ד"ר איתי גל על מחקר שקורונה לא שורדת במשטחים
(צילום: סטס קופולו)
נגיף הקורונה נשאר על המשטח או מתפוגג? מחקר חדש שנערך באוניברסיטת יוטה שבארצות-הברית, מגלה שנגיף הקורונה אינו שורד בסביבה יבשה, והחיטוי האינטנסיבי כנראה לא זה שיעצור את המגפה. המחקר שנערך בראשות ד"ר ג'סיקה קרמר, פורסם בכתב העת של האגודה האמריקנית לכימיה ועבר בקרת עמיתים.
לפני כשנתיים, זמן קצר לאחר פרוץ המגפה, נצפו עובדים בסין מרססים באינטנסיביות במרחב הציבורי, בסינגפור קראו להגביר את חיטוי המשטחים, ודיווחים הביעו חשש שהנגיף שורד אפילו על אריזות קרטון בחבילות המגיעות דרך עלי אקספרס. עסקים רבים ואפילו בעלי בתים ריססו באינטנסיביות חומרי חיטוי, ניגבו וקרצפו באגרסיביות משטחים, ידיות ולחצנים. אנשים חששו שגם ישיבה ליד שולחן אחרי אדם נגוע תחשוף אותם לנגיף.
עד מהרה התברר ממעקב אחרי מגעים וניתוחים אפידמיולוגיים, שנגיף הקורונה התפשט כמעט באופן בלעדי באמצעות אירוסולים, אותן טיפות שכולנו פולטים בנשימה, דיבור, צחוק, שיעול ועיטוש. רק מקרים מתועדים בודדים העלו את החשש שהנגיף מתפשט באצעות "פומיטים" - המונח המדעי למשטחים מכוסי וירוסים.
המחקר החדש מאוניברסיטת יוטה מגלה כעת, שאותו רוק שעוזר להפיץ את הנגיף באוויר, למעשה חוסם אותו מלהדביק אחר כך מישהו דרך משטח, כשנוזל הרוק מתייבש.
לא שורד על משטחים
התפיסה כאילו הנגיף שורד למשך תקופה על משטחים, מקורה כנראה בטעות נגררת. כך לדוגמה, מחקר שפורסם בניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין באפריל 2020, מצא כי פתוגן הקורונה נשאר "בר קיימא" על משטחים עד שלושה ימים. מחקרים אחרים טענו שהנגיף שורד על משטחים עד מספר שבועות.
אבל הייתה בעיה עם הניסויים המוקדמים הללו: הם בדקו את הישרדות הנגיף במים. אבל אנשים לא מתעטשים מים, הם מתעטשים ופולטים את נגיפי הקורונה בתוך ריר. וווירוסים מקיימים אינטראקציה שונה עם מים מאשר עם ריר המתאדה לאט יותר ממים.
יתרה מזאת, הנזלת והרוק שלנו מכילים חלבונים כמו סוכרים הנקראים "גליקנים", ולא מים. החלבונים והסוכרים האלה בריר גורמים להבדל עצום בכל הנוגע להפצה של נגיפים, גם נגיף הקורונה.
כך התבצע הניסוי
היות ולא ניתן להשתמש בנגיפי קורונה עצמם במהלך הניסוי, השתמשו החוקרים הפעם בנגיף קורונה אחר, בשם OC43 שגורם לזיהומים פחות חמורים בדרכי הנשימה באנשים מאשר נגיף הקורונה המקורי. שני הווירוסים דומים מאוד מבחינה מבנית, כך שלדבריהם התחליף נותן תמונת מצב דומה.
המדענים הוסיפו דגימות של OC43 לטיפות רוק של פרה, הדומה לרוק אנושי, והניחו אותן על מגוון משטחים. הם המתינו פרקי זמן משתנים, בין חמש דקות ליום שלם, עד שהטיפות יתנדפו, ואז חשפו את הנגיף שהתייבש ל"מדיום גידול תאי", כלומר לרקמה אנושית מדומה.
לאחר מכן הם המתינו עוד חמישה ימים עד שהנגיף ידביק את הדגימות. למרבה הפלא – זה לא באמת קרה: לאחר חמש דקות, לנגיף שהותז על משטח בתוך ריר עשיר בחלבון היה סיכון נמוך ב-96% לגרום לזיהום מאשר לנגיף שנחת על משטח בתוך טיפת מים נטולת חלבון. לאחר יום, הסיכוי של הנגיף לגרום לזיהום – היה נמוך ב-99 אחוז.
המשטח שעליו נחתו הטיפות לא שינה את סיכון ההדבקה: החוקרים בדקו משטחי זכוכית, פלסטיק, מתכת ומסכות כירורגיות - והריר פעל על כולם.
אז מדוע הליחה משתקת את נגיף הקורונה?
התשובה טמונה בחלבון הספייק הייחודי, שעוזר לנגיף הקורונה לתפוס ולהדביק את התאים שלנו: בטיפה של נזלת או רוק יש חלבונים רבים שהקוצים של הנגיף יכולים להאחז בהם. נראה שהמרכיבים "גליקנים" מעודדים את התהליך, ולאחר מספר דקות הקוצים של נגיף הקורונה כולם "מתמלאים" כביכול.
זהו תהליך אותו מכנים המדענים "קישור": הם סבורים שחלבוני הנגיף והריר מתרכזים יחד כשהם מתייבשים, וזה משפר את הקישור ביניהם. במובן מסוים, אותו מנגנון שמאפשר לקורונה להתפשט באמצעות טיפות המתעופפות באוויר, גם מגביל מאוד את התפשטותו על משטחים. ההבדל הוא רטיבות: נגיפים שנישאים באוויר, ואנו שואפים אותם, עדיין רטובים, רק שעדיין יש להם חלבוני ספייק החופשיים להיקשר לדברים אחרים, כולל התאים הבריאים שלנו.
אולם וירוס שמתאדה על שולחן, תופס את כל החלבונים שהוא יכול כשהנוזל שמסביב נעלם. עד שהנגיף מתייבש, הקוצים שלו "תפוסים". בניסוי של החוקרים, אפילו מילוי הדגימות שעל המשטחים שהתייבשו בטיפות מים, לא "עוררו" את הנגיף.
זהו מחקר חשוב, בגלל התפקיד המרכזי בהבנת המנגנון שעשוי לסייע במניעת הדבקה בנגיף הקורונה. מובן שיידרשו מחקרים נוספים שיאמתו את הממצאים "בעולם האמיתי" ולא בתנאי מעבדה.
