כ-100 אלף שקלים בשנה מוציאה נעמה ברוך מגבעת זאב על לימודי רפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת הומניסט במילאנו, איטליה, שם היא לומדת זו השנה החמישית. "בארץ ניגשתי חמש פעמים למבחן הפסיכומטרי", היא מספרת. "התחלתי כבר בגיל 19, עוד במהלך הלימודים בתיכון, כיוון שמסלול לימודי הרפואה ארוך ורציתי להתחיל מוקדם ככל האפשר. אבל ציון 718 פסיכומטרי ובגרות בממוצע 111.7 לא הספיקו, ולאחר שתי שנות שירות לאומי נרשמתי ללימודים באיטליה". ברוך נהנית מהלימודים, מהאווירה ומהמגורים. את עלויות הלימודים והמחיה היא מממנת ממלצרות ועבודות מזדמנות, ומסתייעת גם בהוריה. "לא, אין לי כוונה לחזור לארץ. אני לומדת רפואה באנגלית, מה שיקל עליי להיבחן במבחן הרישוי האמריקאי שיאפשר לי לעבוד במדינות רבות". מתברר כי לעומת המבחן האירופי, שמאפשר לרופא שעמד בו לעסוק במקצוע בכל אירופה, המבחן האמריקאי מקנה רישוי לעסוק ברפואה בארצות־הברית, בישראל ובמדינות אחרות ברחבי העולם.
למבחן כבר החלה ברוך ללמוד, וכעת היא מתלבטת אם להגר לאיטליה או לארצות־הברית: "הדבר היחיד שאולי יגרום לי לחזור הוא האפשרות לעשות סטאז' בארץ לפני התמחות. יש לי חברים נוספים כאן, ביניהם כאלה ששירתו ביחידות מובחרות, וגם הם לא מתכוונים לחזור.
"אני רוצה להיות רופאה. זו עבודה שמרגשת מחדש בכל יום. בארץ יש אלפים שרוצים ללמוד אבל מתקבלים רק מאות במקום לפתוח עוד בתי ספר לרפואה. התוצאה היא, שרבים נאלצים ללמוד בחו"ל בלית ברירה".
מצוקת הרופאים המתמחים:
"עוד 400 בארבע שנים"
בכל שנה מנסים אלפי סטודנטים בעלי נתונים מעולים להתקבל ללימודים בפקולטות לרפואה בארץ. על כל מקום באחת מהפקולטות לרפואה מתמודדים כיום חמישה מועמדים. רבים ניגשים שוב־ושוב לבחינות הבגרות ולמבחן הפסיכומטרי, עד שש ושבע פעמים, בניסיון לשפר את סיכוייהם, אבל רק 800 סטודנטים לרפואה יתחילו ללמוד השנה בששת בתי הספר לרפואה בארץ. המספר נראה נמוך במיוחד? עד לפני כשלוש שנים מנה כל מחזור חדש 500 סטודנטים בלבד. רבים מאלו שלא הצליחו להתקבל, זונחים את החלום ופונים ללימודים במקצועות אחרים, אך מדי שנה בוחרים כ־500 אחרים להמריא לחו"ל, בעיקר לאירופה, כדי להגשים אותו, ביניהם בנים ובנות של רופאים בכירים במערכת הרפואה הישראלית. הם מצטרפים לאלפים אחרים, שנמצאים בשלב מתקדם במעלה שש שנות הלימוד הנדרשות.
