ארבעה ימים לאחר אותה שבת ארורה, באחד מקיבוצי העוטף שהצליח להישאר יחסית בשלמותו וללא אבידות, נערך מפגש עם אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש במטרה להבין כיצד לתווך את האירועים לילדים. מספר דקות אחרי תחילת המפגש עלתה מצד כמה מהאימהות תחושה קשה של אשמה. הן תיארו כיצד היו סגורות בממ"ד עם ילדיהן ולא קרה להן דבר, בזמן שחברותיהן מהיישובים השכנים עברו זוועות וקראו להצלה. פתאום קם אחד הגברים בקבוצה, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, ואמר: "לא רצינו לספר לכן כדי לא לעורר חרדה, אבל אתן לא סתם ניצלתן. אנחנו הגנו. הרגנו 15 מחבלים בכניסה לקיבוץ". הידיעה הזו - שהן לא סתם ישבו בחיבוק ידיים, אלא הידיים שלהן באמת היו כבולות - הייתה קשה ומטלטלת, אבל במובנים מסוימים גם נתנה נחמה ועזרה להפיג את אשמת הניצולים שממנה סבלו.
"אשמת ניצולים או אשמת השורדים כשמה כן היא – אשמה על זה שאני ניצלתי מאירוע קשה ואחרים, חברים שלי, קהילה, משפחה, לא ניצלו או נפגעו", מסבירה ד"ר גילה שן, פסיכיאטרית ילדים ונוער ומנהלת מרפאת הילדים במרכז בריאות הנפש גהה. "אני מרגישה אשמה על זה שלא יכולתי לעזור להם, בין אם ניסיתי ובין אם לא ניסיתי. ''זו חוויה המשותפת לכל מי שחווה ארוע טראומתי מסכן חיים, בו נפגעו אנשים סביבו. כל אחד מהניצולים חווה את הטראומה והגיב לה בצורה אחרת, וברגע שהם שומעים את הסיפורים של כולם, הם חושבים שאולי הם לא הגיבו מספיק טוב ונתקפים באשמה".
כתבות נוספות:
למה בכלל יש אשמת ניצולים?
"זה סוג של מנגנון הגנה כי אם אתה חושב שלא יכולת לעשות כלום, זה יוצר חוסר אונים מאוד גדול, והרבה יותר קל לשאת את המחשבה שיכולתי לעשות משהו - גם אם לא עשיתי אותו - מאשר להרגיש חסר ישע. יש גם ניסיון להפיק לקחים, ללמוד מהשגיאות של עצמי, כדי שזה לא יקרה שוב, ואולי כך לייצר שליטה. אבל זו לא שליטה אמיתית, כי היא מובילה לחוסר אונים ולדיכאון.
"מאפיין נוסף של אשמת ניצולים הוא התחושה של השורד שהוא 'נגוע במחלה', הוא מרגיש שאחרי שהוא ראה את הזוועה ולא התמודד איתה, יש עליו אות קלון והוא מנוע מלהיות עם אנשים. באשמה הזו יש גם סוג של הענשה עצמית, תחושה שמגיע לי איזשהו עונש על זה שניצלתי. זה מאוד מאפיין את הדור הראשון לשואה, שהעביר את זה לדור השני. כבת לניצולת שואה, חייתי לצד אם עם אשמת ניצולים אשר היתה בוכה באירועים שמחים, בגלל שבני משפחתה לא זכו לחגוג. הרבה מהניצולים חיו בתחושה שאולי הם לא היו צריכים להינצל, ובגלל שהם ניצלו לא מגיע להם לשמוח. שהם כמו אנדרטת זיכרון לניצולי השואה, וזו תחושה מאוד מסוכנת, כי כשאתה אנדרטת זיכרון אתה מנציח את הטראומה".
"אצל שורדי השואה אשמת הניצולים הייתה מאוד חזקה", מוסיפה זהבה סולומון, סא"ל במיל' ופרופ' אמריטה של אוניברסיטת תל אביב, מומחית לטיפול בטראומות וכלת פרס ישראל ופרס א.מ.ת. "אנשים איבדו הכול, משפחות, ילדים או קרובי משפחה אחרים, ובמשך שנים הם הסתובבו עם השאלה למה אני שרדתי, במיוחד בגלל שהייתה האשמת הקורבן מאוד חזקה ו'תלונות' שהם הלכו כצאן לטבח או לא מרדו מספיק. האשמה הזו הועברה גם לילדים, לדור השני, מתוך הרגשה שהם נולדו עם תפקיד לכפר או להחליף.
