לא משנה כמה אני מצליחה, אילו ציונים גבוהים אני מקבלת וכמה מחמאות אני קוטפת, עדיין מבפנים אני אותה הילדה שהיא לא סיבה מספיק טובה כדי שאבא שלה יישאר בחיים.
אבא שלי, אורי משעול, התאבד כשהייתי בת עשר אחרי שלקה בדיכאון עמוק. ההורים שלי התגרשו ואבא עבר לגור ביחידת דיור בראשון לציון. הייתי אז בת שמונה ואחותי הגדולה, דניאל, הייתה בת 12. זה היה זמן קצר לאחר בת המצווה שלה.
3 צפייה בגלריה
"מעולם לא בכיתי עליו בפומבי, לא שאלתי שאלות ובעיקר התביישתי". אורי ז"ל ובתו אבישג משעול
(צילום: אלבום משפחתי)
עוד בנושא:
אהבתי לבוא לישון אצל אבא. היינו יושבים על הספפה (ספה שנפתחת למיטה) ורואים את הסרט "קלרה הקדושה". זה היה הסרט הקבוע שלנו. אני זוכרת שהיינו הולכים לפארק שליד הבית ואבא מתרגל איתי רכיבה על אופניים. אני נופלת שוב ושוב ומאיימת על אבא שלא יעז לעזוב את האופניים, שאני מפחדת לבד.
אבא רץ אחריי בכל רחבי הפארק, מזיע כולו אבל שומר עליי - רק שלא אפול. בסוף אמרתי לו לשחרר והצלחתי לרכוב בכוחות עצמי. היינו הולכים לאכול "זיווה" בפינה השכונתית וכשהוא היה בא לבית שלנו, בחולון, היינו נוסעים לקניון בעיר, למסעדה עם המנה הקבועה של שניצל בגודל הפרצוף ופירה נימוח.
"מאדם צבעוני הוא הפך לאדם אפור. החיוך הפך לזר, התשוקה והרעב לחיים התחלפו בעיניים עצובות, מותשות ומתביישות. אני זוכרת בעיקר אבא שנלחם על התדמית שנעלמה, על חוסר היכולת להשלים עם המצב והבושה בלבקש עזרה"
בשביל אבא, הייתי יצירת המופת הכי טובה. לא הייתי צריכה לעשות כלום פשוט הספקתי מעצם היותי. אבא שלי היה אבא במלוא מובן המילה. הוא היה האבא שכל המורות בבית הספר הכירו, כל התלמידים פחדו ממנו וכל ההורים אהבו. אבא שלי היה האדם העדין ביותר. דאג כל הזמן לאחותי דניאל ולי - רק שאנחנו לא ניפגע.
עמוק בתוך החושך
לאבא ולי תמיד היה קשר טוב, לא היה צריך לדבר - מספיק מבט בעיניים וידענו הכול. למרות גילי הצעיר, הצלחתי להבין שאבא מידרדר. זה קרה בהדרגה. זה התחיל מדברים שהוא היה שוכח, כמו הפעם ההיא שבה הוא שם את הלפטופ של העבודה על גג הרכב ונסע. כל הנסיעה אבא ואני שתקנו כי לא רציתי להביך אותו (מהלפטופ לא נשאר זכר).
אני זוכרת שהיה מגרד המון את הראש ואומר שיש לו פצעים. אני הייתי מסתכלת שוב ושוב ולא רואה דבר, אבל משחקת את המשחק - רק שלאבא לא יכאב. הבנתי שלאבא כואב משהו, אבל לא כאב לו משהו חיצוני, לא היה סימפטום פיזי שאפשר היה להצביע עליו כמקור הבעיה. לאבא התקלקל הלב ומסתבר שאין אולטרסאונד או בדיקה ללב שבור.
המצב של אבא הלך והחמיר. הוא עבד כמנהל שיווק ומכירות ב"שטיח המעופף" והיה האדם הצבעוני ביותר שהכרתי בחיי. הייתה לו מגירה שלמה של עניבות במגוון צבעים וצורות משונות, היו מכנים אותו קפיץ-קפוץ בעבודה, הבחור הזה שנכנס לחדר ואי אפשר להתעלם ממנו, ודווקא זה שנותן אור מצא את עצמו עמוק בתוך החושך.
מהאדם הצבעוני הוא הפך לאדם אפור. החיוך הפך לזר, התשוקה והרעב לחיים התחלפו בעיניים עצובות, מותשות ומתביישות. אני זוכרת בעיקר אבא שנלחם על התדמית שנעלמה, על חוסר היכולת להשלים עם המצב והבושה בלבקש עזרה. הוא כל הזמן הרגיש שהוא לא מספיק, הוא התבייש במצב שלו והתבייש להיות בצד שמבקש עזרה.
אני זוכרת איך הסתכלתי על כל זה מהצד והבנתי שאני במלחמה. שאני לא יודעת מול מי, אבל שהיא מאיימת לקחת את אבא שלי. לאבא ולי היו שיחות קשות, שבהן הוא היה אומר שהוא לא יכול יותר, שהוא מוותר.
