כל מי שגידל כלב מכיר את זה: מורידים אותו לטיול לילי, חושך בחוץ, הוא מרחרח קצת בדשא עד שהוא מוצא את הנקודה המושלמת לכרוע בה, ולעשות את הדבר שלשמו טרחתם לצאת מהבית. כשהוא מסיים אתם, כמו האזרחים שומרי החוק שאתם, שולפים שקית ואוספים גוש מכובד. אלא שאז אתם קולטים שהגוש קר - מה שמעיד על כך שהוא שייך לכלב אחר שעבר שם קודם. חלחלה של גועל עולה בכם.
גם אם אין לכם כלב, התחושה הזו אולי מוכרת לכם מהפעם ההיא שבה נאלצתם להחליף חיתול לילד שהוא לא שלכם, לקנח את האף לחברה של הילדה או לנשק בטעות את השפתיים במקום את הלחי של מי שאינו בת או בן זוגכם. כזה הוא גועל, סובייקטיבי, יחסי ועם זאת – תמיד שם ולגמרי אוניברסלי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
על פי הפסיכולוג האמריקני רוברט פלוצ'יק, גועל הוא אחד משמונת הרגשות הבסיסיים שכל בני האדם חשים, לצד כעס, פחד, עצב, הפתעה, ציפייה, אמון ושמחה. הוא עולה כתגובה למפגש עם דברים שנראים לנו לא נקיים, מזהמים, לא אכילים ואפילו מסוכנים. הפסיכולוג פול אקמן מצא ש"פרצוף הגועל" הוא אחד משש הבעות הפנים העיקריות שזהות לכל התרבויות בעולם, כך שגם אם תגיעו לשבט בודד באמזונס סביר שתזהו את התכווצות הגבות, צמצום העיניים, הפה הנפתח והלשון שבולטת החוצה - כאילו מנסה לירוק את מה שעלול להיכנס לפה.
לא מדובר בעווית שרירותית. לפרצוף הגועל יש תפקיד חשוב: כשאנחנו מזהים משהו שעלול להיות מסוכן לנו, אות אזהרה נשלח לאזור במוח שנקרא אינסולה, והוא עוזר ליצירת תחושת הגועל. האינסולה גם מזהה את פרצוף הגועל אצל אנשים אחרים, כדי שנוכל ללמוד מניסיונם ולהתרחק מסכנות. אומנם בימינו זה פועל בעיקר לטובת מי שמתלבט אם לנסות גלידה בטעם לבּנה וזעתר, אבל בעבר זה הציל תרבויות שלמות שליקטו גרגירי יער ופטריות.
באופן היסטורי, גועל נתפס כקשור לאוכל. המילה האנגלית Disgust מקורה במילה הלטינית גוסטוס, כלומר טעם. דרווין היה אחד הראשונים להתייחס לגועל, והוא הניח שהגועל קשור בעיקר לחוש הטעם ולדחייה של מזון בעייתי. הפילוסוף אוראל קולנאי פרסם ב-1929 את מאמרו "על הגועל", ובו קישר בין גועל למוות. ד"ר חנה פרוינד-שרתוק, במאמרה על הגועל, הבחינה שקולנאי טען שמה שמגעיל אותנו זה בעצם עודף חַיּוּת במקום לא מותאם - בגידולים ובמורסות למשל - או להיפך, נוכחות של חיים בתוך מוות כמו גופה מתפרקת, שמגעילה אותנו יותר משלד עצמות.
קולנאי הבחין שמצבים מגעילים מתאפיינים בין השאר בשמנוניות, התפוררות, ריריות, דביקות, טחב וריקבון. קולנאי הצביע גם על פרדוקס המשיכה שיש לנו ביחס לדברים מגעילים: הדחף להסתכל על המקלונים אחרי שאנחנו מנקים את האוזניים, או הצלחתן של תוכניות ריאליטי עם אתגרים מזוויעים, כמו מבחן הטעימות ב"הישרדות" או הסדרה הפופולרית "אפקט הפחד".