כל זאת, מול המחסור האדיר ברופאים בישראל, שנמשך כבר שנים ארוכות, מורגש עוד יותר בתקופת הקורונה ומתחדד על רקע מחאת המתמחים. מנתוני ארגון ה־OECD עולה, כי שיעור הרופאים שמצטרפים למעגל הרפואה בישראל עומד על 5 רופאים חדשים לכל 100 אלף ישראלים, לעומת 11.5 רופאים ל־100 אלף איש במדינות החברות בארגון. על־פי התחזיות, המצב צפוי עוד להחמיר בעשור הקרוב על רקע פרישה לגמלאות של מאות רופאים. על־פי הדו"ח האחרון שפירסם משרד הבריאות, כ־58% מהרופאים שעובדים כיום בישראל למדו רפואה בחו"ל — זהו השיעור הגבוה ביותר במערב של רופאים המוכשרים מחוץ למדינתם בקרב מדינות ה־OECD. לעומת זאת, שיעור המסיימים לימודי רפואה בישראל הוא מהנמוכים במערב.
ועדה משותפת למועצה להשכלה גבוהה ולמשרד הבריאות, לבחינת מבנה הלימודים ולמיפוי "השדות הקליניים" בלימודי רפואה, צפויה להגיש בקרוב את מסקנותיה, שיכללו המלצות לייעול ולשיפור ההכשרה ולהגדלת מספר הסטודנטים לרפואה בישראל ("השדות הקליניים" הן המחלקות בבתי החולים, שבהם מתבצע חלק ניכר מהכשרת הרופא — ת.ט). אתמול הודיעו שרי החינוך והבריאות, כי גיבשו בינתיים תוכנית לפיה יתווספו 400 סטודנטים לפקולטות לרפואה ברחבי הארץ בארבע השנים הקרובות, 60 מתוכם כבר השנה. המהלך הכולל אמור להוסיף למערכת כוח־אדם שיאפשר את הפחתת העומסים בבתי החולים.
אלא שמדובר בינתיים בטיפה בים, שלא פותרת את בעיית המחלקות החסרות להכשרת הסטודנטים, ושלא תחזיר לארץ את המאות שיפתחו בקרוב את שנת הלימודים שלהם באירופה. ההוצאה הנדרשת ללימודי רפואה בחו"ל מוערכת בסכום של בין חצי מיליון ל־700 אלף שקלים, שאותם משלמים הסטודנטים מכיסם, מקבלים מן ההורים או נוטלים הלוואות כספיות גבוהות. גם לאחר שעברו את משוכת שכר הלימוד, הוצאות המחייה — הניתוק מהמשפחות והבדידות בארץ זרה לא מקילים עליהם. יתרה מזאת — בארץ הם אינם מוכרים כלל כסטודנטים, ולכן אינם זכאים להקלות בתשלומי הביטוח הלאומי, ביטוח הבריאות והתחבורה הציבורית, שלהן זכאים סטודנטים בישראל. לכך יש להוסיף את ההוצאות על ביקורים בארץ פעמיים בשנה לפחות, על ביטוחים לתקופת השהייה בחו"ל ועל ויזת הסטודנט. למרות שכאמור, המדינה נהנית לבסוף ממרביתם, היא אינה משקיעה בהם אגורה.
בוחרים להתנדב
בדו"ח האחרון שהקדיש לנושא, בשנת 2017, התייחס מבקר המדינה לריבוי בוגרי המוסדות בחו"ל בקרב מקבלי רישיונות הרופא בישראל:
"השיעור הגבוה של רופאים ישראלים שלמדו בחו"ל וקיבלו רישיון לעסוק ברפואה בישראל מצביע על כך, שמדינת ישראל נסמכת במידה רבה, על בוגרי רפואה שאין לה השפעה על התכניות להכשרתם". לדבריו, "בכך המדינה מוותרת על יכולתה להכשיר את עתודת הרופאים הטובים ביותר שהיא זקוקה לה, ואינה מאפשרת להם ללמוד בארץ במסגרת לימוד שהיא עצמה קבעה את מתכונתה, תכניה או את הצוות האקדמי שלה". עוד הזהיר המבקר, כי חלק ניכר מהרופאים הללו למדו במוסדות שרמתם ואיכותם אינה מפוקחת.
