הנתונים מצביעים על כך שאחת מתוך תשע נשים תחלה בסרטן השד. אך נראה כי הסיכויים של נשים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל לנצח את המחלה הם נמוכים יותר. הסיבות לכך: היעדר מודעות חברתית לאבחון מוקדם ולחשיבות בדיקות שגרתיות, זמינות נמוכה לרופאים ולבדיקות, ושעות נסיעה ארוכות כדי לקבל טיפול.
קראו עוד:
"יש פער, ההתמודדות של נשים שגרות במרכז עם המחלה פשוטה יותר מאשר אלו שגרות בפריפריה", אומרת פלורנס וכשטוק (45) ממעלות־תרשיחא שאובחנה לפני כשלוש שנים. "שלחו אותי לעשות MRI בעפולה ו־CT בירושלים כי לא היו תורים ולא מכשור בקרבת מקום. בכלל, הרגשתי שהדברים מתנהלים בצורה לא מקצועית. נשלחתי למרפאות שנמצאות שעות מהבית שלי. שאלתי את האונקולוגית שליוותה אותי איך יכול להיות שאין מקום אחד שמרכז את התיק שלי בצורה טובה. היא בעצמה אמרה לי שקשה לה להודות בזה, אבל כדאי לי להגיע למרכז".
פלורנס קיבלה את עצתה של הרופאה והעבירה את הטיפול שלה למרכז. "במשך שלוש שנים הייתי כל הזמן בנסיעות", היא מספרת, "זה היה תהליך, הרבה מאוד תורים, ניתוחים ובדיקות. אבל זה עולם אחר, הכל הרבה יותר מתקדם, הרגשה שאת בידיים טובות, שאת בטוחה. אני משווה את הטיפול של נשים סביבי שמטופלות בצפון, ויש פער. אבל יש לזה גם מחיר כלכלי, מחיר של זמן, של המון אנרגיות, זה דורש המון כוחות בתקופה שאין כוחות. את נלחמת במחלה והנסיעות הן קושי נוסף. אני בחרתי לשלם את המחיר הזה, אני יכולה, אבל יש נשים שלא יכולות. יש פה חוסר צדק".
"פניתי לכירורג שד בדימונה והוא נתן לי הפניה לממוגרפיה. התור הכי קרוב היה לעוד שלושה חודשים. שאלתי את נציגת השירות בטלפון: 'אתם רוצים להרוג אותי?'"
"אין ספק שאם בדיקות ממוגרפיה ואולטרסאונד היו נגישות יותר, ונשים היו מבצעות אותן באופן שגרתי, הרבה יותר מהן היו מצליחות לשרוד את המחלה", מוסיפה יפעת (42) מדימונה, שחלתה לפני ארבע שנים, "זה מאוד יפה שעושים חודש מודעות, אבל בסופו של דבר כשהכול רחוק ולוקח הרבה זמן להיבדק ולקבל טיפול, הסיכוי שלנו בפריפריה להתמודד עם המחלה נמוך יותר".
יפעת משחזרת: "הכל התחיל מגוש שהרגשתי במקלחת. פניתי לכירורג שד בדימונה והוא נתן לי הפניה לממוגרפיה. התור הכי קרוב היה לעוד שלושה חודשים. שאלתי את נציגת השירות בטלפון: 'אתם רוצים להרוג אותי?'. נאלצתי לתאם תור במרפאה שנמצאת שעה וחצי מהבית כדי לקצר תהליכים. ההמתנה הזו הייתה עלולה להביא אותי לפספוס של הרכבת, אבל הצלתי את עצמי. כתושבת דימונה אני מקבלת טיפול פחות טוב ממי שגרה במרכז הארץ".
לקבל תוצאות בטלפון
גם אפרת שטרית, בת 55 מנהריה, שחלתה לפני כשנתיים, נאבקה במחלה במקביל לנסיעות למרכז. "באולטרסאונד נמצאו עניינים מחשידים", היא אומרת, "הבירור היה בחיפה – חודשיים וחצי אחרי. הייתי צריכה לעבור ביופסיה בשני השדיים באחד מבתי החולים בצפון, אבל המכשיר התקלקל באמצע הבדיקה של השד השני והבדיקה הופסקה. נאלצתי לרדוף אחריהם במשך כמה שבועות כדי לקבל תור לצד שני. את התוצאות שאישרו שיש לי סרטן קיבלתי בטלפון".
לאחר שהתייעצה עם כמה רופאים בחרה אפרת לקבל טיפול במרכז הארץ. "לא חזרתי לשום בדיקה בצפון יותר", היא מספרת, "אני נוסעת למרכז כי שם אני מרגישה שהטיפולים יותר מתקדמים".