אנדרס אנגיאל, שכתב מאמר על גועל ב-1941, טען שאנחנו עשויים לחוות צבעים, צלילים, טעמים וריחות כלא נעימים, אבל הם לא יכולים להיות מגעילים בפני עצמם. הוא סיפר על טיול שבמסגרתו חלף ליד צריף בשדה, שממנו נדף ריח חריף של נבלה. התחושה הראשונית שעלתה בו הייתה חלחלה, אלא שאז הוא גילה שהריח היה שייך לדבק עצים. "מיד נעלמה תחושת הגועל, והריח כעת נחווה כנעים למדי, כנראה בגלל אסוציאציות נעימות שיש לי עם נגרות". אנגיאל פתח את האפשרות לכך שגועל הוא לא רק תוצר ביולוגי-אבולוציוני, אלא גם סובייקטיבי-תרבותי: אם ישראלים נגעלים מעטלפים, זה לא בהכרח אומר שסינים לא יראו בהם מעדן.
באמצע שנות ה-60 נכנס למערכה המגעילה פרופ' פול רוזין מאוניברסיטת פנסילבניה. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" הוא סיפר שהעניין שלו בגועל התחיל דווקא בבשר. הוא תהה מדוע אנשים שלא אוהבים בשר ממש נגעלים ממנו, ולמה בשר רקוב מגעיל אותנו יותר מאשר תפוח רקוב. לדבריו, תחושת הגועל התחילה מאוכל ומהעובדה שאנחנו יצורים אוכלי-כל. בהיותנו כאלה, אנחנו צריכים מנגנון אשר מצד אחד יאפשר לנו להיות מספיק פתוחים לטעמים ולמאכלים חדשים, כדי שלא נרעב, ומנגד יגרום לנו להיזהר ממאכלים שעלולים להזיק לנו. הוא יצא מתוך ההנחה שאם הגועל היה אך ורק תופעה ביולוגית, כולם היו נגעלים מאותם הדברים.
בשנת 1986 פורסם מאמר פורץ דרך, שחיבר באופן ישיר בין גועל לבין רגש. רוזין ועמיתיו ביקשו מהנחקרים לענות על שאלות כמו "האם הייתם טועמים מרק שערבבו אותו בעזרת מחבט זבובים?" או "האם הייתם חובשים כובע וינטג' עם סמל נאצי?". התוצאות העלו שהגועל מושפע לא רק מהאובייקט עצמו, אלא גם ממה שאדם יודע, או חשב שהוא יודע, על האובייקט. גועל הוא לא רק אינסטינקטיבי, הוא גם מזכיר לנו שאנחנו נעלים יותר מבעלי החיים. אנחנו מדממים ומפרישים בדיוק כמו יונקים אחרים - אבל נגעלים מהפרשות של אחרים (למעט דמעות, שהן ההפרשות היחידות שאין לבעלי חיים). אנחנו זקוקים למגע ולסקס, אבל נגעלים מהרעיון לקיים יחסי מין עם הקרובים לנו. לאורך האבולוציה גייסנו את תחושת הגועל החייתית כדי לבדל את עצמנו מבעלי החיים, ואף להמחיש – לעצמנו בעיקר - שאנחנו יצורים מורכבים יותר.
"יש כאלה שבניסיון להסביר את הגועל הולכים לביולוגיה בצורה מאוד ברורה", מסביר יורם שורק, כימאי ובעל בלוג בנושא מדע פופולרי. "לטענתם אנחנו נגעלים ממה שיכול לסכן אותנו, להביא לנו טפילים וזיהומים. נכון שפוטנציאל ההיגעלות קיים בנו מלידה, אבל אנחנו לומדים די מאוחר ממה להיגעל. זה לא כמו פחד שהוא תחושה שמטרתה להגן עלינו, וגם פעוט מרגיש אותה. רק עם הזמן אנחנו לומדים שג'וק זה מגעיל ופרפר לא.
