בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
(צילום: טל שמעוני)
במבט ראשון הם נראים הורים מדהימים. מביאים את הילדים בכל בוקר עד שער בית הספר, מתפקדים בהצטיינות בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית ומתנדבים לסייע באירועים. אבל את מה שקורה בין לבין, איש לא מכיר. רבים מאלו שמתמודדים עם התמכרות רחוקים מאוד מהסטיגת ה"מכור". הם מנהלים שגרת יום־יום שנראית נורמטיבית, אבל כל רגע הוא התמודדות.
עדי ברק סובול (43) מבאר יעקב היא דוגמה לאותם אנשים. "כבר בגיל צעיר מאוד התחלתי לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול", היא מספרת, "זה היה משהו שעושים עם החבר'ה, שמעבירים איתו את הזמן. היום אני יכולה להגיד שבילדות שלי הרגשתי מאוד בודדה ושקופה, והעישון והשתייה גרמו לי להרגיש נוח יותר בסיטואציות".
לפני ארבע שנים סובול התפטרה מעבודתה בחברת אשראי ומצאה את עצמה עם הרבה זמן פנוי. בהתחלה הייתה מעשנת שאכטה אחת בערב ושותה כוסית. עם הזמן שאכטה אחת הפכה לשתיים, שתיים הפכו לשלוש, ופתאום היא מצאה את עצמה מעשנת קנאביס בכל כמה שעות – מבוקר ועד ערב. סובול חשבה שבכל רגע היא יכולה להפסיק, שהיא שולטת במצב, והבינה מאוחר מדי שנכנסה למקום שממנו קשה לצאת.
"יש לי ילדים צעירים, שההפרש ביניהם קטן, וגיליתי שג'וינט לפני שהם חוזרים מהמסגרות הופך את אחר הצהריים למאוד רגוע", היא אומרת, "הם לא מרגיזים אותי, הכל סבבה, אני מאוד רגועה. היום אני יודעת להגיד שהייתי מנותקת. זו פשוט הייתה נוסחה ללא להיות שם עם הילדים. לנתק את עצמי מהכבל של המציאות. בכלל לא הייתי במודעות למה הילדים עושים".
סובול אמנם לא החסירה מילדיה דבר, אך רגשית היא לא הייתה נוכחת. "במקום הרגשי היה חור. הייתי עסוקה בלמלא את החור השחור שבתוכי בהתנהגויות הרסניות, ששמו קיר בלתי נראה ביני לבין הילדים שלי. לא באמת הייתי שם כמו שאני חושבת שהורה צריך להיות, או כמו שאני רוצה להיות", היא מודה.
אחד מתעתועי ההתמכרות ההתנהגותית הוא שמדובר בהתנהגות "לגיטימית". "כולם הרי שותים ומעשנים", אומרת סובול, "הייתי בן אדם מתפקד מאוד, במשרה מכובדת, החזקתי בית וילדים. כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, ואף אחד לא ידע שאני מתמודדת עם בעיית התמכרות. גם אני לא".
השינוי קרה כשעדי הבינה שהיא לא נמצאת בשליטה. היא ניסתה לא לעשן קנאביס במשך יום שלם, אבל לא הצליחה. היא התחילה טיפול נפשי, והבינה במהרה שהיא בעצם נמצאת בתהליך גמילה. "היו תסמיני גמילה לא פשוטים", היא משחזרת, "בכי בלתי פוסק, המון צעקות. חשבתי שאני משתגעת. הילדים חוו את זה פה איתי. החודש הראשון היה מאוד קשה".
עדי קיבלה החלטה שהיא לא רוצה יותר להיות "הבן אדם הזה". שלוש שנים אחרי תהליך הגמילה מסמים ואלכוהול היא הפכה מאמנת אישית לגמילה מהתמכרויות ושינוי הרגלים. "גם מניקוטין אני נקייה כבר 17 חודשים", היא מוסיפה בגאווה.