אפרת משתתפת במיזם "גאמני רצה", שמטרתו להעלות את המודעות לגילוי מוקדם של סרטן השד. היא מכירה נשים רבות שנלחמות במחלה. "שאלתי את רופאת המשפחה שלי בצפון מה קורה עם הנשים שמסתמכות על הרפואה הציבורית באזור, אז היא ענתה לי שייתכן שהן בבעיה", היא אומרת, "זה עצוב, כי לכולנו אמורה להיות את אותה זכות לשירותי רפואה".
לדברי ד"ר הדיל אלסאנע, מומחית לרפואה פנימית, פעילה חברתית ומשתתפת בחממה של קרן בריאה, פעמים רבות הסיכוי למות מסרטן גדל כשאתה תושב פריפריה, גם זו החברתית. "יש עיכוב בכל שלב בשרשרת, באבחון ובטיפול", היא מסבירה, "זה ידוע שישנה מצוקת כוח אדם בשירותי הרפואה בפריפריה, לפעמים התורים מגיעים לחצי שנה. בנוסף, יש מחסור במכשירי MRI ו־CT".
ד"ר אלסאנע אומרת שקיים פער משמעותי גם בין נשים יהודיות לערביות. "יש פחות נשים ערביות שמאובחנות מאשר יהודיות, אבל הסיכוי של אישה ערבייה לשרוד חמש שנים לאחר האבחנה נמוך משל אישה יהודייה", היא אומרת, "במרבית המקרים הסיבה לכך הוא אבחון מאוחר וחוסר נגישות לשירותי רפואה. אליהם נוספים פערים סוציואקונומיים ובהשכלה".
להגיע לכל מקום
מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן בריאה המקדמת זכויות נשים במערכת הבריאות, מסבירה שהפער קיים גם במגזר החרדי. "אנחנו יודעות מדיווחי משרד הבריאות שנשים חרדיות חולות הרבה פחות בסרטן השד באופן כללי, אך מקרב החרדיות שכן חלו, אחוזי התמותה גבוהים ב־30% בהשוואה לנשים חילוניות, וזה מצביע בעיקר על אבחון מאוחר", היא אומרת, "מחקר שנערך באוניברסיטת חיפה בחן עמדות של נשים חרדיות בנוגע לבדיקות ממוגרפיה, והתברר שמקור שיעורי ההגעה הנמוכים הוא באספקטים הקשורים לאמונתן הדתית".
4 צפייה בגלריה
מיטל בנשק. "אחוזי התמותה של נשים חרדיות גבוהים ב־30% בהשוואה לנשים חילוניות, וזה מצביע בעיקר על אבחון מאוחר"
לדברי בנשק, המשותף לנשים חרדיות ומוסלמיות הוא בין היתר היותן אמהות עובדות בתאים משפחתיים מרובי ילדים. שמירה על בריאותן נדחקת לתחתית סדר העדיפויות. "הקצאת המשאבים הנחוצה היא לא רק בהוספת תורים ומכשירי בדיקה אלא גם בהשקעה בהסברה".
בהקשר זה מסבירה ד"ר שרי אהרוני, מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון בנגב, את החשיבות בהגשת המידע שבכוחו להציל חיים. "בישראל חיות קהילות שיש להן גישה מצומצמת לשירותים רפואיים, כמו למשל בכפרים הלא מוכרים בנגב", היא אומרת, "צריך להרחיב את השירותים והנגישות ולהשתמש בכלים שרכשנו כדי להיטיב עם כלל הנשים בישראל".
אפרת שטרית: "שאלתי את רופאת המשפחה שלי בצפון מה קורה עם הנשים שמסתמכות על הרפואה הציבורית באזור, אז היא ענתה לי שייתכן שהן בבעיה"
לדברי עו״ד בר חן־לוי, אחראית תחום מיצוי זכויות ב"אחת מתשע", הפער מתבטא גם ביכולות הכלכליות להתמודד עם המחלה. "הרבה פעמים נשים מהפריפריה לא מודעות לזכויות שלהן כשזה קשור בסרטן השד", היא אומרת, "וכשהן נמצאות במצב כלכלי מורכב והמחלה לא מאפשרת להן לעבוד, יש לכך השפעה גדולה".
תגובת משרד הבריאות: "המשרד פועל לצמצום פערים במערכת הבריאות, ובפרט בין הפריפריה למרכז. בדיקת רופא כירורג, ביצוע ממוגרפיה ובדיקת אולטרסאונד נמצאים בפריסה טובה יחסית בכלל הארץ. קופות החולים פועלות על מנת שהנשים ייגשו לבדיקות לגילוי מוקדם ללא קשר למקום מגוריהן. יחד עם זאת, משרד הבריאות מכיר בכך כי ישנם פערים בשירותים ספציפיים, לדוגמה מומחים בגנטיקה שאמונים על בירור הרקע המשפחתי והגנטי של המטופלים והמטופלות בסרטן השד".