"גם במלחמות ישראל התופעה הזו מאוד שכיחה, כי בקרב לא ברור למה מי שנפגע נפגע ומי שניצל ניצל. מכיוון שדברים הם באמת כל כך אקראיים, חלק מהאנשים מגיעים למצב שהם מרגישים שלא מגיע להם לחיות".
כמו כל דבר אחר, גם את הרגש הזה פרויד היה הראשון לזהות, כשלאחר מות אביו הוא כתב על "תוכחה עצמית שמופיעה בקביעות בקרב הניצולים". ב-1949, אדי דה וינד, פסיכיאטר הולנדי-יהודי ששרד את אושוויץ, טבע את המונח "תסמונת מחנה הריכוז", וב-1968 וויליאם נידרלנד הרחיב את התובנות ותיאר את "סינדרום הניצול", שמורכב מפוסט-טראומה המלווה בתחושת אשמה קשה, תחושת רדיפה תמידית ואבל מורכב. דפוס פתולוגי דומה צוין בתצפיות של רוברט ליפטון על ניצולי ההתקפה הגרעינית על הירושימה.
בעבר אשמת ניצולים הייתה אבחנה בפני עצמה, אבל כיום רואים בה סימפטום חשוב של פוסט-טראומה, שבדרך כלל יגיע עם תסמינים נוספים ובהם פלאשבקים של האירוע הטראומטי ומחשבות אובססיביות עליו, עצבנות וכעס, חוסר מוטיבציה, פחד ובלבול, בעיות שינה, חוסר תיאבון, בחילות וסחרחורות, בידוד חברתי ומחשבות אובדניות. אומנם התסמונת מזוהה במיוחד עם ניצולי מלחמות ואירועי טרור, אבל היא פוגעת גם באנשים שעברו מחלות קשות, השתלות, תאונות דרכים, אסונות טבע וגם אצל הורים שאיבדו את ילדיהם. במחקר משנת 2018, חוקרים שסקרו אנשים שקיבלו טיפול במרפאת לחץ טראומטי בבריטניה גילו ש-90% מהמשתתפים ששרדו אירוע שאחרים מתו בו דיווחו שחוו רגשות אשמה.
"הסוגיה של אשמת השורד בהכרח מתרחשת כשאדם לא היה לבד, אלא כשהיו מסביבו אנשים אחרים ושגם לו היה סיכוי להיפגע כמוהם", מדגישה פרופ' סולומון. "זה חזק במיוחד במקרים שיש תופעה שנקראת near miss, כשלכאורה הייתי צריכה להיות במקום זה שמת, למשל אם החלפתי בשמירה עם מישהו וזה מה שהציל אותי".
היית אומרת שחיילים נוטים יותר להרגיש את האשמה הזו מאשר אזרחים שנקלעו לסיטואציות כאלו?
"אני לא חושבת. אתה אף פעם לא יודע למה אחד ניצל והשני לא. חיילים אמורים להיות מסוגלים להגן על עצמם, אבל גם הם נקלעים למצבים שבהם הם חסרי אונים, ומה שקרה בזוועות של העוטף זה שאנשים הרגישו חסרי אונים. חייל יכול יותר להרגיש מועד לאשמת ניצול בעיקר אם הוא לוחם ביחידה שהוא מכיר טוב את האנשים שבה, אבל זה באופן כללי - ככל שהאנשים שמתו היו יותר קרובים אליך, ככה יש יותר סיכוי שתרגיש אשמה על זה שאתה יצאת מזה בחיים. האשמה מתקיימת כשיש סולידריות. כשאין סולידריות יש הרבה פחות אשמה".
אבל בכל זאת, יש ציפיות גבוהות יותר מחייל לתפקד בסיטואציות קיצוניות מאשר מבחורה בת 20 שיצאה לחגוג במסיבה.
"נכון, אבל זו אשמה על התנהגות בזמן האירוע – האם התנהגתי כראוי, האם התגוננתי כראוי. מה שהופך את הסיטואציה לטראומה זו העובדה שלא היה מה לעשות".
