מטופלת של ד"ר מריאן חטיב שמתבשרת שחלתה בסרטן השד, מקבלת ממנה את מספר הסלולרי הפרטי שלה. חטיב, כירורגית שד, אונקופלסטית והמנהלת החדשה של המרכז לבריאות השד באיכילוב, עובדת שבעה ימים בשבוע, מתזזת בין המחלקה בבית החולים למרפאת קופת חולים בקהילה ועבודה בסופי השבוע בנצרת. למרות העומס, היא מקפידה להיות זמינה כי היא יודעת שקבלת הבשורה הקשה מביאה איתה התעסקות בביורוקרטיה אינסופית מייאשת. היא החליטה שגם בזה היא רוצה לעזור.
"חשוב שהמטופלת תרגיש עטופה, אני לא רוצה שנשים ילכו לאיבוד במערכת הפתלתלה. אני נותנת את הטלפון שלי כבר בשלב הבדיקה, אם אני מודאגת אחרי שאני ממששת את הגוש ויודעת שזה לא נראה טוב. אני לא רוצה שבגלל שהן לא מצליחות לקבוע תור זה יתמסמס. אני מבקשת שיעדכנו אותי למתי קבעו ממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיה. אם לא הצליחו לקבוע תור מספיק מוקדם, אני נכנסת לתמונה. אני גם מבקשת שיודיעו לי בהקדם על הממצאים כדי שנמשיך בטיפול. הזמן יקר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
3 צפייה בגלריה
''אני מבינה לעומק את הפחד של כל אישה לאבד את השדיים שלה''. ד''ר מריאן חטיב
(צילום: מירי גטניו, דוברות איכילוב)
את חושבת שגם קולגות שלך נותנים את המספר שלהם?
(מחייכת) "אני לא חושבת. זה מעמיס הרבה עבודה מעבר לשעות העבודה עצמן, אבל אני לא רואה לזה תחליף. כשאישה מגלה שהיא חולה, הקשר שלי איתה הופך למתמשך. זה לא ניתוח כריתת כיס מרה, הוצאנו ואין כיס מרה יותר. זה מאפשר למטופלת, למשל, לשאול אותי שאלות שהיא שכחה לשאול בפגישה. אחרי ניתוח אני נותנת את כל ההנחיות, אבל ברור לי שלא תמיד הכל שוקע, אז אני בודקת שהכל בסדר. הן גם שואלות אותי בווטסאפ מתי להתחיל פיזיותרפיה ואיזו חזייה לקנות. החולות שלי הופכות להיות חלק מהחיים שלי. אני יודעת מה הן עושות בחיים וכמה ילדים יש להן.
"לא מזמן נסעתי לכנס בלונדון ונזכרתי שם שלא שמעתי ממטופלת שניתחתי כמה ימים לפני הנסיעה. כתבתי לה: 'מה שלומך?'. היא ענתה לי: 'אין לך מה לעשות בלונדון שנזכרת בי?'. אמרתי לה: 'כן. ותשלחי לי גם תמונה שאראה מה מצב ההחלמה".
חטיב (40), נשואה ואמא לשניים, היא הראשונה בארץ שמתמחה בכירורגיית שד ואונקופלסטיקה (כירורגיה משחזרת). היא היחידה שעורכת ניתוחים שבהם היא מוציאה את הגידול ואז משחזרת את השד. בארץ היה נהוג שהניתוחים האלה נערכים בארבע ידיים: כירורג השד מוציא את הגידול והכירורג הפלסטי ממשיך את הניתוח, מתקן ומשחזר את השד. עד שהגיעה חטיב.
לפני ארבע שנים, כשכבר הייתה כירורגית בכירה, החליטה להמשיך לתת־התמחות באוקספורד. "רציתי באנגליה כי יש לי חיבור לשם. לפני שלמדתי רפואה נסעתי ללונדון לכמה חודשים, גרתי אצל משפחה מקומית ולקחתי קורסים באנגלית. תכננתי לעשות שם התמחות במערכת העיכול העליונה, ההתמחות בכירורגיה ושחזור שד לא הייתה בתוכניות. אני בכלל אוהבת כירורגיה גדולה. אבל מכסת ויזות העבודה בבית החולים שרציתי נגמרו. החלטתי שאתחיל תת־התמחות במה שיהיה פנוי, ואם לא אתחבר, אעבור".
