לפני כמה שבועות, בשלהי יום עבודה בקליניקה, מצאתי את עצמי משוחח עם אחת המטופלות שלי המתמודדת זה חודשים עם מחשבות אובדניות. בשיחה זו, בשונה מבדרך כלל, הרגשתי שהיא הצליחה מעט בניסיון לשכנע אותי שאין עוד טעם לחייה. הדיכאון שבו היא שרויה דבק בי לרגע; הזדהיתי יתר על המידה עם טענותיה ומכאוביה הנפשיים, אך האינסטינקט הטיפולי שרכשתי סייע לי לשמור עליה מעצמה, ממחשבותיה ומטרדותיה.
קראו עוד:
שיחות שבהן יש מאמץ כביר לסייע למטופלים להתמודד עם מחשבות אובדניות הן חלק מהשגרה הטיפולית של אנשי בריאות הנפש, אבל מאז תחילת מגפת הקורונה ניכר כי שיחות כאלו נהיו תכופות יותר ולעיתים מורכבות יותר.
4 צפייה בגלריה
שיחות על מחשבות אובדניות נהיו בתקופת הקורונה תכופות יותר ולעיתים מורכבות יותר
(צילום: shutterstock)
כמו במלחמה
אנשי בריאות הנפש מתמודדים רבות עם סכנת האובדנות. במהלך תהליכי ההכשרה הארוכים נלמדים פרוטוקולים שונים לניהול מצבים קריטיים אלו. אחרי כמעט 20 שנה של ניסיון קליני אני סבור שאין זה מקרי שתדירות שיחות אלו נהייתה תכופה יותר בשנתיים האחרונות. 30-20% מהאוכלוסייה דיווחו על תסמיני דיכאון וחרדה מאז התפרצות מגפת הקורונה, ו-7% דיווחו על מחשבות אובדניות. אני משוכנע שרבים מאיתנו חוו בעצמם או מכירים מקרוב אנשים שמאז תחילת המגפה התמודדו עם מצוקות נפשיות רבות.
תהליכים פסיכו-סוציאליים שונים כגון בידוד חברתי, חוסר ודאות בריאותי וכלכלי, קשיי מערכות המדינה לקבל החלטות ומצוקות משפחתיות הביאו לעלייה במצוקה הנפשית, שמזכירה במידה רבה ימי מלחמה. על אף שזה לא נכון לאבחן כל מצוקה נפשית כבעיה קלינית או כזו הדורשת טיפול, לצורך מאמר זה החלטתי להתמקד במספר אבחנות קליניות מוכרות.
ההפרעה הטורדנית הכפייתית (OCD) עלולה לגרום למצוקה חמורה ולא פעם למאבק יומיומי שיכול לפגוע בתפקוד. למרות ההיכרות עם הטקסים ההתנהגותיים כמו שטיפת ידיים, סגירת דלתות או סידור חפצים באופן סימטרי, חשוב להבין שהחוויה של מחשבות טורדניות סמויה מן העין ולרוב מורכבת יותר לטיפול פסיכולוגי.
אחד מאופני החשיבה האופייניים לאלו הסובלים מההפרעה הזאת, נקרא "אחריות יתר". צורת חשיבה זו מתבטאת באמונה עמוקה שהאדם הוא האחראי העיקרי למניעת כל נזק שעלול להיגרם לעצמו, לאהובים עליו או לאנשים אחרים. האדם מרגיש שזו אחריותו הבלעדית למנוע מאסון פוטנציאלי להתרחש. גם אם הסיכויים להתרחשותו אפסיים, הוא יעשה כל שביכולתו למנוע את האסון הקרב ולהיפטר מהתחושה שהוא לא עשה מספיק כדי למנוע זאת.