פרופ' סולומון משחזרת מקרה של לוחם במלחמת יום הכיפורים, שראה את החברים שלו נשרפים לנגד עיניו מבלי שהוא היה יכול להושיע אותם. "לאורך השנים היה נראה שהוא בסדר, היה רק דבר אחד מוזר אצלו: בכל יום שישי הוא היה אוסף זרדים מהגינה שלו ומדליק אש. לאט-לאט ההתנהגות הזו גדלה והוא התחיל לאסוף זרדים גם מהשכנים. אבל חוץ מזה הוא היה נורמטיבי לגמרי, וכולם הבינו שזה ה'ג'וק' שלו. שנים אחר כך הוא עבר משבר בעבודה, דברים שערערו את כל האיזון המאוד עדין שהוא היה מצוי בו, וביום השנה של הנפילה של החברים הוא זרק את עצמו למדורה. זה היה בשנים שפחות הייתה מודעות והמדינה לא הגיבה לדברים, אז זה לא כל כך זעזע את הציבור הישראלי, אבל זה סיפור שמאפיין את אשמת הניצול בצורה הכי קיצונית שלה. הוא הרגיש שאסור לו לחיות, ושהוא מתאחד עם החברים באותה דרך שהם מצאו את מותם".
פרופ' סולומון: "חלק מלהיות אנושי זה להרגיש אשם. זה אפילו חלק טוב, כי זה סוג של מצפן. זה מטריד אותנו כשזה חוצה איזה סף שבו איכות החיים של האדם נפגעת, והוא מתקשה לתפקד"
אפשר בכלל לעבור חוויה כזו, שבה אתה הניצול היחיד או כמעט היחיד, בלי להרגיש אשמה?
"אשמה זה עניין של מידה. חלק מלהיות אנושי זה להרגיש אשם. זה אפילו חלק טוב, כי זה סוג של מצפן. כל חסידי אומות העולם וכל הארגונים נגד התעללויות בחפים מפשע מונעים מזה, מאמפתיה. זה מטריד אותנו כשזה חוצה איזה סף שבו איכות החיים של האדם נפגעת, והוא מתקשה לתפקד".
איך מטפלים בניצולים שחווים אשמה?
ד"ר שן: "בטיפול אנחנו צריכים להראות להם שהם עשו כמיטב יכולתם, לעזור לכל אחד לבנות את הנרטיב של עצמו, לא בהשוואה לנרטיבים של אנשים אחרים. אם הם שומעים סיפורים של ניצולים שהיו איתם באותו מעמד, זה יכול לגרום להם לרגשות אשם, שאולי הוא עשה יותר ממני ואני לא עשיתי שום דבר. אז בטיפול קבוצתי, למשל, המטרה שלנו היא לאו דווקא ליצור נרטיב קבוצתי של הטראומה, אלא יותר להסביר להם מה זו בכלל טראומה".
לבני המשפחה של הניצולים, ד"ר שן מציעה לכבד את מנגנוני ההגנה של יקיריהם. "אם הם לא רוצים לדבר, צריך לכבד את זה. כנראה שזו הדרך שלהם לשרוד באותו רגע, וכשהם ירצו הם ידברו. לא צריך לחלוב מהם מה היה, מה הם עשו ואיך הם הרגישו. חווית האשמה נובעת מחשיבה מוטעת, שאני אשם/חסר אונים/לא שווה, לכן יש לעזור לניצול להחליף אותה ב'עשיתי ככל יכולתי בנסיבות'. להמנע משיפוטיות ולעודד אותו לעבור מתפקיד הקורבן למושיע בעזרת פעילות, כמו ספורט, תחביבים או עזרה לקהילה. בסופו של דבר, זה נורמטיבי שיש עכשיו לאנשים ולילדים תסמינים פוסט-טראומטיים, והרוב יחלימו מזה גם בלי טיפול".
האירועים הנוכחיים כל כך גדולים ומשמעותיים, שלא רק הניצולים עצמם עלולים להרגיש אשמה, אלא במידה מסוימת כולנו, גם האנשים שבעורף, ובהם גם כאלו שאין להם נפגעים במעגלים הקרובים. אנחנו מוצאים את עצמנו מרגישים רע על זה שהתרגזנו על הילדים הפרטיים שלנו בזמן שיש כאלו שנמצאים עכשיו רחוק מההורים, או מתביישים בכך שלרגע חיפשנו ברשת את הבגד ההוא, שרצינו לקנות לפני השבת השחורה.
5 צפייה בגלריה
''אנחנו נאבקים בתחושת חוסר האונים והישע שהייתה לנו ב-24 השעות הראשונות''. קיבוץ בארי
(צילום: דנה קופל)
"אנשים מעדיפים להרגיש אשמה מאשר להרגיש שהעולם הוא אקראי לחלוטין, כאוטי, שברירי", מסבירה ד"ר עידית גוטמן מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "שתהיה לנו הנחת יסוד - שהיא בדרך כלל שגויה – שהייתה לנו שליטה. עכשיו המון אקסיומות נשברו לנו: הרעיון שהעולם הוא מקום הגיוני ובטוח, שילדים הם מחוץ לתחום, שהמדינה שלנו מתפקדת, שצה"ל הוא צבא נורא חזק שכל הזמן צריך לעצור את עצמו מלנצח. כל ההנחות האלו קרסו לנו והציפו משבר קיומי, שהמוות הוא לגמרי רנדומלי, ואם ככה – מה הטעם בכלל במשהו?