"הרבה אנשים ניסו לעזור לאבא בדרך, כל אחד ויכולתו. אבא אובחן עם דיכאון קליני ולא הסכים לקבל טיפול. הבושה הייתה גדולה מדי, אבא חזר שוב ושוב שהוא לא רוצה שיחשבו שהוא משוגע"
היחידה ששיתפתי אותה הייתה המחנכת שלי באותה העת, מלי. אמרתי לה שאבא עצוב ואני לא יודעת איך לשמח אותו. היינו יושבות ביחד אחרי שעות הלימודים ומציירות לו ציורים, פעם פרח, פעם בית עם משפחה ובעיקר פרצופים מחייכים. כתבתי לו על אחד המכתבים "אבא היית פעם שמח, אפשר שתחזור להיות מאושר?", שאלתי בתמימות של ילדים, חשבתי שאושר הוא מתג שאפשר להדליק ולכבות כשרוצים.
אבא כבר כמעט שלא היה מחייך, רק כשהייתי מצחיקה ממש, אז השתדלתי לעשות שטויות. גם הבנתי שאבא אוהב אותי נורא, אז רבתי עם בנות כל הזמן כדי שהוא יתעסק בצרות שלי. לזמן מה השיטה שלי עבדה עד שכבר נהיה אצלו ממש חשוך. הרבה אנשים ניסו לעזור לאבא בדרך, כל אחד ויכולתו. אבא אובחן עם דיכאון קליני ולא הסכים לקבל טיפול. הבושה הייתה גדולה מדי, אבא חזר שוב ושוב שהוא לא רוצה שיחשבו שהוא משוגע.
מעולם לא בכיתי עליו בפומבי
אבא התאבד בערב שבועות. לא ציפיתי שביום חופש השעון המעורר שלי יהיה הצרחות של אמא. דניאל ואני קפצנו מהמיטה וישר שאלנו מה קרה לסבא או לסבתא. היא אמרה שקרה לאבא, לא הצליחה לדבר מרוב דמעות, הלב שלי נפל. חשבנו שאבא מאושפז בבית חולים ושהוא עבר תאונת דרכים.
ואז אמא אמרה שאבא התאבד וחיבקה אותנו חזק, דניאל ואמא בוכות ואני שותקת. חשבתי שזו בדיחה גרועה, חיפשתי את יגאל שילון קופץ מהמצלמה מתוך הסדרה פספוסים. אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שאבא לא חוזר. וגרוע מכל - גם מחקנו אותו. מאבא שנוכח בכל פיסה מחיי לאבא שלא מדברים עליו יותר בבית.
"לא שאלתי שאלות ובעיקר התביישתי. ידעתי שכולם מתביישים נורא במה שאבא עשה, כי איך זה מצייר אותנו כמשפחה? אז גם אני שתקתי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבושה היא הרוצחת השקטה, היא זו שלא מדברים עליה והיא הופכת לגדולה בהרבה יותר"
מעולם לא בכיתי עליו בפומבי, לא שאלתי שאלות ובעיקר התביישתי. ידעתי שכולם מתביישים נורא במה שאבא עשה, כי איך זה מצייר אותנו כמשפחה? אז גם אני שתקתי. ככל שהתבגרתי הבנתי שבושה היא הרוצחת השקטה, היא זו שלא מדברים עליה והיא הופכת לגדולה בהרבה יותר.
כיום אני חלק מעמותת "בשביל החיים", ומתנדבת בהעברת הרצאות להעלאת המודעות למניעת אובדנות ומספרת את סיפורי, כי אני יודעת שאת אבא היה אפשר להציל. אני יודעת שלעורר מודעות, להכיר בסימנים של אדם אובדני, לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא להתבייש לבקש עזרה, זה המתכון להצלת חיים. אני רוצה להגיע לכל אותן המשפחות שעדיין מתביישות ולעזור להן לנשום טוב יותר ולדעת שאפשר וצריך לבקש עזרה.
3 צפייה בגלריה
לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא להתבייש לבקש עזרה, זה המתכון להצלת חיים. אורי ז"ל ובתו דניאל משעול
(צילום: אלבום משפחתי)
כמשפחה עברנו ועדיין עוברים תהליך, היום אנחנו מדברים עליו בבית, מעלים זיכרונות וגם מדברים על ההתאבדות באופן פתוח. אני מעלה תכנים לרשתות, משתפת את החלקים שנוטים להסתיר, לטאטא, כי אני יודעת איך זה מרגיש להיות הילדה היחידה שאבא שלה התאבד.
ב-10.9 יתקיים היום הבינלאומי למניעת אובדנות. לפרטים על הרצאות להעלאת מודעות למניעת אובדנות היכנסו לאתר "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו, או ב-03-7487771. אם אתם או אדם בסביבתכם נמצאים במשבר ועלולים להיות אובדניים, אל תישארו לבד. פנו לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים כמו ער"ן בטלפון 1201 או באתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת.