"בחדר ניתוח יש מתח מסוים בין כירורג לפלסטיקאי. הכירורג רוצה להיפטר מכל הסרטן, והפלסטיקאי רוצה לשמר כמה שיותר מהשד. אני רואה את שני הממדים וזה נותן לי יותר כלים"
אז איך התגלגלת דווקא להתמחות הזו?
"ראיתי שבאוניברסיטת אוקספורד פותחים תקנים להתמחות בכירורגיית שד אונקופלסטית. הגשתי בקשה והתקבלתי. נסעתי לשם עם המחשבה שלא מספיק לי האתגר הטכני רק בלהוציא גוש מהשד, אבל הגעתי ונפתח לי עולם חדש לגמרי. זה גם הוצאת גידול וגם עבודת שחזור. זה מרתק. ההתמחות נמשכת רק שנה, אבל ביקשתי להתמחות עוד שנה ואז חזרתי לארץ".
פלסטיקאים אהבו את העובדה שחזרת לארץ עם התמחות שנכנסת להם לתחום?
"נגעת בנקודה רגישה. קשה לקבל דבר חדש שלא היה קיים. פתאום מגיעה מישהי עם דיסציפלינה חדשה וגורמת לכך שלא תהיה הכרחי. באנגליה התחום הזה של אונקופלסטיקה קיים יותר מעשר שנים. משם המגמה עברה לאירופה ולשאר העולם. אנחנו אוהבים להגיד על עצמנו, בישראל, שאנחנו בקדמת הרפואה, אבל פה נשארנו מאחור.
"יש בזה משהו נכון שאדם אחד רואה את כל התמונה. בחדר הניתוח יש מתח מסוים בין כירורג לפלסטיקאי. הכירורג רוצה להיפטר מכל הסרטן ולקבל שוליים נקיים, והפלסטיקאי רוצה לשמר כמה שיותר מהשד. אני עושה את הדיון הזה עם עצמי ויודעת שאחרי שאני מוציאה את הגידול אני זו שגם צריכה לשחזר שד אסתטי כמה שיותר. אני רואה את שני הממדים, וזה נותן לי יותר כלים לשמר שדיים. אני כבר יכולה לראות את הפגם שייווצר וליצור שד שהוא אסתטי. כבר הוצאתי גידולים גדולים של עשרה סנטימטרים והצלחתי לשמור על שד יפה. כירורג שד שלא עוסק במילוי, לא תמיד יש לו יכולת לחשוב על התוצאה האסתטית הסופית".
התחושה האינטואיטיבית שלי, שנשים מעדיפות להיבדק אצל כירורגית שד, ולא אצל כירורג, היא נכונה?
"זה נכון. עדיין יש פחות נשים במקצוע הזה, והתורים אליהן ארוכים. אני מכירה, למשל, הרבה נשים שמעדיפות להגיע לרופאה שתקבל את העובדה שהן מיניקות. הן יכולות לשמוע אצל כירורג: 'את עוד מיניקה? הילד כבר יכול לאכול סטייק. סיימי להיניק ותבואי'. לא מסכימים לבדוק אותן בהנקה. מבחינתי, אין בעיה עם בדיקת שד של מיניקה. זה כבר קשור לתפיסת עולם.
"אני חברה בקבוצת הפייסבוק 'מעגל מיניקות'. מישהי שאני לא מכירה כתבה שם שהרגישה בלוטה מוגדלת בבית השחי, ובבדיקות לא מצאו כלום בשד. היא התייעצה בקבוצה איך להמשיך הלאה, אם בכלל להמשיך לבדוק. כתבתי לה, 'דברי איתי'. היא באה לאיכילוב ומצאתי מיד את הגוש בשד. משם העניינים התגלגלו לכימותרפיה וניתוח. לחשוב שהייתי מפספסת את הפוסט הזה...
"יש לי מטופלת אחרת שאני מאוד אוהבת, שהייתה במעקב אצל רופא כשהייתה רק נשאית (של הגן BRCA), וכשהוא דיבר איתה על כריתה מניעתית, כולל הוצאת הפטמות, הוא זרק על השולחן, בלי הקדמה, מדבקות של פטמות. היא התחלחלה והדחיקה את המחשבה על כריתה. ככה היא הגיעה למצב שחלתה. אני אישה, ואני מבינה לעומק את הפחד של כל אישה לאבד את השדיים שלה".