ד"ר ואדים פרידמן, רופא עיניים בוגר תיכון "בליך" ברמת־גן, אב לשני ילדים, למד רפואה באוניברסיטת צ׳ארלס שבפראג, והחליט להשתקע שם עם משפחתו לאחר שקיבל עבודה בבית־חולים ובקליניקה פרטית. ההחלטה לא הייתה קשה: הוא קיבל הצעות להתמחות גם מבתי חולים בגרמניה, באוסטריה ובשוויץ, תמורת שכר גבוה במיוחד, בעוד שחבריו שחזרו ארצה נאלצו להתמודד עם קשיים ביורוקטיים. הוא מספר, שכבן לשני הורים רופאים וכבוגר מגמת פרחי רפואה בתיכון, לימודי רפואה היו המסלול הטבעי מבחינתו, והוא נערך להירשם ללימודים בארץ. אולם אז פגש בקורס ההכנה לפסיכומטרי חבר מהתיכון, גם הוא בן להורים רופאים, שסיפר לו כי לא התקבל ללימודי רפואה גם עם ממוצע בגרות 119 וציון פסיכומטרי 737. פרידמן החליט לגשת ישירות למסלול חו"ל. "ויתרתי מראש. החבר שלי החליט בסופו של דבר ללמוד בקרואטיה ואני למדתי בפראג, למרות שהוצאתי 760 פסיכומטרי וממוצע הבגרות שלי היה מעל 100".
למימון הוצאותיו בפראג עבד כמאבטח ונעזר בהוריו, כשהוא צופה בעיניים כלות בחבריו הסטודנטים מסקנדינביה ומאנגליה, שקיבלו סיוע מהמדינות שלהם בהלוואות ללא ריבית, ובסטודנטים מערב הסעודית — שקיבלו מימון מלא כדי שבתום הכשרתם יחזרו לארצם כרופאים.
פרידמן: "באיחוד האירופי יש הכרה בלימודים באוניברסיטת צ'ארלס, וזה מקנה לי מגוון אפשרויות. כשאני רואה מה קורה עם החברים שחזרו לארץ, ברור שאין לי עניין לחזור: הם מספרים שמתייחסים אליהם כאל סוג ב', יש סחבת ובירוקרטיה בטיפול בקליטה, וקשה להם לקבל מקום להתמחות. יש כאלה שמתנדבים בבתי החולים בתקווה שייקלטו בהמשך בשכר. אני לא מבין: הרי חסרים רופאים בארץ, והסטודנטים הרי מממנים בעצמם את ההכשרה שלהם בחו"ל. אז במקום לסייע להם ולשדר שהם רצויים, עושים הכול כדי לגרום לעזיבתם".
ד"ר משה כהן, מייסד ומנכ"ל מכינת "מדיקל דוקטור" ללימודי רפואה בחו"ל: "המדינה צריכה צלצול השכמה בנושא לפני שיהיה מאוחר מדי. ההזנחה של הסטודנטים הללו וההצעות הקוסמות שמגיעות אליהם מחו"ל יובילו לבריחת מוחות. כאן במכינה אנחנו מלווים אותם לאורך שנות לימודיהם ועושים הרבה על־מנת להחזיר אותם. המדינה צריכה לקחת אחריות, לתמוך בהם ולא להעלים עין מצרכיהם".
מחסור במרצים
דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, פרופ' אהוד גרוסמן, מדגיש, כי בשנים האחרונות חל אומנם גידול משמעותי במספר הסטודנטים לרפואה, אך מדובר במענה חלקי בלבד: "במהלך העשור האחרון הפקולטות לרפואה בשיתוף המועצה להשכלה גבוהה הכפילו את המספר.