"גם קרבה משפיעה על הגועל. משיכה מינית מנטרלת את הדחייה מנוזלי גוף, ואם מופיע גועל במערכת זוגית זה כנראה סוף האינטימיות. גם אצל הורים מנוטרלת תחושת הגועל מכל הפליטות והפצעים והחיתול המלוכלך של הילדים שלהם. אין סיבה להניח שקקי של הילד שלנו יהיה עם פחות חיידקים מקקי של ילד אחר. זה לא עניין ביולוגי, אלא עניין של מתי אתה מדליק ומכבה את המנגנון, וזה קורה בהתאם למוסכמות החברתיות ולהרגלים. לתרבות יש תפקיד מאוד חשוב במנגנון הזה, והיא גם זו שמפעילה אותו כשאין לו שום משמעות הגיונית - לדוגמה, ההפרדה הגזעית בדרום אפריקה, או בהודו בין הקאסטות, נשענת על תחושת גועל".
"אצל הורים מנוטרלת תחושת הגועל מכל הפליטות והפצעים והחיתול המלוכלך של הילדים שלהם. אין סיבה להניח שקקי של הילד שלנו יהיה עם פחות חיידקים מקקי של ילד אחר, אז זה לא עניין ביולוגי"
שורק מזכיר שבארצות הברית בתקופת ההפרדה הגזעית לא הסבירו לילדים לבנים למה אסור לשחורים להיכנס לבריכה. זה היה נחשב לאקט מעורר גועל, וככזה הוא לא דרש הסברים: "את לא מסבירה לילד למה קקי של כלב על המדשאה זה איכסה. הוא קולט ממך את הבעת הגועל, את הרתיעה, וזה מספיק. גועל הוא כלי מאוד חזק שעוקף מנגנונים של רציונליזציה. אפילו מי שדיבר בתקשורת מטעם קיבוץ ניר דוד על המאבק סביב נחל האסי פנה לתחושת הגועל. ממש יכולת לקרוא בתיאורים שלהם את הישראלי שישאיר שאריות קבב שוחות במים - וזה היה צעד חכם ואפקטיבי מבחינתם".
11 צפייה בגלריה
לתפיסתנו גועל הוא מידבק, ואם נבוא במגע איתו הוא עלול לזהם אותנו
(צילום: Shutterstock)
מחקר נוסף של רוזין מצא שאנחנו תופסים גועל כתחושה מידבקת: אם נבוא איתו במגע הוא עלול לזהם אותנו - גם אם אין לזה שום צידוק הגיוני או מדעי. "יש בזה היגיון ביולוגי", מסביר שורק. "כשאת מגיעה לסביבה שאת לא מכירה את המזון שבה, עדיף להיות קונפורמית. עדיף להסתכל מסביב ולראות מה כולם עושים. זה קיים גם בעולם החי – מה שכולם מסביבי אוכלים הוא כנראה לא רעיל. אם מישהו נרתע ממשהו ואני לא יודע עליו שום דבר, כדאי גם לי להימנע".
אותה תחושת גועל גזענית בדרום אפריקה או בארצות הברית זהה לגועל שעולה בנו כשאנחנו רואים מישהו שמתנהג באופן שמאיים על תפיסת העולם שלנו. סוג הגועל הזה התפתח בזמן שבדתות שונות התחילו להנהיג טקסים וכללים שקשורים לקדושה ולטוהרה, העומדים על הגבול שבין דתי להיגייני, כמו למשל נטילת ידיים אחרי נגיעה במת. "עם הזמן המנהגים האלו התחילו להיתפס כמשהו שיש לו היבט מוסרי", מסביר ד"ר יאיר בן דוד, חוקר ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של המוסר ומחבר הספר "איך להיות טוב". "הפרה של המנהגים עוררה תחושה של 'גועל מוסרי'. הגועל התחבר באופן יותר דומיננטי למוסר והשפיע עליו. לא סתם נולד הביטוי 'ריקבון מוסרי'".
אבל הגועל משפיע לא רק על שיפוט של פעולה, או של האדם שמגעיל אותנו. "היום כבר ידוע שהגועל משפיע על השיפוטיות שלנו באופן כללי. במחקר אחד ביקשו מאנשים לשפוט כל מיני עוולות מוסריות, ובמקביל יצרו אצלם תחושה חיצונית של גועל - הפיצו מסביבם ריח מסריח או הושיבו אותם בחלל מלוכלך", מספר בן דוד. במחקר אחר, נבדקים צפו בקטעים מהסרט "טריינספוטינג" ואחר כך התבקשו להתייחס למצבים חברתיים. בשני המקרים נמצא שאנשים שופטים באופן חמור יותר ברגע שהם חווים גועל.