דמיינו שאתם משתעלים מעט לאחרונה, ושבכל פעם שזה קורה, עולה בכם תחושת אימה אדירה: לא רק שחליתם בקורונה, אלא שאם תצאו מהבית, תדביקו כל אדם שיימצא בדרככם, ורבים אחרים יידבקו וימותו. אתם מרגישים שהכול באחריותכם. ההתנהגות של האחרים אינה נלקחת בחשבון. זו אחריותכם הבלעדית לעשות הכול כדי למנוע מצב הרסני שכזה. במובן מסוים ייתכן שמגפת הקורונה הייתה נכחדת מהעולם אם כולנו היינו קצת יותר אחראיים ודואגים לרווחת האחר, אבל עבור האדם הטרוד מחשבות אלו חודרות לתודעתו באופן תדיר (לעיתים שעות רבות במהלך היום).
המחשבות אינן חולפות גם אם הוא עבר בדיקות ששוללות את קיומו של הנגיף. האדם יטיל ספק באיכות הבדיקה או בחשיפה הפוטנציאלית שלו לנגיף מאז בדיקתו האחרונה. חרדה זו תמשיך ללוות אותו למרות הממצאים. הניסיון הטיפולי לשנות את דרך החשיבה שלו בימים שבהם הסיכון להידבק ולהדביק נוכח בחיינו יותר מתמיד, הוא אתגר יוצא דופן. כיצד אוכל לשכנע את המטופל הטרוד שהדבקות בנגיף או הדבקה של אחרים אינן נמנעות במאת האחוזים, ולמרות רצונו, מצפונו ורגישותו, גם התנהגותם של האחרים עלולה להוביל להדבקה?
4 צפייה בגלריה
דמיינו שאתם משתעלים מעט לאחרונה, ושבכל פעם שזה קורה, עולה בכם תחושת אימה אדירה: לא רק שחליתם בקורונה, אלא שאם תצאו מהבית, אנשים ימותו
(צילום: shutterstock)
לא רק מצב רוח ירוד
אתגר נוסף הוא הטיפול באנשים המתמודדים עם דיכאון קליני. לא מדובר במצב רוח ירוד בלבד, אלא בתופעה פסיכו-פיזיולוגית שבאה לידי ביטוי בתסמינים שונים: עצב רב, עייפות, חוסר מוטיבציה, קשיי ריכוז וזיכרון, חוסר יכולת לחוות תחושות הנאה ומחשבות אובדניות. הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר למצבי דיכאון קליני בינוני עד חמור הוא "אקטיבציה התנהגותית" – דרך טיפול המבוססת על הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. במהלך הטיפול יש התגייסות של המערכת המשפחתית לסייע למטופלים לייצור שגרת פעילויות יומיומיות, החל משמירה על היגיינה אישית, ארגון הבית, קניות מצרכים ופעילות גופנית ועד למאמצים לעודד התנהגויות שיכולות להקנות תחושת ערך ומשמעות.
על אף שהרעיון הבסיסי בטיפול זה נשמע אינטואיטיבי, יישום הטיפול, גם בימים כתיקונם, מאתגר ודורש מיומנות קלינית מהמעלה הראשונה. מטופלים שסובלים מדיכאון קליני יודעים שעליהם לשנות את התנהגותם אך מתקשים לעשות זאת בפועל. חוסר היציבות הכלכלי-תעסוקתי-בריאותי שמאפיין את ימי הקורונה, וכמובן פיטורים שנוטים לאיים על תחושת הזהות של היחיד, מייצרים רבדים נוספים המאתגרים את הטיפול.
תופעה פסיכולוגית נוספת, האופיינית יותר לאנשים בעלי נטייה למצב רוח ירוד, היא הרומינציה – חשיבת יתר על אירועי עבר תוך כדי ניסיון לא אפקטיבי להבין את הגורמים למצב הרוח הירוד הנוכחי. החשיבה הרומינטיבית צומחת בתקופה שבה אנשים נאלצים לבלות זמן רב יותר בגפם.