כשהיא מתבקשת לספר איך אדם יכול לדעת שהוא מתמודד עם התמכרות, היא אומרת שצריך לשאול את עצמך: למה אני משתמשת בזה. "נכון, לא כל מי ששותה אלכוהול הוא מכור לאלכוהול. אבל אני שתיתי כדי להתמסטל. רציתי את הטשטוש הזה", היא מסבירה, ומוסיפה ש"חשוב לבקש עזרה. לא לעשות את זה לבד. זה יכול להיות חבר קרוב, בן משפחה, קבוצות תמיכה. העיקר לא לעשות את זה לבד. לצאת מהתמכרות לבד זה ממש ממש קשה. טיפ נוסף: הייתה תקופה שעשיתי יומן על ההרגל, שהעלה אצלי את המודעות. הבנתי מתי אני עושה את זה, מה אני מצפה להרגיש ומה אני מרגישה באמת. זה עזר לי לראות את האוטומטיות שהייתה לי בשימוש".
רוני רוקח, מטפלת זוגית ומשפחתית, סגנית מנהל המרפאה לטיפול בהתמכרויות של בית החולים לב השרון ושל המרכז הישראלי להתמכרויות, מספרת ש"אנחנו מטפלים במבוגרים שמתמודדים עם התמכרות מכל שכבות האוכלוסייה. הרבה פעמים אנחנו רואים אנשים נורמטיביים שמחזיקים עבודות מסודרות וחיי משפחה לצד התמכרות פעילה. ולפעמים ההתמכרות פוגעת במעגלים רבים והמשפחה מושפעת באופן ישיר".
המרכז הישראלי להתמכרויות הוקם לפני כארבע שנים על מנת להוביל שינוי לאומי בתחום ולהציג תוכניות מרחיקות לכת לטיפול בהתמכרויות ולמניעתן. מדובר בגוף הראשון שערך סקרים רחבי היקף על תופעת ההתמכרויות בישראל, מספר המתמודדים עימה, מאפייניה ודפוסי הפנייה לטיפול. המרכז עוסק במחקר, בהכשרת מטפלים, ביצירת והפעלת תוכניות מניעה וכמובן בטיפול בהתמכרויות.
3 צפייה בגלריה
רוני רוקח, אחראית הטיפול המשפחתי והזוגי במרכז הישראלי להתמכרויות
(צילום: באדיבות המרכז הישראלי להתמכרויות )
רוקח משתפת שאחת המוטיבציות המרכזיות להגעה לטיפול היא שיפור ההורות והקשרים המשפחתיים. "ילדים שגדלו בבית עם הורה המתמודד עם התמכרות מספרים על תחושה של חוסר יציבות ועיסוק יתר בהסתרה מפני הסביבה", היא אומרת, "אלה ילדים שמתביישים להזמין חברים כי הם לא יודעים באיזה מצב ימצאו את ההורה. ישנה חוויה חזקה של בושה. הבית מאבד את איכותו כמבצר בטוח ויציב. ילדים מספרים על חוויה של הישרדות בבית".
לדבריה, בבית עם הורה שמתמודד עם התמכרות ישנה פגיעה ביכולת המשפחה לתכנן תוכניות עתידיות. "נראה לא פעם פגיעה במצב הכלכלי של המשפחה, שכמובן ישפיע את איכות החיים והרווחה הנפשית של הילדים", מסבירה רוקח, "פגיעה נוספת תהיה לא פעם בקשר הזוגי, וגם זה ישפיע על הילדים, שיהיו חשופים לקשר רווי מתח והאשמות, חוסר אמון ואכזבה עמוקה. אנחנו רואים שהילדים מוצאים את עצמם על הרצף בין לקחת בגיל צעיר את תפקיד המבוגר ולמלא את תפקיד ההורה לבין מצבים של הזנחה רגשית וחומרית".
איך מטפלים?
"במרפאה אנחנו מציעים טיפול פרטני, השתתפות בקבוצות וטיפול זוגי ומשפחתי מתוך אמונה שהמערכת כולה זקוקה להכוונה וטיפול על מנת להניע שינוי התנהגותי אצל האדם המתמודד עם התמכרות. כיום יש מחסור במענים עבור מתמודדים עם התמכרויות ומשפחותיהם. הטיפול הקיים חלקי ולא מספק. יש צורך בפעילות משמעותית שתערב את קופות החולים. הן צריכות לפתוח שירותי טיפול קהילתי בהיקף משמעותי".
בשיתוף המרכז הישראלי להתמכרויות