במחקר שנערך באוניברסיטת קורנל נמצא שאנשים עם רגישות גבוהה יותר לגועל דיווחו גם על השקפה שמרנית יותר מבחינה פוליטית, ועל נטייה להצביע לצד הרפובליקני. הם גם דיווחו על שמרנות מינית
בשנים האחרונות חוקרים בודקים אם גועל משפיע גם על דעותינו הפוליטיות. במחקר שנערך באוניברסיטת קורנל לפני כעשור נמצא שאנשים עם רגישות גבוהה יותר לגועל דיווחו גם על השקפה שמרנית יותר מבחינה פוליטית, ועל נטייה להצביע לצד הרפובליקני. הם גם דיווחו יותר על התנגדות לנישואים חד-מיניים ועל שמרנות מינית באופן כללי. בהמשך ניסו ליצור את הפעולה ההפוכה: להגעיל אנשים ואז לבדוק את דעותיהם. נמצא שכאשר אנשים חשים גועל, אפילו כתוצאה מחשיפה לתמונות של פצעים או של מקקים, עמדותיהם זזות ימינה.
באחד השאלונים הוזכר לנבדקים לשטוף ידיים מחשש להידבקות בשפעת החזירים. לאחר מכן הם נשאלו שאלות על נושאים שקשורים למיניות אך אינם לא מוסריים אלא רק נחשבים לטאבו, כמו קיום יחסי מין בבית של סבתא (מבלי שהיא נוכחת כמובן). המחקר מצא שעצם התזכורת שהם צריכים לשטוף ידיים הפכה אותם לשמרנים יותר. מסקנה דומה עלתה גם במחקרים שערכה ד"ר פזית בן־נון בלום, חוקרת של פסיכולוגיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית, שמצאה כי חשיפה של אנשים למראות ולאובייקטים מעוררי גועל מגבירה את ההתנגדות שלהם כלפי סוגיות חברתיות כמו הפלות והומוסקסואליות.
בן דוד חושב שצריך להמשיך לחקור את זה, "אבל בהחלט רואים ששמרנים יותר מקדשים את ערך הטוהרה מליברלים, והטענה היא שאולי זה קשור לזה שהם חשים יותר גועל".
אז מה הביצה ומה התרנגולת?
"הטענה היא שהגועל הוא ההתחלה - הם חשים יותר גועל כלפי האחרים, ואז הם גם יותר מאמינים בערך הטוהרה. אבל אנחנו רואים שיש גועל מוסרי גם בקרב ליברלים. הרבה פעמים נראה שליברלים הם שמרנים בהכחשה".
היית אומר שהחברה הופכת להיות יותר מוסרית, ולכן גם יותר שמרנית? או להיפך?
"אני לא בטוח שהחברה יותר נגעלת מוסרית, פשוט יש לנו יותר יכולת ביטוי של הרגשות האלו. פעם לאנשים לא היה איפה לבטא את עצמם אם הם היו רואים מקרה מזעזע מוסרית, נגיד כמו של מייקל ג'קסון. כיום יש את המרחב האינטרנטי, שמאפשר לבטא את הגועל יותר בקלות ועם פחות מחיר אישי, ולכן אנשים קופצים לזה יותר".
אפרופו מייקל ג'קסון, הגועל המוסרי מהמעשים שלו יכול להפריע לנו גם ליהנות מהמוזיקה שלו?
"הרבה פעמים במקרים של אמנים שאנחנו אוהבים, נצליח לכופף את השיקולים המוסריים ונגיד שאנחנו עושים הפרדה בין האדם לאמנות - אבל אם נחוש גועל מהמעשים, זה כבר ישנה את כל התמונה, ויכול מאוד להיות שההנאה תהיה פחותה. אני יכול לעוות את ההיגיון כדי שיתאים למה שאני מרגיש כלפי המוזיקה, אבל גועל מוסרי הוא כבר מניע מאוד חזק".
