שגזרו את דיני הספקתי לסמן כל כך הרבה V בחיים. מי חשב שאזכה לראות ולחוות וללוות את ילדיי בצמתים החשובים של חייהם?"
"שאלתי את הרופאה: 'מתי אני אהיה בריאה?', והיא אמרה נחרצות: ''אף פעם לא תהיי בריאה'
לפני שנתיים הייתה לה התפרצות נוספת של המחלה ולמרות האופטימיות שהיא משדרת היא מודה: "זה עמוק מאוד בתודעה ונוכח כל הזמן. ההתמודדות היא יומיומית ואת לומדת איך להתנהל איתה".
לאורך כל השיחה היא מקפידה לומר "מתמודדת" ומבקשת להדגיש שלהבדיל מהעבר, שסרטן גרורתי נתפס כמחלה סופנית, היום, מי שיש לו סרטן גרורתי נחשב לחולה כרוני. "כיום, עם פיתוחן של תרופות חדשות, ההתייחסות לסרטן שד גרורתי היא כאל מחלה כרונית, שגם אם אינה ניתנת לריפוי הרי שניתן לעכב התקדמותה באמצעים שונים ולהקל על החולה".
לאונקולוגית שפגשה בתחילת דרכה היא לעולם לא חזרה. אני זוכרת ששאלתי אותה: 'מתי אני אהיה בריאה?', והיא אמרה נחרצות: 'את אף פעם לא תהיי בריאה'. זה משפט שלעולם לא עוזב אותך. כשפגשתי בה במקרה הזכרתי לה את המשפט ואמרתי לה שבמצבים כאלה חייבים להיות רגישים ולהבין מי המתמודד.ת שנמצאים מולה ויש דרך איך לבשר את הבשורה. היא לא שאלה אם אני רוצה לדעת כמה זמן נשאר לי לחיות. אמירה שלה יכולה למוטט בנאדם. חייבים לתת תקווה".
לנשים אחרות במצבה היא אומרת: "אם את מרגישה שהרופא.ה לא נעימים לך – תחליפי. תמצאי רופא.ה שהם גם מקצועיים, גם אנושיים ומבינים שאת בנאדם עם רגש ומחשבות ולא רק "מחלה".
כחודשיים לאחר המפגש ההוא, באופן ספונטני, קעקעה איתן על זרועה את המילה "בריאה". "החלטתי לתת לעצמי אישור מעצמי. במקום פתק מהרופא. נכנסתי למקעקעת שצרבה לי בכתב עברי תנ"כי על הזרוע את המילה עם כפל המשמעות שלה. כי במובן העמוק של המילה בראתי את העולם שלי ובראתי את המציאות שלי".
בעקבות המחלה התחילה איתן להרצות על משברים בחיים. "אני תמיד פותחת בשאלה: 'מתי ישבתם והחלטתם איך תיראה שארית החיים שלכם?', אני עשיתי את זה בשנת 2014. עם ההחלטה לחיות בשמחה, הודיה והתלהבות מכל דבר קטן כגדול. ככה אני רוצה לחיות עד יומי האחרון. זו הבחירה שלי. ברור לי שיום אחד החגיגה הזו תיגמר והתחושה היא, שאת רוצה להספיק עוד ועוד מה שמגביר את הדרייב והאנרגיה ואני עושה הכל כדי להשיג את המטרות ולא לדחות תוכניות.
"לומר לך שלא כתבתי צוואה מפורטת? כתבתי. הילדים גם יודעים בדיוק מה אני רוצה שיהיה כתוב על קברי בבוא היום: "הכניסיני תחת כנפיך והיי לי אם ואחות". אני מאוד אוהבת את השפה העברית, מאוד אהבתי את שני הביצועים של ריטה ואריק איינשטיין. המשפט הזה תמיד נגע בי וחיזק אותי. הידיעה שיש מישהו מעלינו ששומר עלינו ואנחנו נכנסים תחת כנפיה של השכינה. אני לא בנאדם דתי, אבל אני אם לילדיי וגם אחות לשניר אילן, הצעיר ממני בארבע שנים ואנחנו מאוד קרובים ומחוברים".
"היום", היא אומרת, "אני קמה בבוקר, מסתכלת במראה ומולי אישה מאושרת. למרות המתנה שהיקום נתן לי, אני מסרבת לתת לה להגדיר אותי. גם בתקופת הכימו עם הקרחת, בלי גבות, בלי ריסים ועם העור הצהוב – סירבתי להיות תחת הטיקט של מתמודדת בסרטן. אני ההוכחה היומיומית שגם עם סרטן שד גרורתי אפשר ליהנות, לבלות ולחיות חיים מלאים. איפה שכואב נחים קצת, וכשעצוב עצובים קצת וממשיכים הלאה.
"מהרגע שגזרו את דיני הספקתי לסמן כל כך הרבה V בחיים. מי חשב שאזכה לראות ולחוות וללוות את ילדיי בצמתים החשובים של חייהם? הייתי בנופש באילת עם "שלובות". ביום האחרון פתחתי את הנאום שלי במילים האלה: "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". למדתי להעריך דברים מחדש. היום, כלום לא מובן מאליו עבורי. גם לא החיים".
- לעמותת שלובות - לחצו כאן
לאתר עמותת "אחת מתשע" - לחצו כאן
מוגש כשרות לציבור ללא מעורבות בתכנים על ידי החברות: אסטרהזניקה, גיליאד, מדיסון, MSD, נוברטיס, פייזר, רוש
בשיתוף עמותת "אחת מתשע"