"נשים יכולות לשמוע אצל כירורג גבר : 'את עוד מיניקה? הילד כבר יכול לאכול סטייק. תסיימי להיניק ותבואי'. מבחינתי, אין בעיה עם בדיקת שד של מיניקה"
מצד אחד מעודדים גילוי מוקדם. מצד שני יש גם שיח על רפואה מתגוננת ועודף בדיקות.
"יש שיח ששואל אם היד קלה על ההדק לעשות MRI, ואז מוצאים, למשל, גידולים טרום סרטניים שאנחנו לא יודעים מה היה קורה אם היינו עוזבים אותם לנפשם. היום מנתחים אותם. יש עכשיו מחקרים בעולם שבודקים אם בכלל צריך לגעת בהם. לגידולים הטרום סרטניים יש נטייה לתפוס שטחים נרחבים בשד, ואז הניתוח דווקא יותר גדול מניתוח להוצאת גידול סרטני ממש. המחקרים מנסים לעקוב אחרי נשים עם האבחנה הזו בלי לגעת בגידול ולראות מה קורה. רוצים לדעת אם אפשר לחיות עם זה או שצריך לטפל מיד כדי למנוע גידול חודרני ובהמשך גרורות".
יש תחומים אופטימיים יותר ברפואה. גינקולוגיה וילודה, ילדים. לא פשוט לבחור בהתמחות שכוללת מגע קרוב עם סרטן.
"לשמחתי, אני בחלק האופטימי של המקצוע. נשים מגיעות אליי בשלב שאפשר לנתח אותן. לסרטן שד יש מעל 90 אחוז סיכוי לריפוי. אגב, היום מדברים על אחת לשמונה נשים שתחלה בסרטן. אני חושבת שאנחנו כבר באחת לשבע".
חטיב, אמא לליאם (שמונה) ומאיה (ארבע), מתגוררת בצפון הישן של תל־אביב. היא הצעירה מבין ארבעה אחים, אמה עקרת בית, ואביה, האשם חטיב, היה שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת ולימים שופט בוועדת אור (ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה לבירור ההתנגשויות בין כוחות הביטחון ובין אזרחים ישראלים באוקטובר 2000). "אבי מגיע ממשפחה של משפטנים. אני נולדתי בארצות־הברית, כשהוא עשה השתלמות באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון".
השם מריאן לא אופייני לילדה מוסלמית.
"בארצות־הברית נתנו להורים שלי ספר שמות לבחור מתוכו, והם אהבו את השם. אגב, הסביבה שלי חילונית לגמרי".
3 צפייה בגלריה
"הייתי בשוק ממה שראיתי בנצרת. פציינטיות מגיעות בשלבי מחלה מתקדמים. במרכז, נשים מגיל 25 כבר מגיעות לבדיקה שגרתית"
(צילום: טל שחר)
כשחזרו מארצות־הברית התגוררו בכפר הולדתו של אביה, מכר, הסמוך לעכו. חטיב, שהתגלתה כילדה מחוננת, נשלחה ללמוד בחיפה, בבית ספר יסודי פרטי של הכנסייה הפרוטסטנטית. "ההורים שלי השקיעו, אבל בשביל ילדה בת תשע־עשר לקום כל בוקר בחמש וחצי ולעלות על אוטובוס מהכפר לעכו ומשם להחליף אוטובוס ולנסוע לחיפה היה מאוד קשה. לא פעם קרה שבדרך חזרה נרדמתי, האוטובוס המשיך והתעוררתי בעיר אחרת. לא היה סלולרי אז. הנהג היה מתקשר מהמשרד להורים שיבואו לקחת אותי".
לא נשברת?
"הייתי ילדה שקטה, מנומסת, ביישנית. עשיתי מה שאמרו לי. כשקיבלתי 95 במבחן, אבא שאל אותי למה לא 100. הבן שלי לומד ביפו, ב"טביתא" (בית ספר יוקרתי ששייך לכנסייה הסקוטית והלימודים בו מתקיימים באנגלית, ת"ב). לפני שרשמתי אותו התלבטתי בגלל הטראומה שעברתי".