אז אם אנחנו רוצים להפיל פוליטיקאי, אנחנו צריכים לצלם אותו מחטט באף?
"כן. אם ניגעל ממנו, זה יגרום לנו לחשוב שהוא פחות מוסרי".
העוצמה של הגועל מעניקה לו תפקיד כפול: מצד אחד הוא כלי לתעמולה נגד מגזרים, ומצד שני הוא משמש כמצפן מוסרי. "היכולת שלנו להעביר את הגועל מהביולוגיה לתרבות ומשם למוסר התפתחה לדברים איומים ונוראים. כל החרדות הגזעניות מנישואי תערובת ומהתבוללות מתוכנתות על ידי תחושת גועל, ולא הסברים", טוען שורק, "אבל יכול להיות שיש לזה גם אלמנטים חיוביים. כיום פדופיליה זו עבירה מוסרית שאנחנו מתייחסים אליה – ובצדק – בתיעוב גדול מאוד, אבל בשנות ה-60 היו בצרפת הוגי דעות שטענו שילדים הם מיניים מלידתם, ולכן צריך להוריד את גיל ההסכמה, ושהאיסור הוא כניעה למוסר בורגני. למרבה המזל היו כאלו שהתנגדו לרעיון רק בגלל שהוא העלה בהם תחושת גועל.
"לפעמים ה'איכס' הפשוט, הלא מתוחכם, בלי עומק פילוסופי, מוליך אותנו למקום נכון. הרבה פעמים יש סיבה מאחורי האיכס, גם אם אנחנו לא יכולים לנסח את זה בצורה קוהרנטית. לפעמים הוא מוליך אותנו להמון שטויות, כמו להאמין שחולדה יותר מזוהמת מחתול רחוב, אבל עולם בלי גועל הוא עולם פחות תרבותי, פחות בטוח. אנחנו צריכים את הגועל, וצריכים את החברה שתגיד לנו מה מגעיל".
ד"ר חנה פרוינד-שרתוק, מרצה לאמנות ופילוסופיה בשנקר, מציעה לקחת את הגועל בעירבון מוגבל: "לגועל יש את ההנחה שאם הוא עולה, כנראה שזו אמת, אבל הוא נוצק בתבניות התרבותיות שלנו. הוא לא מגלה לנו שום אמת שאנחנו לא תכנתנו אותה. הוא כאילו אומר לנו את האמת, כאילו נחשב לממשות, למשהו שלא קשור בנו, אבל למעשה הוא מיוצר בדמותנו".
פרוינד-שרתוק כתבה את הדוקטורט שלה על פגיעה עצמית באמנות, וב-2019 יצא ספרה "למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "כשמסתכלים על האקטים של כל האמניות והאמנים שעושים את זה, ולא הרבה עשו את זה, תמיד הם מתעסקים בבעייתיות של המציאות שלנו, והם משתמשים בכל מיני אופנים מעוררי גועל, לא רק בפגיעה עצמית. מרינה אברמוביץ', למשל, ישבה בתוך עצמות ובשר בעבודה שלה. גינתר ברוס, ששייך לתנועת האקציוניסטים הוינאיים, השתין ואונן תוך כדי שהוא שר את ההימנון. מתוך הדבר הזה הגעתי לשאול שאלות על גועל".
ב-2011 היא כתבה מאמר שהוקדש לגועל. "ניסיתי להגיד דברים על החלקים האבולוציוניים-ביולוגיים שלו, למרות שזה גם בעייתי. הטבעי הוא לא באמת טבעי, בגלל שאנחנו מגדירים אותו. בגועל, כמו בבושה, מאוד קל לראות איך המוסכמות החברתיות מגייסות את הגוף. אנחנו כן מרגישים גועל כשאנחנו עומדים ליד חרדי באוטובוס והוא מסריח לנו. ברור שאנחנו מרגישים את הריח, אבל גם יש לנו את הרעיון החברתי לגבי מי מגעיל אותנו ומי לא. יכול להיות שאם היה עומד לידנו איש בחליפה ועם תיק של עורך דין, זה לא היה מפריע לנו. המוסכמות החברתיות משפיעות לנו על הגוף. אני לא יכולה להתכחש לכך שאני באמת נגעלת כשאני מריחה אוכל של קבוצת אנשים שמופלית לרעה בחברה, אבל בגלל שזה רגש כל כך דומיננטי, זה בולט שהיסודות האבולוציוניים-ההישרדותיים והיסודות התרבותיים-החברתיים שלו קשורים אחד בשני".