יחד עם זאת חשוב להדגיש, שהכשרת סטודנטים לרפואה היא תהליך מורכב, שכולל לימודים פרה־קליניים ולימודים קליניים שמתבצעים בבתי החולים ליד מיטת החולה ומחייבים שדות קליניים. לצערנו, יש בארץ מעט שדות קליניים להוראה, בעיקר בתחום רפואת ילדים, בגניקולוגיה ובמיילדות, ועל כן לא ניתן להגדיל עוד את מספר הסטודנטים. פתיחת מחלקות חדשות ותוספת תקנים תאפשר להגדיל את המספר וגם תאפשר לבוגרים למצוא מקום התמחות. מערכת הבריאות בישראל היא מהטובות בעולם, וכדי שנשמור על חוסנה יש לאפשר לכמה שיותר סטודנטים לרפואה ללמוד בארץ".
דיקן הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר־אילן בגליל, פרופ' קרל סקורצקי, מאמין כי בשנים הקרובות צפויה הגדלה משמעותית במספר הרופאים שיוכשרו בישראל. "אנחנו ערוכים לגדול ב־50% בהינתן התשתיות והתקציבים המתאימים", הוא אומר, "אני לא מוטרד מבריחת המוחות בשלב המוקדם: רוב הסטודנטים שיוצאים ללמוד בחו"ל חוזרים לכאן להתמחות. בריחת מוחות מתרחשת לעתים לאחר ההתמחות, כאשר רופאים מוכשרים מקבלים תנאים טובים יותר בחו"ל. האתגר המשמעותי הוא בהגדלת מספר המקומות בהם הסטודנטים יכולים להתמחות ובגידול משמעותי ב'שדות הקליניים', שקריטיים להשלמת ההכשרה כרופאים".
לפי סקורצקי, בנגב ובגליל יש מחסור משמעותי ברופאים שיכולים להכשיר את הדור הבא: "צריך לקחת רופאים עם פוטנציאל, לתת להם מינויים אקדמיים ולתגמל אותם על הרצון ללמד. כיום רק אחוז קטן מהרופאים משוייכים לאקדמיה".
סגן יו"ר המועצה להשכלה גבוהה ובעבר דיקן הפקולטה לרפואה בטכניון, פרופ' אדו פרלמן, מסביר, כי המגבלה העיקרית נובעת מהמחסור במקומות להכשרה קלינית של הסטודנטים. לדבריו, "מעולם לא היה לפקולטות לרפואה רף קבלה; הכל עניין של היצע וביקוש. מנגנוני הקבלה מדרגים לפי מדד אובייקטיבי של נתוני בגרות ופסיכומטרי, מבחני אישיות, ויכולת להתמודד עם מצבים". פרלמן דוחה את הטענות על בירוקרטיה והערמת קשיים על בוגרי פקולטות בחו"ל: "ההכשרה הקלינית בארץ מאוד מעמיקה. רק לאחר הסטאז' מקבלים רישיון לעסוק ברפואה ואז עוברים להתמחות. במרבית המדינות הסטודנטים מקבלים תואר לאחר שש שנים, ואת ההכשרה הקלינית הם עושים בארץ. אנחנו רוצים שהסטודנטים החוזרים מחו"ל יעברו הכשרה טובה באווירה ישראלית ובמחלקות ישראליות. לסטודנטים הישראלים יש חמש בחינות בכל מקצועות הבסיס של הרפואה — בחינות מאסיביות, מעמיקות, שמקיפות את כל התחומים העיקריים של הרפואה — ואילו הסטודנטים שמגיעים מאירופה נדרשים לעבור בחינות רישוי של משרד הבריאות".
פרופ' פרלמן, אגב, חבר בוועדה המשותפת למל"ג ולמשרד הבריאות. זו אמורה להכריע בשני נושאים מרכזיים: הראשון — האם יש מקום לשנות את הגישה ואת עקרונות הכשרת הרופא בישראל, והשני — האם ניתן להרחיב את "השדות הקליניים" בישראל, שמונעים את הגדלת מספר הסטודנטים לרפואה. "בקרוב", הוא מבטיח, "יהיו המלצות".