חלמת להיות רופאה?
"לא. רציתי להיות כמו אבא שלי, ללמוד משפטים, אבל דווקא הוא דחף אותי לרפואה. בכיתה י"א ניגשתי לפסיכומטרי וקיבלתי ציון גבוה. אחרי התיכון התקבלתי לרפואה באוניברסיטה העברית. אבא שלי שילם את המקדמה מהר מהר לפני שאתחרט, הציב לי עובדה מוגמרת. הוא שכנע אותי שאתחיל ושאם זה לא ימצא חן בעיניי, אפרוש ואעבור למשפטים".
הוא צדק. הנה, התאהבת במקצוע.
"בארבע השנים הראשונות הייתי מלאת ספקות, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להמשיך. בשנה החמישית עשינו רוטציה בכירורגיה, ושם הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי - הריגוש והאדרנלין של הניתוחים, הטלפונים באמצע הלילה כי יש ניתוח דחוף או קציר איברים להשתלה. בכל פעם ששאלו מי רוצה להצטרף לניתוח, הגעתי. השתתפתי בניתוחים הרבה מעבר למה שהיה דרוש בלימודים".
היא נשואה לעורך הדין עלא דיאב, שותף במשרד שמתמחה בתכנון ובנייה, שאותו הכירה בגיל 28 באמצעות חבר משותף. "זה לא היה שידוך מתוכנן. בסוף הלימודים חזרתי לצפון ועשיתי סטאז' ברמב"ם. אז התעוררו בי המרדנות והרצון להתרחק מהחברה הערבית. לא יכולתי יותר עם השאלות של 'מתי את מתחתנת'. בכלל, כל השנים יצאתי בהצהרות שאני לא אתחתן בחיים ושאני לא רוצה ילדים. רציתי להוכיח שאני לא האישה הטיפוסית שעושה כל מה שמצפים ממנה.
"עברתי לתל־אביב והתחלתי את ההתמחות בכירורגיה כללית באיכילוב. ערב אחד יצאתי לשתות עם חבר ילדות, ועלא הצטרף אלינו. גיליתי שעשינו את אותו מסלול. עלא נולד בנצרת ועבר לירושלים ללמוד משפטים. הוא היה בקולים, שזה הסטודנטים בהר הצופים, ואני בחנונים של הדסה. אחרי שנה התחתנו. לא גרנו ביחד לפני החתונה כי זה לא מקובל. אני אומרת על עלא שאמנם לא למדתי משפטים, אבל הבאתי משפטן הביתה".
לא שינית את שם המשפחה שלך. זה אקט פמיניסטי?
"כבר הייתי עם קריירה, תעודות ופרסומים כשהתחתנתי, אז לא הסתדר לי פתאום לשנות את שם המשפחה. אני לא מבינה את ההיגיון בזה. כל כמה שנים עלא נזכר שלא שיניתי את שם המשפחה שלי והוא שואל אותי אם אני לא רוצה להוסיף את שלו, אבל אז זה עובר לו. בהתחלה המשפחה שלו העלתה הרבה את הנושא הזה, אבל בסוף השלימו עם ההחלטה שלי".
"הצהרתי שלא אתחתן ושאני לא רוצה ילדים. רציתי להוכיח שאני לא האישה הטיפוסית שעושה מה שמצפים ממנה. עברתי לתל־אביב, ואז ערב אחד יצאתי ופגשתי את עלא"
שניכם קרייריסטים. איך אתם משלבים את זה עם הורות?
"אני עובדת שבעה ימים בשבוע וזה מייצר קשיים, אבל עלא תומך ודוחף שאתקדם עוד ועוד. כשנסענו לפלושיפ (תת־התמחות) באוקספורד, עלא עזב את העבודה. הוא קצת עבד שם מרחוק ונסע פעם בחודש לארץ, אבל בעיקר היה עם הילדים. אבל כן, במיקרו של החיים, כשברירת המחדל היא שאני בניתוח, הוא זה שתמיד צריך לצאת באמצע העבודה אם הילד לא מרגיש טוב. זה יוצר תסכול לפעמים. בסגרי הקורונה, כשלא היו מסגרות לילדים, איכילוב עשו קייטנות לילדי עובדים, והילדים שלי הצטרפו. אחר הצהריים ליאם היה צריך להשלים את הלימודים שהפסיד בבוקר בזום. זה ביאס אותו והוא התלונן ש'הכל בגלל אבא'. אם אבא היה נשאר איתו בבוקר הוא לא היה צריך להשלים לימודים. היה ברור לו שאני בכלל לא אופציה".