"כדי לא להרגיש את זה, אנחנו 'מעדיפים' לקחת את האחריות על עצמנו, ולהרגיש כאילו זה כן היה איכשהו בשליטתנו ולכן אנחנו אשמים, ואם אנחנו אשמים ונרשה לעצמנו להרגיש גם רגשות חיוביים, אנחנו חוטאים למתים. כמובן שרציונלית הרעיון הזה לא נכון מאף כיוון, זה לא טוב לנו, לא טוב למורשת של הנופלים וגם לא נכון עובדתית, כי זו לא דרך טובה להנציח אלא רק להיות רדוף על ידי כאב. וכשזה מגיע לדרגות מאוד גבוהות ולא מיתרגם לעשייה או לפעולה, זה הופך להיות דיכאון".
איך יוצאים מהאשמה?
"בסופו של דבר אשמה עוזרת לנו להישאר טובים בלי שיעמוד מולנו שוטר ויעשה לנו 'נו-נו-נו'. העניין החשוב הוא מינונים ותנועה - עד כמה אתה נתקע עם האשמה ועד כמה אתה מתקדם, עד כמה אתה מתעל את זה למשהו שהוא תיקון, שהוא צמיחה. כי לאשמה יכולה להיות גם פונקציה טובה - אנחנו רואים עכשיו את ההתגייסות למען הניצולים, והיא כוח משמעותי נגד האכזריות האיומה".
אז בעצם כל הסולידריות הזו היא כדי לא להרגיש את האשמה?
"היא כדי לעשות תיקון לאשמה. אנחנו מרגישים שעכשיו אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים, אנחנו נאבקים בתחושת חוסר האונים וחוסר הישע שהייתה לנו ב-24 השעות הראשונות. ובמקום לחשוב בלופים מה הייתי יכולה לעשות, אני יכולה לעשות משהו טוב או משהו חיובי כדי לתקן את הדברים הקשים והרעים. העובדה שאנחנו יכולים להרגיש את האמפתיה ואת הערבות ההדדית היא סימן טוב לכך שאנחנו עדיין אנושיים, עדיין בני אדם, ולא מפלצות שטופות נקמה שרק רוצות לפגוע".
ד"ר גוטמן מבהירה שהאשמה היא לא רציונלית: "אנחנו רואים אנשים פסיכופתים שאין להם את היכולת להרגיש אשמה. הם לא יודעים איך זה מרגיש. הרבה פעמים הם מצליחים בחיים, בעיקר בתרבות שלנו, כי מבחינה אבולוציונית נשאלת השאלה למה זה טוב לנו להרגיש רע עם דברים שעשינו, זה לא מועיל ברמת הפרט. אבל אנחנו יודעים שזה מועיל ברמת הכלל - כי החברה צריכה את זה כדי לשרוד. הרגש הזה מאפשר לנו להתקיים, ולא רק להיות עדר טפילים שיתכלה בסופו של דבר. כי הכוח שלנו כבני אדם כנראה מבוסס במידה רבה על העובדה שאנחנו חיות חברתיות, ושאנחנו מוכנים לפעמים להרים אחרים, גם במחיר שלנו כואב עכשיו בכתפיים. אדם הוא יצור שצריך משמעות כדי לשרוד, והמשמעות היא בדרך כלל בזולת – לעשות בשביל אחרים, לצאת קצת מעצמך. משמעות היא לא רק שיהיה לי נעים בגוף. זה לא דלק טוב לטווח ארוך כמניע לחיים".
"הציבור שלנו מתמודד עם האשמה על ידי עזרה ונתינה, שזה יוצא מן הכלל", מסכימה פרופ' סולומון. "איפה שאין לנו הנהגה, יש לנו עם מדהים שעוזר ומתגייס. על כל צפצוף ברשתות החברתיות מיד קופצים ומתגייסים, החל מקנייה של תוצרת חקלאית, דרך איסוף של כלבים וחתולים וחליבת פרות ועד לאיסוף בגדים ומשחקים. הצורה הזו של התמודדות על ידי עזרה היא דרך מאוד קונסטרוקטיבית להרגעת האשמה, והיא עוזרת לא רק לאנשים שזקוקים לעזרה כרגע, אלא גם לבנייה מחדש של הלכידות שלנו, שהתפוררה בשנה האחרונה".