אפשר לעשות "חיווט מחדש"? במאמר שלך דיברת על גועל מנשים מבוגרות. אפשר לשנות את זה?
"בגלל שזה נוצר על ידינו, זה גם יכול להשתנות על ידינו. זה לא משהו מלמעלה או מהטבע. לי יש מגנון שהמצאתי במאמר: כשאנחנו מרגישים גועל, במקום להאמין בזה – כי כל הקטע עם גועל זה שהוא מנסה לשכנע אותי שאם משהו הגעיל אותי כנראה שהוא מגעיל - אפשר להשתמש במקום העוצמתי הזה כדי לחשוב אילו קהילות נמצאות כאן בשוליים. גזענות נגד חרדים היא דוגמה טובה, ויש כמובן את האופן שבו אנחנו מתייחסים לאתיופים או לערבים, או לעניים, להומוסקסואלים וגם לנשים – בטח לנשים מבוגרות. כתבתי שצריך לסרק את הגועל נגד כיוון השיער. לא לתת לו להתעורר. במקום לעמוד ליד חרדי באוטובוס ואז ללכת ולהגיד נגדו דברים, שנייה לחשוב על זה".
אבל אנחנו כל הזמן אומרים שצריך להקשיב לתחושות הבטן, ואת בעצם אומרת לא להקשיב להן.
"ברור שלא להקשיב להן. למה שלא לחשוב במקום זה? אנחנו כולנו יצורים של התרבות שלנו, ואנחנו מתוכנתים כך או אחרת להרגיש. כמו שרועה צאן דוחף את העדר שלו למרכז, הכוחות החברתיים דוחסים אותנו אל אותו המקום. התפקיד שלנו זה לא להגיד 'ככה זה', אלא לשאול – על הדברים שאנחנו רואים בטלוויזיה, פוגשים ברחוב ועל הרגשות שעולים בנו. ברור שיתעורר בנו גועל, אבל אלה בדיוק האויבים הפנימיים. מולם צריך לנהל משא ומתן. זה לא קשור לקבלה עצמית. זה קשור להתבוננות ביקורתית על הסדר הרגיל, על החינוך שלנו ועל אלמנטים בתרבות שלנו.
"אני מראה לתלמידים שלי פרסומת ליוגורט עם משפחה שבה כולם יפים ובלונדינים, ולכאורה זו ההוויה שאנחנו שואפים אליה, אז זה כאילו לא מגעיל, אבל זה בדיוק המקום שצריך לעורר בנו גועל ביקורתי. סייד קשוע בטור שלו סיפר שכשביקר עם בנו הקטן בברכת שחייה בירושלים, ניגש ילד אחר אל בנו וניסה להתיידד איתו. קשוע כותב: "'באיזו שפה אתם מדברים?' שאל הילד בחיוך... 'ערבית', ענה בני לילד וחייך. 'איכסה', הגיב הילד והמשיך להביט בבן שלי שעה קלה לפני שחזר לזרועות אמו. את המבט של בני אני לא אשכח לעולם. מבט שהעביר בי צמרמורת איומה והרעיד את ידיי. זה היה מבט מחייך שהתחלף בן רגע במבט המום, שבמהרה הפך למבט נעלב ואחר כך למבט מאשים'". ברור כשמש שזה לא שהגוף של הילד הוצף גועל בגלל שהוא ראה שערה על סבון. לכן התגובה הזו של 'איכס' לערבית נובעת בדיוק מהמקומות שאותם צריך לבדוק".