איך מפצים על ההיעדרויות?
"הינקתי את הילדים עד גיל שלוש־ארבע כחלק מהרצון שלי להיות איתם. ילדתי את הבכור בשיא העומס של ההתמחות. חזרתי לעבוד די מהר, אז הייתי נכנסת לחדר רופא תורן, נועלת את הדלת, ותוך כדי כתיבת מכתבי קבלה ושחרור שואבת ושמה במקרר של הצוות. אנחנו גם ישנים בלינה משותפת. הילדים לא מוכנים ללכת לישון לפני שאני מגיעה הביתה. אני מרדימה אותם במיטה שלנו ונרדמת איתם".
מה דעתך על מחאת המתמחים שדורשים להפסיק תורנויות של 26 שעות?
"בזמני, היינו על הרגליים יותר מ־26 שעות כי היו משימות אחרי שנגמרת התורנות. וכן, זה לא אנושי לעבוד כל כך הרבה שעות ברצף. כשאת מנתחת עיקרית, האדרנלין לא נותן לך להירדם, אבל כמתמחה את מחזיקה את הרטרקטור (מכשיר שמסייע למנתח) וזה פחות מרגש. אני זוכרת שכשהייתי מתמחה ניקרתי בלא מעט ניתוחים ומזל שהראש לא צנח לתוך הבטן (צוחקת). אלה שניות שבהן את נרדמת ואז הקולות מסביב מעירים אותך, או המרפק מהאחות".
חטיב, שבשנים האחרונות התנתקה מהחברה הערבית, מצאה את הדרך חזרה בתנאים שלה. בשנה האחרונה, כל סוף שבוע, המשפחה אורזת תיקים ונוסעת להורים של עלא בנצרת, שם חטיב עובדת בשישי ובשבת בבית החולים "המשפחה הקדושה". "לפני שנתיים, כשחזרתי לארץ, בבית החולים בנצרת רצו שאעבוד אצלם. אמרתי להם שאני לא יכולה לקבל את ההצעה כי אני חוזרת לאיכילוב. זה בית חולים שגדלתי בו, והפוטנציאל שלי להתקדם שם גדול יותר. אבל משהו בי רצה גם לעבוד שם. רצון להחזיר חזרה לקהילה שלי. שאלתי אותם אם מוכנים שאעבוד אצלם בסופי השבוע, והם הסכימו מיד".
איך את חווה את הרפואה בפריפריה הצפונית?
"הייתי בשוק ממה שראיתי. מגיעות אליי לאבחון פציינטיות מנצרת והכפרים בשלבי מחלה הרבה יותר מתקדמים ממה שנתקלתי במרכז. אין מודעות לבדיקות סקר. נדיר מאוד שאישה מגיעה להיבדק באופן שגרתי בלי שהרגישה כלום. במרכז, נשים מגיל 25 כבר מגיעות לבדיקה שגרתית. יש גם מנגנון הכחשה פעיל. אישה ממששת משהו בשד ואז היא אומרת לעצמה שיהיה בסדר. מפחדים להגיד את המילה 'סרטן'. קוראים לזה 'המחלה ההיא'. נתקלתי במישהי שהגיעה עם אמה החולה, ובני המשפחה אמרו לי: 'אל תגידי לה מה יש לה'. ביקשו שאספר לה שזו דלקת ושהניתוח נועד להוציא את הדלקת. אני לא מקבלת את זה. אמרתי להם שאין מצב שאני אנתח חולה בלי שהיא יודעת מה יש לה".
אז איך את מסבירה לפציינטית באופן שלא יבהיל אותה שהיא חלתה בסרטן שד?
"אם אני מבינה שלמי שמולי קשה עם המילה הזו, אני משתמשת במילים יותר עדינות כמו מסה או גידול. גם כשהאישה יודעת, הרבה פעמים המשפחה שמחכה בחוץ לא יודעת שהניתוח היה בשד. הן מספרות למשפחה המורחבת שזה ניתוח מסוג אחר ובאזור אחר".
ממה שראית בנצרת, מטופלות מעדיפות שחזור או לא לגעת?
"גיליתי שהרבה פעמים כלל לא הציגו בפניהן את האופציה לשחזור שד. התפיסה היא 'קודם תסיימו עם המחלה ואז תתעסקו באסתטיקה'. לא נותנים לאוכלוסיות מוחלשות בפריפריה את האופציה לבחור. יצא לי גם לראות לא מעט נשים אחרי כריתה מלאה עם צלקות גדולות ועיוותים שלא היו צריכים להיות. עוד דבר שנתקלתי בו הוא נשים שהמחלה שלהן אפשרה ניתוח שמשמר את השד, אך עשו להן כריתה מלאה. הדהים אותי הפער בין הרפואה במרכז לפריפריה. זה לא נתפס. אני מרגישה שאני שם בסוג של שליחות".
יש נשים שעברו שחזור ואומרות בדיעבד שלא הסבירו להן את המשמעות המורכבת, למשל שעלולים להתפתח זיהומים.
"אני מסכימה לגמרי שצריך להציג בפני המטופלות את כל האופציות והן אלו שצריכות לבחור. זו החלטה אישית של אישה על גופה. אבל עדיין, אני שמחה שהאפשרות של שחזור היא ברירת המחדל. באנגליה יש אומדני איכות למחלקות כירורגיית שד ואחד מהם הוא לבדוק כמה נשים עברו כריתה בלי שחזור ולמה. רוצים לוודא שהיא קיבלה הסבר על כל אחת מהאפשרויות".
"בני משפחה של אישה חולה אמרו לי: 'אל תגידי לה מה יש לה'. ביקשו שאספר לה שזו דלקת. אני לא מקבלת את זה"
עם הזמן, אחרי שהשמועה על הרופאה מהמרכז שמגיעה בסופי השבוע לראות מטופלות ולנתח פרשה כנפיים, התחיל עומס במרפאה של חטיב. "אני רוצה לעזור למגזר לבנות משהו ברמה מקצועית גבוהה. אימצתי רופאה ערבייה צעירה שסיימה התמחות בכירורגיה כללית ברמב"ם, והיא עובדת איתי בנצרת. בנוסף, מתקשרות להתייעץ איתי רופאות צעירות שרוצות להתמחות בכירורגיה. הן רוצות לדעת אם זה מסלול קשה כמו שמספרים.
"יש אתגר בלהיות כירורגית אישה, ועוד יותר אתגר להיות אישה ערבייה שיש ציפיות חברתיות ממנה. זה לבוא ממנטליות שאישה צריכה להינשא ולטפל בבית שלה. מסלול התמחות של שבע שנים לא מאפשר יותר מדי מקום לזה. אני אומרת להן חד־משמעית שלא יחשבו על שום מחסומים ושילכו אחרי התשוקה שלהן ושכל שאר הדברים יסתדרו בסופו של דבר. אני מתחילה לראות שינוי מגמה. אגב, גם אני, כשהייתי סטודנטית לפני התמחות, חיפשתי אנשים שדומים לי. אז דיברתי עם ד"ר רנא חנא שהיא כירורגית כללית. היה נדיר בנוף למצוא נשים ערביות שמנתחות. לא הייתה אף כירורגית שד ערבייה".
ומה היא ייעצה לך?
"היא אמרה לי שלא אתן שיספרו לי סיפורים או שיפחידו אותי. שאלך על זה, וזה בדיוק מה שעשיתי".
ניסית לקבוע תור לכירורגית שד והתאכזבת לגלות שרוב הרופאים גברים? מתברר שזה כך לא רק בקופת החולים שלך. לפי משרד הבריאות, בישראל ישנם 986 בעלי הרשאה בכירורגיה כללית, מהם 860 גברים ו־126 נשים בלבד. כמה מתוכן מתמחות בכירורגיית שד? במשרד הבריאות ענו שאין להם נתונים על כך, ובהסתדרות הרופאים לא השיבו לפנייתנו עד לפרסום הכתבה. (צפורה רומן)