4 צפייה בגלריה
מטופלים שסובלים מדיכאון קליני יודעים שעליהם לשנות את התנהגותם אך מתקשים לעשות זאת בפועל
(צילום: shutterstock)
אמרתי לכם שצדקתי
"חרדת בריאות" הוא מושג חדש יחסית, שהחליף בספר האבחנות הפסיכיאטרי את אבחנת ההיפוכונדריה המוכרת, שקושרה למושג הפוגעני "החולה המדומה". אנשים עם חרדת בריאות נוטים לפרש תסמינים גופניים כסימן למחלה קשה; בשל כך הם חווים חרדה מתעצמת, שלא פעם מחריפה את תחושותיהם הגופניות ובכך הם מקבלים אישור פסיכולוגי שהם אכן חולים. אלו אנשים עם רגישות רבה לגופם, שלרוב מבלים שעות רבות בקריאה על תסמינים גופניים ואבחון מחלות בד"ר גוגל, מה שבדרך כלל מחמיר את חרדתם.
לי יש לא מעט מטופלים עם חרדת בריאות. עם פרוץ הקורונה חוו חלק מהם חשש מוגבר מלהידבק בנגיף, והטיפול בכך אילץ אותנו להתמודד עם מידע רפואי רב, שלא תמיד הגיע ממקורות מהימנים. ההמלצה הרציונלית של אנשי הבריאות לשים לב לתסמינים גופניים, גרמה לחלק מהמטופלים לפתח קשב מוגבר לגופם, וזה החמיר את חרדתם. באופן מפתיע, קבוצה לא מבוטלת של מטופלים דיווחה על שיפור במצב הנפשי. כמו הבדיחה המפורסמת על ההיפוכונדר שזועק מקברו, "אמרתי לכם שצדקתי" – מטופלים אלו הרגישו פתאום צודקים, רציונליים ונורמליים מתמיד: החשש לחלות נהיה מקובל מתמיד, כמו גם השיח הציבורי על חששות בריאותיים.
דווקא עם החזרה לשגרה התחדדו השלכות התקופה. המעבר לבית הספר, לחוגים, למעגלים החברתיים ולחיים נורמטיביים עדיין לא התממש במלואו. עבור חלק מהילדים היציאה מאור המסכים לאור השמש גרם לסנוור לא נעים
לסיום, אחת הבעיות הקלות לאבחון אך הקשות לטיפול היא ההתמכרות למסכים, שהחמירה בשנתיים האחרונות. בסין מצאו לבעיה תרופת פלא: לאחרונה החליטה הממשלה הסינית לאסור על בני 18 ומטה לשחק במשחקי מחשב יותר מ-90 דקות ביום ולאסור עליהם לשחק בין עשר בלילה לשמונה בבוקר. אני משער שחלק מההורים בארץ לא היו מתנגדים להצעה זו. בעבר מצאתי את עצמי מבלה שעות רבות עם הורים וילדים בניסיון לפתח תוכניות התנהגותיות שיפחיתו את ההתמכרות למסכים: הגבלות זמן, חיזוקים חיוביים עבור פעולות חלופיות, לימוד טכניקות הרפיה, השוואת השימוש במסך להתמכרויות מזיקות אחרות ועוד. אבל כשהסביבה מחוץ לבית נהייתה פחות בטוחה, והצורך הבסיסי באינטראקציות חברתיות אוים על ידי הנגיף, כל אלו כבר לא היו רלוונטיים.
לדאבוני, דווקא עם החזרה לשגרה התחדדו השלכות התקופה. המעבר לבית הספר, לחוגים, למעגלים החברתיים ולחיים נורמטיביים עדיין לא התממש במלואו. עבור חלק מהילדים היציאה מאור המסכים לאור השמש גרם לסנוור לא נעים. קרוב לוודאי שההשלכות הפסיכולוגיות של מגפת הקורונה הן עדיין אתגר פסיכולוגי וחברתי לכולנו.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, מומחה לטיפול בהפרעות חרדה ומדריך קליני בפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה
